נראה לי שכבר עברו עשרים שנה מאז הפעם האחרונה שקראתי אותו.
פלוס מינוס, אל תתפסו אותי במילה.
ואני מתכננת לחזור אליו, בעקרון, מתישהו.
אבל לא ממש עכשיו, לא כרגע, מתישהו.
לקחתי אותו מהספרייה בשביל הילדים בכלל, לא לעצמי.
ואיכשהו בליל שבת מצאתי את עצמי בכל זאת... מדפדפת...
ונדהמת מכמה אני זוכרת, מצד אחד.
וגם מכמה לא ממש.
כי זכרתי היטב את העלילה ואת הדמויות, אבל לא את כל העומק ההיסטורי.
שאליו אני עדיין צריכה לחזור... מתישהו, כאמור.
כי השבת רק דיפדפתי, קראתי בדילוגים.

***

איך העולם מתקדם ומשתנה ובכל זאת, יש דברים שלא.
תקופה ארוכה, מתוחה, של אי וודאות.
תפרוץ מלחמה או לא? תהיה תקיפה או לא?
ארה"ב בפנים או בחוץ?
<i>"ובכן מה באמת חושב אביך? האם הקבצן הקטן ינוע?"</i>
שואל ויקטור הנרי את פאמלה טאדסברי, בתו של עיתונאי ידוע.
("הקבצן הקטן" הוא היטלר, ברפרנס לדיקטטור הגדול של צ'פלין.)
<i>"הוא יוצא בהשקפה הבוטה שהזמן יראה"</i> משיבה הבחורה.
עיתונאי חכם, מה יש לומר.

***

והפייק ניוז, והתעמולה.
מי שנמצא בפולין בזמן הפלישה יודע את האמת, אבל העולם, העולם ספקן.
מכונת התעמולה הנאצית עושה את שלה: הפולנים מבצעים פשעי מלחמה!
בזמן שהם, הנאצים, מתקיפים רק מטרות צבאיות!
כאילו לא עברו שמונים וחמש שנים.

***

ומה שהכי תפס אותי הוא האנטישמיות.
לא זאת הגרמנית, זה המובן מאליו.
האנטישמיות האמריקאית, האגבית. היומיומית.
הלא מאוד בוטה, זאת שקיימת כל הזמן, בקצוות, בשוליים.
האנטישמות המתעתעת, שם-לא-שם, מוכחשת למחצה-מצטדקת למחצה.
כאילו לא עברו שמונים וחמש שנים.

***

קשה לי לחזור לספר הזה, אני הרי כבר יודעת את הסוף.
והדמויות האלה, שנקשרתי אליהן עוד כשקראתי את הספר לראשונה, לא הולכות לרוות נחת.
זה הספר שהכיר לי את מלחמת העולם השניה ובמובנים מסויימים, למרות שאני דור שלישי ולמרות שגדלתי על סיפורי שואה ועל ספרי שואה, גם את השואה.
הוא עשה את זה בעזרת סאגה משפחתית-היסטורית, כזאת שמשלבת דמויות בדיוניות נוגעות ללב שמלחמת העולם זורה לכל רוח וכך הן מתפזרות בין זירות שונות של מלחמת העולם השניה ומציגות לנו תמונה היסטורית מרתקת.
כשקראתי אותו לראשונה הייתי נערה.
עכשיו אני בגילה של רודה הנרי, אם המשפחה המבוגרת.
בת ארבעים וחמש ועדיין נראית טוב!
פלא שכזה.
הוא מיושן, אני חייבת להודות. הוא כנראה היה כזה כבר כשקראתי אותו לראשונה אבל פחות שמתי לב.
יש בו קטעים שהיום עוברים קצת פחות חלק בגרון.
אבל הוא שווה את המאמץ.
והוא עדיין מסוגל לשבור את לבי.

ספר מעולה!! קורותיה של משפחה אמריקאית ושל משפחה יהודית המשולבות בסיפורה של מלחמת העולם השנייה. הכתיבה קולחת ושוטפת. העלילה מלאת עניין ותהפוכות. הדמויות אמינות ומרגשות. תוך כדי העלילה אנו נחשפים להתפתחויות ההסטוריות של מלחמת העולם, בכל החזיתות. מעניין ביותר ומאלף. לא יכולתי להניח את הספר וממשיכה כעת בספר ההמשך - מלחמה וזכרון. מומלץ ביותר. הערה: התרגום ישן והעברית קצת מיושנת. אולי הגיע הזמן לתרגם את הספר מחדש.

לא תכננתי לכתוב על הספר הזה ביקורת אף פעם.
יש ספרים כאלה, שאי אפשר לכתוב עליהם.
אי אפשר, כי כל מגע עלול לפגוע. להרוס. נקודת המבט שלי, התמקדות מסויימת שאבחר בה, הדברים שמהם אתעלם.
ומישהו עוד יחשוב שזה הספר.
וזה לא, זו רק אני ומה שלקחתי ממנו.
הספר עומד שם, מחוץ לביקורת, והוא מופלא.

***

ובעצם, כבר כמה שנים שלא קראתי אותו. עשור, אולי אפילו יותר.
עוד סיבה לא לכתוב עליו.
אבל קראתי אותו בגיל נוח להשפעה. וקראתי אותו שוב ושוב מאז.
ויום השואה היום, וכל הרגשות והמילים שאורבים מתחת מעטה הדחקה שברירי מתערבלים ומנסים לפרוץ -

***

רוחות מלחמה ומלחמה וזכרון - ארבעה כרכים של רומן אפי.
מלחמת העולם השניה מנקודת מבט אמריקאית, אבל כזו שמנסה לחבוק עולם.
גיבורי הספר, בני משפחה אחת והנלווים אליהם, יתפזרו ברחבי העולם. הם ימצאו את עצמם בנקודות קריטיות, יפגשו עם הדמויות המרכזיות של התקופה ויצליחו לשרטט סיפור רחב יריעה שיקיף כמה מהזירות המרכזיות של ההתרחשויות, ועם זאת - ישאר סיפור פרטי ומרתק על אנשים. על אינדיבידואלים.

***

והיום אני חושבת על נטלי.
אשתו היהודיה של הבן הצעיר במשפחה שעומדת במרכז הספר, שסיפורה הולך ותופס מקום מרכזי יותר ויותר ככל שמתקדמים.
הספר הזה היה הפעם היחידה שבה נשברתי באמצע קריאה וביקשתי ספוילר.
לא יכולתי לשאת את המשך הקריאה בלי לדעת בוודאות.
עצרתי, וביקשתי מאמא שלי שתגלה לי: נטלי תינצל או לא תינצל?

***

אתם מבינים, נטלי היתה כל כך שונה מכל שאר גיבורי סיפורי השואה שקראתי עליהם עד אז.
הרי הכרתי אותה בכלל ב"רוחות מלחמה", עוד בטרם התחילה מלחמת העולם.
היא היתה בחורה צעירה, אמריקאית, מודרנית ומרדנית.
היא היתה יכולה לעמוד במרכזם של כל כך הרבה רומנים אחרים.
התקופה היתה שנות השלושים של המאה הקודמת, אני קולטת פתאום: זה כבר כמעט מאה שנה.
אבל כשקראתי את הספר, זה היה כל כך קרוב.
היא היתה קרובה אלי, צעירה, חיה, מודרנית.
ולא חצצו בינינו תמונות בשחור-לבן, כובעי קסקט, שטעטל מרוחק.
היו לה חיים, אהבה, אופי. היה לה סיפור.
היא לא היתה קשורה בכלל ל"שואה" שהכרתי עד אז.
ואז היא נגררה פנימה.
צעד אחר צעד.
כמו מלכודת מחושבת היטב.
היא נשאבה פנימה בכוח הגורל היהודי שהיה חזק יותר.
חזק יותר מהסיפור שלה.
חזק יותר מהחיים שלה כצעירה אמריקאית מודרנית ומרדנית.
ופתאום היא היתה "שם".
אותו "שם" מהסיפורים האחרים. ההם.
אותו אושויץ שבו היתה גם סבתא שלי.
ואיך זה בכלל אפשרי.

***

וידעתי, כשקראתי, שנטלי הצעירה היתה בכלל מבוגרת מסבתא שלי.
סבתא שלי היתה רק בת 19 כשנשלחה לאושויץ.
נטלי היתה כבר קרובה לשלושים, ואמא לילד.
וידעתי שגם סבתא שלי -
גם סבתא שלי לא היתה בשחור-לבן.
גם לה היו חיים.
גם לה היה סיפור.
אבל אותה - אותה הכרנו רק אחרי.
ולא נשאר בעולם אף אחד שהכיר אותה לפני.
אף אחד שיספר אותה.

***

והיום הכל רחוק כל כך.
אני עוד זוכרת את סבתא שלי חיה כל כך, חיונית כל כך.
נוסעת אלינו בשני אוטובוסים.
אוחזת בידי ברחוב כשאני נבהלת מכלב (מה יש לפחד? היא התפלאה).
יושבת איתי בסלון הבית שלה, בבני ברק, אנחנו עוברות יחד על העדות שלה לפני הטיסה שלי לפולין.
הולכת איתי בשבילי יד ושם ביום השואה. לפני 25 שנה. איך יתכן? איך אפשר שכבר 25 שנה?
בחורה אחת מנסה לשווק לנו את "אנציקלופדיית השואה".
בשביל מה אני צריכה אנציקלופדיית השואה? תוהה סבתא שלי
- זה בשביל הדור הבא - מתחילה הבחורה להסביר
אבל סבתא שלי כבר פוסעת הלאה
אני לא צריכה, היא אומרת. השואה זה אני.
השואה זה אני.

***

כשהייתי בכיתה ד או ה, הגיע ביום השואה ניצול שואה לבית הספר.
כך היה מקובל אז.
הוא הביט בקהל הילדים שישב מולו ואמר, אולי בצער מסויים, כבר אין פה אך אחד שהוא דור שני, נכון?
ילד אחד הצביע ואמר -
אני. אני דור שני.
סבא שלי היה ניצול שואה, אבל הוא נפטר, אז עכשיו אני - דור שני.
התכווצתי במקום שלי במבוכה, כמו שקורה לפעמים כשמישהו לידך אומר משהו ממש מטופש ומביך לך בשבילו.

***

אבל בשנה שעברה
סבתא שלי נפטרה
ופתאום אני -
דור שני
לזוכרים.

איך זה קרה, בעצם? איך זה יכול היה לקרות? איך קמה אומה תרבותית ושיתפה פעולה – אקטיבית, או בעמידה מן הצד – בדיכוי ובג'נוסייד של עם שלם?
השאלה הזאת מלווה אותנו, את העולם כולו, כבר למעלה משבעים שנה. ניתנו לה כל כך הרבה תשובות, שחלקן כבר סומנו בחותמת 'פג תוקף'. נערכו בעקבותיה ניסויים ידועים במדעי החברה, נכתבו אודותיה מחקרים ורומנים, נטבעו לכבודה סיסמאות. כל תשובה מציירת מציאות שונה בתכלית. לאיזה סיפור אתם מאמינים?

ב1933 פלשו חייזרים לגרמניה והשתלטו עליה בכוח הזרוע. קראו להם הנאצים. לא היתה אומה באירופה שסבלה מנחת זרועם כמו האוכלוסיה הגרמנית השלווה, שוחרת השלום. אתם צוחקים? תציצו בארון הספרים שלכם, בבקשה, ותבדקו שגרסאות מעודנות של הסיפור הזה לא מופיעות בו.

שנות החמישים של המאה הקודמת הפעילו על החברה הגרמנית לחץ עצום. שילוב של קונפורמיזם, ציות לסמכות, פחד, פטריוטיות ומה לא, יכול להביא כל אדם לכל מעשה. כל אחד מאיתנו הוא נאצי קטן. לכו תעיפו מבט במראה. אני החזרתי לי מבט תמים למדי, אבל כמובן, לעולם אין לדעת.

או אולי אתם מעדיפים את זה:
דורות של אנטישמיות אירופאית התנקזו אל חמש שנים של שחרור רסן מוחלט.

או את זה:
הגרמנים הם כאלה והיו כאלה מאז ומעולם; התנאים הסביבתיים המתאימים פשוט הוציאו לפועל את פוטנציאל הרצח שלהם.

לאיזה סיפור אתם מאמינים?


החוג להיסטוריה מנסה בתום לב לחנך אותנו לחשיבה ביקורתית; לכן קיבלנו שני טקסטים לקריאה ונדרשנו לתמצת את הטענה העיקרית שלהם. הראשון הוא הפרקים הראשונים בספרו של כריסטופר בראונינג, <I>אנשים רגילים</I>; השני הוא המבוא לספרו של דניאל גולדהאגן, <I>תליינים מרצון בשירות היטלר</I>. השמות לבדם מספרים את הסיפור כולו.
אחר כך דנו בהם בכיתה. להווי ידוע לכם, שגולדהאגן הוא בנו של ניצול שואה. הפרט הזה מכתים כמובן את יכולת הניתוח ההיסטורית שלו. אבל עיקר העניין הוא זה: לא יעלה על הדעת לטעון שלגרמנים, כעם, יש מאפיינים לאומיים כלשהם; ראשית, זה גזעני, שנית, זה לא מנומס, ושלישית, זה לא נכון.
ומעבר לזה: תחשבו, אמר לנו המתרגל ברצינות, איך הייתם מרגישים לו היינו מחליפים את כל המופעים של המילה "גרמנים" ב"יהודים" או "ישראלים"?
ובכן, ציינתי בעדינות, דברים כאלה נאמרים לא מעט, לאמיתו של דבר. וחוץ מזה, אנחנו פשוט עוד לא רצחנו מיליונים, ולכן הסיטואציה היא קצת אחרת. לו היינו לוקחים את נאום חרושצ'וב ומחליפים כל אזכור של סטאלין ב"נתניהו", זאת היתה עילה לתביעת דיבה. מה שאומר גולדהאגן הוא אולי חריף, ובאמת לא היה נעים לו היו אומרים זאת עלינו, אבל העניין הוא שהוא צודק, ומי שמדבר כך עלינו לא.
איבדתי אותו במילה צדק. משתמשים במילה הזאת רק פשיסטים ונאיביים קיצוניים. גם אמת היא מונח חסר משמעות, שאנשים אינטליגנטיים נמנעים מלהזכיר אותו.
הייתי בדעת מיעוט. רוב הסטודנטים החזיקו בדעתו של בראונינג: הרוצחים הגרמנים היו אנשים רגילים, כמוני וכמוכם; ואני ואתם לא היינו מתנהגים אחרת, בסיטואציה דומה.
קשה להתווכח עם זה, נכון? כמו שציינתי למעלה, לעולם אין לדעת. לך תוכיח שאין לך סכין.

אפשר רק להסתכל אחורה, על כל שנות ההיסטוריה המתועדת, ולראות כמה מקרים של ג'נוסייד ראינו מול כמה זירות נוחות להפליא להתרחשותם. הרי, כפי שמציין בראונינג בצדק, "חברות רבות סובלות ממסורות של גזענות ולכודות תחת מצור של מנטליוּת-מלחמה או של איום מלחמה. בכל מקום מתנה החברה את בני האדם לכבד סמכות ולהתיירא מפניה, אחרת היא באמת לא תוכל לתפקד. בני אדם בכל מקום מחפשים קידום בקריירה. [...] בתוך כמעט כל קולקטיב חברתי, החברה מפעילה לחץ אדיר על התנהגות החברים בה וקובעת נורמות מוסריות.
אם אנשי גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר יכלו להפוך לרוצחים בנסיבות כאלו, איזו קבוצת אנשים לא היתה הופכת לכזאת?"
איזו, באמת?

וכאן הנקודה המדהימה. אתם מבינים, אנחנו מדברים על עם שתמיד נשנא ונרדף, תמיד נתפס כשעיר לעזאזל, ודוכא ועונה וסבל רדיפות ונרצח בעשרות אלפיו – אבל רק פעמיים בהיסטוריה המתועדת ניסו למחוק אותו מעל פני האדמה. דומני שאנחנו יותר מכולם צריכים לדעת, שאנטישמיות ומנטליות-מלחמה וציות לסמכות וקונפורמיות לבדם לא הופכים את אויבינו לרוצחי המונים.

אז מה כן?
הנה הסיפור של הרמן ווק:


<font color=4d0000>"הסתכל בכל הברלינאים הנחמדים, האדיבים, הלבביים, המתלוצצים, השמחים, טוב? האם ראית אי פעם עיר נחמדה יותר? כל כך נקייה! כל הפסלים היפים האלה ובנייני הבארוק, כאותה אופרה נהדרת, וכל הבניינים החדישים המרהיבים, וכל הגנים והעצים - שמע, מעולם לא ראיתי עיר ירוקה נקייה כזאת! ברלין היא כמעט עיר בנויה בתוך יער. וכל התעלות והסירות העתיקות הקטנות - האם ראית אותה ספינה שמכופפת את הארובה שלה כדי להיכנס מתחת לגשרים? מקסים לגמרי. הדבר היחיד הוא, שאנשים נחמדים אלה הפציצו זה עתה באכזריות את פולין, קצרו אנשים במקלעים מן השמיים - יש לי צלקת להוכיח זאת - הפגיזו עיר נחמדה בדיוק כמו ברלין והפכו אותה לעיסה איומה. זו חידה, אפשר לומר כך."
סלוט הניד ראשו לשלילה וחייך. "הניגוד בין חזית המלחמה לבין האזורים העורפיים הוא תמיד מבהיל. אין ספק, שפאריס היתה מקסימה כתמיד, בעת שנפוליאון היה עסוק במלאכת הקצבים שלו."
"סלוט, אינך יכול לומר לי שהגרמנים אינם משונים."
"או, כן, הגרמנים משונים."
"ובכן, משום כך קראתי את הספר הזה, לנסות להבין אותם. זה הספר של המנהיג שלהם. והנה, יוצא שזאת כתיבה של מטומטם גמור. היהודים שולטים בחשאי בעולם, הוא אומר. זו כל תורתו. הם הקפיטליסטים, אבל הם גם הבולשביקים, והם זוממים להשמיד את העם הגרמניף שלאמיתו של דבר היה צריך לשלוט בעולם מכוח-זכות. ובכן, הוא עומד ליהפך לדיקטאטור, מבין, למחות את היהודים, לנפץ את צרפת ולגלח חצי מרוסיה הבולשביסטית בשביל יותר מרחב מחיה לגרמנים. האם הבינותי נכון עד כאן?"
"קצת פשטני, אבל כן - די." סלוט נשמע משועשע, אבל שלא בנוח בהציצו לעבר השולחנות הסמוכים.
"בסדר. והנה כל הברלינאים הנחמדים אוהבים בחור זה. נכון? הם הצביעו בעדו. הם הולכים אחריו. הם מצדיעים לו. הם מריעים לו. אולי לא? איך זה? האם זה לא משונה מאוד? איך קורה שהוא מנהיגם? האם לא קראו את הספר הזה? איך קרה שלא הכניסו אותו לתא מרופד? האם אין להם בתי משוגעים? ואת מי הם מכניסים לשם, אם לא את הבחור הזה?"
בעודו דוחס את מקטרתו, המשיך סלוט להביט אנה ואנה באנשים שסביבם. כשהיה בטוח, שאיש אינו מאזין להם, אמר בקול נמוך: "האם אתה מגלה רק עכשיו את התופעה של אדולף היטלר?"
"רק עכשיו חטפתי ירייה בראש מגרמני. זה, כמו שאומרים, הפנה את תשומת-לבי אליו."
"ובכן, לא תלמד הרבה מ"מיין קאמפף". זה רק הקצף בראש הקומקום."
"האם אתה מבין את היטלר ואת הגרמנים?"
סלוט הצית את מקטרתו והסתכל באוויר כמה שניות. אחר כך דיבר בחיוך מעושה קטן של בוז אקדמי. "יש לי דעה, תוצאה של המון לימודים."
"האם אני יכול לשמוע אותה? זה מעניין אותי."
"זה סיפור ארוך נורא, ביירון, ומורכב למדי." סלוט שוב הציץ מסביב. "אולי בזמן אחר ובמקום אחר אשמח לעשות זאת, אבל -"
"אם כך, האם תהיה מוכן לתת לי שמות של ספרים כדי לקרוא?"
"אתה רציני? תתמסר ליגיעה משעממת."
"אקרא כל מה שתאמר לי לקרוא."
על העטיפה של מיין קאמפף רשם סלוט סופרים ושמות של ספרים לכל אורך העמוד בכתב יד נקי ומסודר בדיו אדומה פולנית. בהעבירו עיניו על הרשימה, ברגיש ביירון שלבו שוקע מהמגוון הבלתי מוכר של סופרים טאוטוניים, אחרי כל שם נושא כבד של ספר, לפעמים שניים: טרייטשקה - מולר ואן דן ברוק - פריס - מאנצל - פיכטה - שלאגל - ארנדט - יאהן - ריהס - לאגארדה - לאגבאהן - ספאנגלר - ראנקיה...
ביניהם היו, כצימוקים שחורים בבצק אפור, כמה שמות מהקורס לתרבות בת-זמננו בקולומביה שתפסו את עינו: לותר - קאנט - האגל - שופנהאור - ניטשה. הוא זכר אותו קורס כמטרד וכסיוט. הוא עבר אותו במספיק-בקושי מינוס, אחרי שכל הלילה שינן ללא ליאות רשימות צפופות ומטושטשות מתיקי המכללה. סלוט מתח קו מודגש והוסיף ספרים נוספים עם שמות סופרים מרתיעים באותה מידה: ...סאנטאייאנה - מאן - פאבלן - רנאן - היינה - קולנאי - ראושנינג...
"מתחת לקו מצויים מבקרים ומנתחים" - הוא העיר בכותבו. "מלמעלה מצויים כמה מקודמיו הגרמניים של היטלר, אני חושב שעליך להבין את אלה כדי להבין אותו."
ביירון אמר בתוגה: "באמת? גם את הפילוסופים? האגל ושופנהאור? מדוע? ומארטין לותר, למען השם?"
בבחנו את הרשימה במידה של שביעות-רצון יבשה, הוסיף סלוט שם או שניים, כשהוא שואף חזק ממקטרתו.
"דעתי היא, שהיטלר והנאצים צמחו מלבה של התרבות הגרמנית - סרטן, אולי, אך תופעה גרמנית מיוחדת במינה. כמה אנשים פקחים מאוד עשו לי את המוות, על שאני מחזיק בדעה זו. הם טוענים בתוקף, כי אותו הדבר היה יכול להתרחש בכל מקום באותם התנאים: תבוסה במלחמה גדולה, חוזה-שלום קשה, אינפלציה הרסנית, אבטלה המונית, קומוניזם בעלייה, אנארכיה ברחובות - הכל מוביל לעלייה של דמאגוגיה ולשלטון של טרור. אבל אני -"
המלצר התקרב. סלוט סתם את פיו ולא אמר מילה, כל עוד הוגש להם. בעוקבו אחרי המלצר עד שיצא מתחום הראייה שתה איש שירות-החוץ קפה ואכל עוגה. אחר כך שוב החל, כמעט בלחש.
"אינני מאמין בזאת. לדידי אין להעלות על הדעת את הנאציזם ללא שורשיו במחשבה הגרמנית של המאה ה19: רומנטיציזם, אידאליזם, נאציונליזם, כל התשובות. זה מצוי באותם ספרים."</font color>

בחרתי לצטט במלואו את אחד הקטעים הרבים בספר בהם מציג ווק את השקפתו בעניין הנאציזם. חד משמעית, הוא אומר, הוא לא יכול היה לצמוח בשום מקום אחר.
אם תשאלו אותי לאיזה סיפור אני מאמינה, קרוב לוודאי שאתחיל באלה שאני לא מאמינה להם.
אני לא מאמינה לתיאוריית האוכלוסיה הגרמנית התמימה הסובלת תחת הנאציזם.
אני גם לא מאמינה לבראונינג.
אני לא מסכימה עם כל התשובות של גולדהאגן, אבל השאלות שלו נראות לי מצוינות.
אני חושבת שכדאי לתת את הדעת על התפקוד השונה כל כך של עמים אחרים שנכבשו על ידי הנאצים בעניין השמדת היהודים: הדנים, הפולנים, הצרפתים - זה יכול להיות מאיר עיניים.
אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור למשמעות המקורית של "לעולם לא עוד".
אני חושבת שכדאי מדי פעם לקרוא ספרים מהתקופה ההיא...
ולו כדי לא לשכוח מה באמת קרה בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה.

זהו ספר נפלא ממש, גם אם מעט מיושן ולא כל כך פוליטיקלי קורקט.
וגם לאמת, אני חושבת, יש מעלות משלה. אף על פי שגם היא מיושנת וצרת אופקים באופן איום.

רומן הסטורי מהטובים ביותר. מתאר את מהלך מלחמת העולם השניה מכניסתה של ארצות הברית עד סופה בהטלת פפצות האטום. הסיפור מובא דרכם של משפחה אמריקאית שהאב, קפטן בצבא, שמקושר לדרגים הגבוהים ( יש אף תפקידים בספר לנשיאים טרומן ורוזוולד, ובקודם גם להיטלר וצרציל). שני בניו שגם כן גויסו לצבא , אחד טייס ואחד בצוללות. אשתו של הבן הצעיר, יהודייה שיחד עם דודה הסופר "נתקעה" באיטליה במהלך המלחמה.
בין פרקי הספר יש קטעי יומן של קולונל פקטיבי במטה הגרמני.

זהו המשך של "רוחות מלחמה" , שלדעתי אף יותר טוב. בכל מקרה זהו אפוס הסטורי מרשים שמתאר את המלחמה באופן עשיר ותוך כדי סיפורים אנושיים מרתקים. מרתקים במיוחד זה נקודת מבט של הקולונל הגרמני שמשחק תפקיד של הגרמני הטוב, פטריוט גרמני, שרוצה בטובת גרמניה אך לא נאצי.

אחרי ההתלהבות האדירה מ"רוחות מלחמה" (שהוא בפירוש אחד הספרים שנהניתי ביותר לקרוא), ספר ההמשך, "מלחמה וזכרון", רומן הסטורי על רקע מלחמת העולם השניה, היה מאכזב במידה מסוימת, למרות שהוא עדיין ספר טוב מאוד.
כנראה שהדבר שהכי הפריע לי הוא התרגום המזעזע לעברית. אני מרגישה שאני משתמשת בביקורת הזאת ביותר מדי סופרלטיבים, אבל אני נאלצת לומר שזהו התרגום הגרוע ביותר שנתקלתי בו אי פעם. היו חלקים שבאמת נראו כאילו המתרגם הכניס את המשפט לתרגום האוטומטי של גוגל ופשוט העתיק את מה שיצא לו, גם אם אין למשפט שהתקבל שום הגיון בעברית תקנית. מספר דוגמאות:
-אם אחת הדמויות bathed, אז בעברית היא לא התרחצה, לא התקלחה, ואפילו לא עשתה אמבטיה. היא "התאמבטה".
-מילים רבות נשארו בגרסה הלועזית, גם אם יש מילים מתאימות בעברית. למשל, הספינה הפליגה ב"קורס" המתוכנן. מה רע במילים "מסלול" או "נתיב"?
-שמות פרטיים תורגמו אות-אות. למשל, השם hugh תורגם כ"יוג'".
ועוד ועוד ועוד.
רק אחרי כמה מאות עמודים הצלחתי להתרגל לתרגום המחריד ולהתחיל להנות מהספר.
בקיצור, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר באנגלית.
ולגבי הספר עצמו. הוא מעניין. הוא מלמד המון על חלקים של מלחמת העולם השניה שלא נהוג לספר עליהם. והדמויות עדיין מקסימות. עם זאת, הרגשתי שבקטעים רבים הסופר פשוט נסחף לספר את ההיסטוריה עצמה, ושוכח את הדמויות שלו בצד. הדמויות נזנחות לטובת סיפורי קרבות ומהלכים הסטוריים, ולדעתי זה גורם לספר לאבד חלק מהקסם שהיה ב"רוחות מלחמה".
נושא נוסף שהספר עוסק בו, לאחר שהוזכר רק במרומז בספר הקודם, הוא נושא השואה. לדעתי הנושא מטופל בצורה מעולה עבור אנשים שההיכרות שלהם איתו היא מצומצמת (בעיקר לא-ישראלים ולא-יהודים, אני מניחה). אבל עבור מי שכבר קרא אי אלו ספרים על השואה, ההסברים ההיסטוריים הבסיסיים והארוכים (למשל, מה זה בכלל אושוויץ ולמה הוא היה מיועד) הופכים להיות מתישים למדי.
לסיכום, הביקורת הזו אולי נשמעת שלילית למדי, אבל זה בעיקר בגלל הציפיות הגבוהות שהיו לי בעקבות הספר הקודם. למרות המגרעות שלו ולמרות התרגום הנוראי, עדיין קראתי את 1142 העמודים שלו בעניין רב. הדיוק ההיסטורי מרשים והאופן שבו הדמויות הפיקטיביות משתלבות באירועים אמיתיים הוא מרתק.