סיפור מלחמת העולם הראשונה הוא סיפור אפקט-הפרפר. יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד בסארייבו נרצח ע"י מתנקשים, הוביל את המדינה (אוסטריה) שיוקרתה -במידה ולא תהיה תגובה הולמת- עשויה הייתה להיפגע. לכן, האשימה אוסטריה את סרביה בחלק מההתנקשות, מקרים שונים בין שתי המדינות הובילו את אוסטריה להכריז מלחמה כנגד סרביה. אלא שסרביה הייתה בת-ברית של רוסיה, ורוסיה, בתורה החלה בגיוס כללי. הבעיה בגיוס כללי הייתה שמדובר היה בגיוס מיליונים של אנשים, ברגע שהתחלת בגיוס פגעת בכלכלה בצורה קשה, גם מכיוון שאנשים עזבו את עבודתם, וגם בגלל ההוצאות הכבדות. לכן, התחלת גיוס למעשה הייתה הכרזת מלחמה באופן לא רשמי. אוסטריה כבת-ברית וכבת-חסות של גרמניה בקשה את התערבותה (או שעשתה זאת גרמניה מרצונה).
גרמניה, ביקשה לדעת האם צרפת תיכנס למלחמה במידה ותוכרז מלחמה על רוסיה. צרפת, בעלת חוזה עם רוסיה, שבמידה וגרמניה נכנסת עם אחת המדינות (צרפת או רוסיה) על המדינה האחרת (הלא מותקפת) להיכנס גם כן וליצור "חזית שניה". בכך צבא גרמניה יפורק לשני חלקים. כך, גרמניה, צרפת ורוסיה מצאו את עצמם בגיוס כללי. מסיפור הזה, ביקשה צרפת לדעת האם תצטרף בריטניה כנגד האיום הגרמני. בריטניה סרבה, לא מעניינה לסכן את חייליה במלחמות לא-לה. אם זאת, מבחינה פוליטית במידה וגרמניה תתקוף את הניטרליות הבלגית, עליה חתומה בריטניה, תוכל בריטניה להיכנס לעזרת צרפת ורוסיה, אך לא לפני כן.
סיפור הספינה גייבן, ואדמירל סושון, שהצליחו לחמוק מהצי הבריטי זמן קצר לפני שהבריטים הכריזו מלחמה על גרמניה - בעקבות הפרת הניטרליות הבלגית. בעקבות ההססנות בריטית הצליחה הספינה גייבן והאדמירל סושון להימלט לאימפריה העותמאנית. בעקבות הניטרליות העותמאנית לא יכלה האימפריה העותמאנית להשאיר את הספינה גייבן חמושה, מצד שני גם לא יכלה, בעקבות הדיפלומטיה הגרמנית גם לפגוע בספינה. לבסוף הוחלט לקנות את הספינה דבר שהוביל לכניסת האימפריה העותמאנית למלחמת העולם הראשונה לצד גרמניה ואוסטריה. זאת קרה, בעקבות זלזול בריטי בזמני שלום, וכן החרמת ספינות שנבנו בבריטניה עבור העותמאנים. קניית גייבן הייתה עניין סימובלי, וגרמנה לעותמאנים לבסוף להיכנס למלחמה שגרמה לה ליפול ולהעלם. ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל ללא השפעה של ספינת גייבן, מדוגמה זאת, כמה עניינים טקטים יכולים להשפיע על עניינים אסטרטגים רבתי - ולשנות עד כדי-כך את ההיסטוריה ואת המציאות.
ברברה טוכמן מראה לנו את את פתיחת מלחמת העולם הראשונה, חודש אוגוסט 1914, וכן מעט לאחר מכן בספטמבר 1914. הספר מראה את ההיסטוריה שלפני כן, ומוביל אותנו לתחושת הזמן, לאופי האנשים שפתחו במלחמה, לניחוח ולתחושה של התקופה. מי שיקרא למשל את הספר "במערב אין כל חדש" על מלחמת העולם הראשונה, עשוי להבין את הקושי של המלחמה הזאת, זו הייתה מלחמה נוראית. מלחמה שהובילה למוות של למעלה מ-16.5 מיליון בני אדם, וכן, בעקבות סיום מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה במצב של תסכול וכעס עמוק בציבור הגרמני, הובילה מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה הנוראית עוד יותר.
אהיה כנה, זה נשמע מגוחך, מין סיפור מוזר ובעיות אישיות של אנשים המנהיגים את האומות, כבוד, אגו - כל אלה הובילו למלחמה שהובילה לעוד מלחמה, שאילו שניהם לא היו מלכתחילה מתרחשות היו חיים עוד מאות מליונים של בני אדם שהמלחמות הללו מנעו מהם לחיות. אילו היו אולי עשרה אנשים שונים (אלה הם המנהיגים) באירופה, ההיסטוריה כולה הייתה משתנה. יש פה לקח חשוב מאוד להנהגה, להבנה הפשוטה שהמנהיג הוא הגורם לאבדון או להצלחה של האומות. כי הסיפור הזה הוא בסופו של דבר הרצון האנושי להילחם. בתקופה הזאת של 1914 היה זה ברור, כל כמה שנים יש מלחמה - זו המציאות. היום, בקיפאון המדיני, כתוצאה מפצצות האטום והמימן זה נראה לנו מוזר, למה שבעצם נרצה להילחם? אלא שהמציאות שלנו היא המוזרה בהיסטוריה, המציאות שלנו היא החסרת תקדים ולא להפך.
נראה, שבסופו של דבר היה רצון להילחם, האומות התכוננו לכך. תוכנית שליפן מוכיחה את הרצון הגרמני להילחם ולנצח. למעשה, אני חושב לעצמי מפעם לפעם האם סתם משחקי המלחמה כל-כך פופולארים בתקופה שלנו סתם-כך? נראה לפעמים שיש בעניין הזה עוד טבע של בני-אדם.
הלקח ההיסטורי הראשון הוא הכוח של מספר מאוד מצומצם של בני אדם המוביל אומות, ההבנה להשלכות הקשות למעשיהם. העניין מזכיר לי מה שכתב סון טסו בספר "אומנות המלחמה": "שליט אינו יכול לפתוח במלחמה רק מכיוון שהוא כועס, ןגנרל אינו יכול להילחם מתוך תרעומת בלבד. כי בעוד שאדם כועס עשוי להיות שוב שמח, ואדם שמתרעם יכול להיות שוב מרוצה, הרי אי אפשר לשקם מדינה שנחרבה, או להחזיר את המתים לחיים. לכן, שליט נאור חייב להיות זהיר, ולגנרל טוב אסור להיות פזיז. זו הדרך להבטיח את שלום המדינה ואת שלמותו של הצבא." (אומנות המלחמה, הוצאת אסטרלוג, פרק 12).
וכן: "..גנרל שמסתער קדימה מבלי לבקש לעצמו תהילה, וגנרל שנסוג מבלי לחשוש שיהיה לחרפה, שמטרתו היחידה היא להגן על ארצו ולפעול למען טובתו של השליט, הוא האבן החן היקרה ביותר בכל הממלכה." (אומנות המלחמה, הוצאת אסטרלוג, פרק 10).
הלקח השני הוא שאסור לאומה לפתח תלות באומה אחרת, שהאינטרסים שלהם (איך לא?) שונים. אפשר לראות זאת על הפרת הניטרליות הבלגית ע"י גרמניה, ובכך, שצרפת ובריטניה לא ממש עזרו (אם בכלל). אפשר לראות זאת בקרב על המארן, קרב שניצחון או הפסד שווים לאבדון או תקווה לצרפת - היה צריך לגרור את בריטניה ולעשות מאמצים אדירים כדי שתלחם לצד צרפת. בנוסף, שהלחימה של הבריטים הייתה בעליל פחות איכותית ובלי רצון מיוחד להצלחתה. זה מזכיר ניקולו מקיאוולי שכתב בנספר "הנסיך" שאין לסמוך על צבאות זרים או צבאות שכירים - אלא יש להאמין בכוח של הצבא משלנו שהוא היחיד היעיל. וכן אפשר לראות זאת במלחמת העולם השנייה: בסיפור של צ'כוסלובקיה, ועוד יותר בסיפור של פולין שהאמינה שצרפת ובריטניה יעזרו לה. וכן להבדיל, במלחמת לבנון הראשונה שצד"ל האמין שצה"ל ילחם את מלחמותיו (דבר שנאמר שעל צד"ל להילחם בסופו של דבר בעצמו) - אין סיבה שאומה, בעלת אינטרסים שונים תרצה להילחם לא למטרות שלה, ולכן על כל אומה לדעת לקחת את היחסים הבין לאומיים בערבון מוגבל.
מה אגיד על הספר? זהו ספר יפה מאוד, אם זאת אני ממליץ עליו רק למי שיש עניין בהיסטוריה צבאית. לא כל-כך קל לקרוא אותו אם זאת אין ספק שאפשר להבין הרבה על בני אדם דרך קריאת הספר.
תודה רבה שקראתם. חורף וט"ו בשבט שמח!
