על כריכת הספר, ציור של אדם וחווה מגורשים מגן עדן
"קץ הילדות"

גזע של יצורים תבוניים ("השליטים") - שעד שלב מסוים אינם מגלים את זהותם - משתלט על כדור הארץ בנקודה, כנראה, הנמוכה ביותר של המין האנושי שהולך לקראת השמדה עצמית [שכן השליטים יכולים לראות כל נקודה בזמן בין שהיא עבר הווה או עתיד],
המין האנושי נצפה בשקיפות מליאה על ידי השליטים, והשליטה היא פסיכולוגית, לא ננקטת שום אלימות כדי להשיג צייתנות.
למשל, על מנת להפסיק את המינהג האלים של מלחמת שוורים, גרמו השליטים לכל קהל הצופים לחוש את הכאב של השור בכל פעם שננעץ חץ בבשרו, ובו ביום הופסקו מלחמות השוורים.
לפי השליטים מלחמת העולם השנייה לא הייתה מתרחשת תחת שלטונם ועל מנת לעצור את היטלר היו גורמים לו לזמזום בלתי פוסק בתוך אוזנו שהיה מעביר אותו על דעתו תוך מספר ימים...לכל דבר יש פתרון פשוט לפי השליטים ובלתי אלים, שהרי האלימות לא הוכיחה את עצמה ורק החמירה את מצבם של בני האדם.

השליטים מגיעים על מנת לגאול את המין האנושי מעצמו
אך אותה גאולה כרוכה בסלקציה איומה אותה בני האדם לא יכולים לצפות או לשנות את מהלכה.

ספר לא פחות ממצמרר, אולי אפילו סוג של נבואה.
4.5 כוכבים

קץ הילדות, סוף עידן התמימות, הגיע העת להתבגר ולהתפכח, להבין לאן מועדות פני האדם.

יום בהיר אחד צל נופל על כדור הארץ, חלליות עוגנות במרום הערים המרכזיות, ובהן יצורים תבוניים אותם מכנים האנשים - "השליטים". לאחר תקופה קצרה של חשדנות ותוקפנות אנושית טיפוסית, נכפה על האנושות לקבל את מרותם.
השליטים, המעדיפים את הכינוי משגיחים, מציגים עצמם כיצורים אלטרואיסטיים, אשר הגיעו לפלנטה כדי לשים קץ למלחמות ולכונן אוטופיה.

אבל מי הם בדיוק אותם שליטים? מהי מטרתם הסופית? האם האדם יידע להתאים את עצמו לאותה אוטופיה?

הספר מחולק לשלושה חלקים – הגעת השליטים וההתמודדות עמם, תור הזהב שכביכול הביאו וחשיפת הסיבה האמיתית לבואם.

אין עוררין כי רווחת האדם השתפרה פלאים מאז בוא השליטים - תמו המלחמות, החולי והרעב, ואושר ועושר בלתי נדלה נהיה מנת חלקו של כל בן תמותה. השליטים שואפים לאחד את העולם תחת שלטון שוחר שלום אחד, אך תנועת נגד קוראת תיגר על תפיסה זו בטענה שאחדות משמעה טשטוש הזהות של שלל האומות ההיסטוריות ואיתה גם איבוד חירות האדם. הם מתקשים לשים מבטחם בשליטים, בין היתר, כי אלו ממאנים לחשוף את זהותם – התקשורת איתם מתנהלת בשלט רחוק באמצעות נציג אנושי אחד (סטורמגרן, הדמות האהובה עליי בסיפור, יחד עם השליט קרלאן וסאליבן חוקר הים).
כיצד ניתן לקבל את מרותה של ישות המסרבת לחשוף את פניה? האם זהו אתגר גדול מדי עבור הסקרנות האנושית הילדותית קמעה?

קלארק הוא לא רק איש יצירה מרהיב, אלא גם פילוסוף, עתידן ופסיכולוג שמבין לנפש האדם. העתיד שהוא חוזה לנו הוא מקורי, פקחי ואמין באופן בל יתואר, ויכול היה להיכתב גם היום ולא לפני שבעים וחמש שנה. דמיונו הפורה ניכר בטכנולוגיות ובאומנות העתידית, כמו בתיאור העולמות שבדה ובתיאוריות של המשנה לסטורמגרן אודות השליטים. קלארק היטיב לכתוב עלילה סוחפת ומרתקת, כזו שאין בה רגע דל.

תמהתי האם השליטים הקדימו את אלוהים בבואם לכדור הארץ כדי לרתום את האדם לצדם ולהצמית את האמונה. ציפיתי שלאור מעשיהם הנשגבים, תקום סביבם תנועה דתית מסוימת או כת. בשום נסיבות לא תתנוון בעיניי האמנות.

מסתורין רב מלווה את הסיפור באשר לכל הנפשות הפועלות ומניען. שני החלקים הראשונים הכינו את הקרקע לחלק השלישי, בו נחשפת מטרת-העל שבמרכזה האנושות, מבלי שיהיה בהם אפילו רמז דק. הרגשתי שקלארק יכול היה לבחור כל אחת מני מטרות-העל שוודאי בדה לעצמו, הערכתי את בחירתו, אם כי אני לא משוכנע שהיא הנכונה.

שליטים או משגיחים? זוהי אחת התהיות המלווה את היצירה. כך או כך, גם גורלם מכמיר לב.

האם החברה האנושית זקוקה יותר לוודאות קיומית או חירות?
מהן תחלואותיה של אוטופיה והאם היא בת מימוש?
מה צופן העתיד לאנושות?

קלאסיקת מד"ב מפוארת,
מומלץ בחום.

יש ספרים שאין צורך לכתוב עליהם יותר מדי, גם כדי להשאיר לקורא לראשונה את הריגוש והגילוי, וגם כי הגדולה שלהם ממש לא צריכה אותי כמטיף שלה. זה אחד מהם.

הספר הראשון שקראתי אחרי שבת השחורה, וגמעתי אותו במהירות שיא (סיימתי לקרוא אותו יותר משבוע לפני מועד הכתיבה הזו). היה בו משהו קצת מנחם באופן מוזר.. בהצגת האפסות והקטנות שלנו, לצד כל מה שעושה אותנו מיוחדים. הסקרנות הזו, החתירה לפרוץ עוד ועוד תקרות רק כדי לדעת מה יש שם למעלה. זה בבת אחת גם שיר הלל ליופי שבאנושות וגם הצגה שלה בפרופורציות.

העלילה מרתקת ומותחת ללא הרף, הקונספטים גאוניים, הדיונים הפנימיים שהספר הזה מכריח את הקורא לעשות והמסקנות השונות שכל אחד יגיע אליהן הן ה-מאפיין של ספרות מופת בעיניי, אין שומנים בכתיבה, ויש ליצירה הזו אווירה כובשת.

מה שכן, אחרי שסיימתי את הקריאה נתקלתי במאמר ברשת שמבקר את התרגום הזה של הוצאת ינשוף, וראיתי איך המתרגם באמת חטא לא מעט לאנגלית. היו קטעים בעת הקריאה שבהחלט הרגישו חורקים וסובלים מתרגמת. לכן, מפציר בכם לקרוא את הספר הזה באנגלית אם יש לכם שליטה בשפה, או בשפה זרה אחרת. יש גם תרגום ישן יותר לעברית, אין לי מושג איך הוא לעומת התרגום הזה.
אני בוודאות אחזור לספר הזה בשנים הקרובות ובוודאות למקור האנגלי. זה נראה לי מהספרים האלו שכל קריאה שלו בתקופת חיים אחרת תוביל לחוויה שונה דרסטית.

10 \ 10 אני צריך עוד ספרים של קלארק בחיי.

יש מיני סדרה. ראיתי דרך פופקורן - שווה

אני חושבת שקוללתי להתאהב בספרים שהשאלתי, ולזנוח ספרים שיש ברשותי. כמה אני עצובה שאני צריכה להיפרד מהספר הזה, שהעולם הרקום שבו שאב אותי והזכיר לי ילדות של גמיעת ספרי מדע בדיוני. רציתי לכתוב בנימת התנצלות שלא ראוי לקרוא ל'צד שמאל של החושך' ספר מדע בדיוני כפשוטו, כי זהו ספר של מסע הרפתקה של נוכרי בארץ זרה, של גילוי עצמי, של נחישות ואהבה – אך אני חוזרת בי. זהו מדע בדיוני במיטבו. אורסולה לה גווין משתמשת בז'אנר לפוטנציאל המלא שבו; חקר עולמות רחוקים מאיתנו, שטומן בתוכו גרעין אישי, ארצי, שקרוב ללב הקוראים.

גנלי איי (שלאורך הספר מופיע כגנרי), שליח של האקומן, ברית כלל-אנושית חובקת גלקסיות, נשלח לגתן (או:חורף), במטרה לשכנע את השליטים הפוליטיים להצטרף לברית. חורף, כפי ששמו מעיד עליו, הוא כוכב המצוי בעידן קרח, תנאי מזג האוויר בו קרים באופן קיצוני, וטרם פיתח קשר עם הכוכבים הסובבים אותו. אך הדבר המעניין והמיוחד ביותר בחורף הוא שלתושביו אין זהות מגדרית – הם אינם גברים או נשים, רק בזמן תקופת הזדווגות הנקראת קמר. גנרי, שתפיסותיו מגדריות מאוד, אומנם מודע לכך, אך מתקשה לתפוס באמת את חוסר המגדריות של תושבי גתן, ועל כן נוטה להתייחס אליהם כגברים כברירת מחדל, שלעיתים מפגינים תכונות נשיות (אליהן הוא מביע בוז לעיתים קרובות). מה היה קורה אילו לא הייתה אף חלוקה מגדרית בעולם? זו שאלה מרתקת, שלה גווין חוקרת בשלל היבטי החברה של גתן.

חרף מאמציו, גנרי מסתבך בסבך הפוליטי של ממלכת קרהידה, שם מבלה את רוב זמנו כשליחד, ובין השאר מוצא את עצמו במאבק כוחות שבו סבוך גם הנציב אסטרוון, שגנרי עצמו אינו יודע האם לבטוח בו או לחשוש מפניו. השתלשלות אירועים עגומה מובילה את השניים למסע בלתי אפשרי וארוך במרחבי הקרח האינסופיים של חורף, כאשר האויבים הפוליטיים נותרים מאחור, ואויביהם החדשים-ישנים הם הרוח, השלג והקור. בין השניים הולך ומעמיק קשר עמוק של חברות, הדדיות, ולבסוף גם אהבה עמוקה וזהירה מאוד.

תחילה תהיתי האם השימוש בשמות הגוף הגבריים לדמויות חסרות המגדר מופיעות גם בגרסה האנגלית, מפני שבאנגלית קל יותר להשתמש בתיאורים חסרי שמות גוף, ולאחרונה רווחת בה גם השימוש בשם הגוף הם (they) כשם גוף ניטרלית מבחינה מגדרית. תהייתי נענתה בסוף-הדבר המאוחר יותר שכתבה לה גווין בשנות ה-90 (הספר עצמו נכתב בשנות ה70), שאכן בעת כתיבת הספר נראה לה השימוש בשמות גוף זכריים ניטרלית יותר מאשר שימוש בשמות גוף נקביים, אך בדיעבד הדבר השפיע מאוד על הספר כולו. היא מתייחסת גם לאפשרות בשימוש בשם הגוף הם (they) ופוסלת אותו בטענה שהוא מבלבל, אך בהינתן העובדה שמאז שנות ה90 השתרש מאוד השימוש בו, מעניין מה הייתה חושבת על כך כיום. כך או כך, הספר נכתב בתקופה אחרת ומרגע שפורסם הוא הושלם. המחשבה 'מה היה אילו' היא בכל מקרה אנכרוניסטית, אך קריאת סוף-הדבר בהחלט מעניינת מאוד. בכל מקרה לדעתי השימוש בשמות גוף זכריים מתאים מאוד לחוסר היכולת של גנרי לראות מעבר למוכר לו (וקשה שלא להבין למה, הבחור האומלל בהלם תרבות מוחלט) וההבנה המבלבלת של אהבתו כלפי אסטרוון, שלאורך הזמן מתחיל לייחס לו גם תכונות 'נשיות'.

מעבר לכל השאלות והתהיות המגדריות שהספר מעלה, קשה שלא להתפעל ממלאכת הבריאה של לה גווין. לגתן יש קודים חברתיים, תרבותיים, היסטוריים, שמות לחודשים ולסוגי שלג שונים, סיפורי עם, פלגים דתיים ואתניים שונים, מעמדות, כללי נימוס (המשתנים בין האזורים השונים). אך עם כל זאת, אין היא מחייבת את הקורא להסתכל על שלל המושגים הללו בייאוש או להיעזר במילון מונחים. הבנת המונחים והמעקב אחריהם מעשירה מאוד את חוויית הקריאה, אך ניתן לעקוב אחרי המתרחש מבלי שהפרטים הללו יעיקו על הקריאה. גנרי איי עצמו מסתבך פעמים רבות בין הרבדים של גתן, ובכל מקרה נראה ששלל הפרטים האלו יכולים (ומזמינים) לקריאות נוספות בספר כדי לצלול עמוק יותר לתוך מחקר העולם הקר והמהפנט הזה, אם הקורא יבחר בכך.

לספר סיפור טוב היא מלאכה קשה; אך לטוות סיפור טוב בתוך עולם אחר משלנו היא מלאכה קשה פי אלף. בהקשר ההיסטורי, לה גווין היא בין הראשונים לשאול את השאלות הקשות שהז'אנר הזה מכיל בתוכו. מה מכתיב את החברה שלנו? מי מכתיב אותה? האם זה האקלים, החוקים, המגדר אליו אנחנו משתייכים? מהם הפערים שנוצרים בין האנשים בחברה הזו? הרי היוצרות של תרבות לוקחת עשרות אלפי שנים! צד שמאל של החושך הציב אלטרנטיבה למד"ב של אסטרונאוטים מול חייזרים ירוקים, ושם במקומם התנגשות בין תרבויות שביניהן פער פיזי ומטאפורי של שנות אלפי שנות אור. עכשיו, כשאאלץ להחזיר אותו לספריה בלב כבד, אולי בכל זאת אנסה להשיג לי עותק משלי לספר, כי הוא נגע עמוק בליבי. הוא ליבה מחדש את אהבתי לספרות המדע הבדיוני והאופציות הטמונות בו.

אין לי הרבה סנטימנטים לספרים. אני אמנם אוספת אותם אבל גם משאילה בלי הבחנה ובלי לנהל רשימות. מה שחוזר חוזר ומה שלא לא. אבל יש גם יוצאי דופן, כאלה שיש לי שני עותקים שלהם, למקרה שבכל זאת לא יחזרו. "הכתיבה או החיים", "נוטות החסד" ו"צד שמאל של החושך". זהו.

אני מרגישה עכשיו קושי כמו שהיה עולה אם הייתי מתבקשת לתאר אדם שאהוב עלי מאד, כזה שיש בו לא מעט פגמים, חלקם כאלה שבזכותם אני אוהבת אותו יותר מאת האחרים, והחשש גדול מפני שהעיניים שלי, יש להן הפרופורציות שלהן, אני יודעת מה גדול ומה קטן וכמה נפח תופס כל פגם כזה, אבל כשהמילים יוצאות ממני הן מקבלות את המימדים שמייחסים להן אלה שמקשיבים והם לא תמיד אותם המימדים. כנראה שבדרך כלל הם אחרים.

זה אולי הספר האהוב עלי בעולם כולו. לפחות אחד מהם, ועכשיו, רגע אחרי שסיימתי לקרוא אותו שוב, הוא תופס בבטחה את המקום הזה, ספר שבשבילו כדאי ללמוד לקרוא.

למה?

אולי יהיה לי קל יותר להגיד למה לא.

לא בגלל העולם שלה גווין בוראת, זה שתוך שבעים ומשהו עמודים חוקיו נהירים לי והוא נראה הגיוני להפליא, כזה שיכול להתקיים באמת, על אף שהמרכיב הראשוני של אלה שחיים בו נעדר את המרכיב הראשון של הזהות שלנו בעולם, המין שלנו.

גם לא בגלל המערכות הפוליטיות שנפרשות בעולם הזה והדמיון המופלג למערכות הפוליטיות שאפיינו בעיקר את אירופה במהלך מאות השנים האחרונות. ולא מפני שהיא בוחנת אותן באופן שחושף את העמדות הפנים והמרחק בין ההלכה לבין המעשה.

גם לא משום הנסיון שלא עמדתי בו, נסיון שאני מסופקת כמה קוראים יכולים לעמוד בו, לגרום לי להתייחס לאנשים בלי לייחס להם שום סוג של מיגדר. להצליח לראות אותם גם בדמיון שלי א-מיגדריים, לא גברים, לא נשים, זה לא משהו שאני יכולה. וטוב לדעת את זה, כי זה שאת חושבת על עצמך שיש דברים שהם לא בעלי משמעות עבורך, זה נחמד, זה רק לא תמיד נכון.

ולא בשל כל האמרות היפות והחכמות שיש ללה-גווין, משפטים שאפשר להשקיע בהם מחשבה ואפשר להשתמש בהם ולזכור כי כל אחד מהם שווה שיזכרו אותו.

נראה לי שאני אוהבת אותו כל כך מפני שהוא מצליח לגעת באופן מאד עמוק במה שאני חושבת ומרגישה כלפי אהבה וכלפי חברות. חברות עם בני מינך ומי שאינם בני מינך. כזאת שמאפשרת לך לראות את העולם דרך מחשבותיו של אדם ששונה ממך באופן הכי מהותי שאפשר ולהבין אותו, את האדם ואת העולם שאותו הוא רואה. לשים רגע בצד את האגו שלך, זה לא משהו שקל לעשות, לא לאנשים כמוני, אבל מידי פעם יש בעולם אנשים ששווים את זה, שמה שיש ביני לבינם הוא כזה שהוויתור הוא לא באמת וויתור, זה סתם פינוי מקום ללמידה ולהתבוננות שבסופו של דבר הופכת את החיים שלי לבעלי ערך, חיים ששווה לחיות או למות בשבילם. ועוד לא מצאתי ספר אחר שמתאר את זה כל כך יפה כמו הספר הזה.

איך מתחילים לספר או לבקר את (ה)אחד הספרים שהשפיעו עלי מילדות ועד בגרות?!

אני מתקשה לסדר את המילים ואת שטף המחשבות לתהליך מובנה ומסודר.

נתחיל מהסוף – כן, לכו לקרוא, בכל גיל, גם אם אתם חובבי מדע בדיוני וגם אם לאו, נסו לחזור על הספר כל עשור ותגלו רבדים שונים שלא ראיתם קודם.

הסופר ארתור סי קלארק באחת מהיצירות הטובות ביותר בתחום המדע בדיוני, הספר קצר אגב באופן מפתיע (ולספר סיפור כל כך מורכב בקצרה היא אמנות בפני עצמה).

הספר מתאר את המפגש הראשון של המין האנושי עם תרבות חייזרית. כמו שנאמר על ידי סופר נערץ אחר "איני יודע אם אנו לבד ביקום, אולם אני יודע שאם התשובה תהיה כן או לא, חיינו לא ישובו לקדמותם".

הספר מתאר תרבות עליונה (אשר אינה נחשפת בתחילת הספר) אשר נוחתת על הכדור הכחול ירוק שלנו, מכאן מתחילות שלל שאלות (אתנו או נגדנו? להילחם או מבשרי שלום?!). כדור הארץ מגיע במהרה למצב של שלום עולמי ואוטופיה, זה טוב?! לא בהכרח.

האם האדם הוא אדון לגורלו? האם ההתעלות, הרצון להשיג יותר , הדבר שהופך אותנו לכל כך אנושיים היא תכונה חשובה או הבסיס שממנו התפתחות נוספת יכולה להביא לכליה?

האם המפגש עם תרבות מתקדמת מאתנו פי כמה וכמה תמיד תביא למצב שהתרבות הנחותה יותר תוכפף ותנוהל על ידי מה שהתרבות העליונה חושבת שטוב יותר עבור אותו מין?! (ומי אמר שסוגיה זו רלוונטית רק למדע בדיוני?).

יותר מהכול (לדעתי הצנועה) הספר עוסק ב"גבולות" , גבולות המין האנושי, הרצון להיות בשליטה, וההבנה מה אנו מסוגלים ומה אין אנו מסוגלים. האם אנו מסוגלים לתפוש תבונות, יכולות, מרחקים וזמנים אשר יוצאים מגבולות המוח האנושי כפי שהוא מוכר לנו כיום?! האם:" האדם אינו נועד להגיע לכוכבים"?! ומה קורה כאשר הוא חוזה בדברים שאין הוא אמור לגעת בהם או להבין בהם.

קץ הילדות אינו סיפור שמח , קץ הילדות הוא סיפור עצוב כמרומז משמו, והבגרות?! בבגרות תמיד אנו אומרים "הלוואי והייתי ילד ולא הייתי נחשף לתמונה האמתית והעגומה של העולם". באופן אישי לא פעם כשאני חושב על הספר ועל עצמי אני שואל, האם הבגרות הזו מבורכת? רוע הכרחי? ההבנה שלי כמבוגר מול התמימות הילדותית מעצבת אותי כאיש קשה יותר? פחות תמים, והאם הרוע הזה הכרחי והוא מה שופך אותנו מילד "תמים" לבוגר?
(במקרה של הספר ,המין האנושי התמים הופך למין אחר לגמרי לאחר תהליך "ההתבגרות" , האם שווה הTrade off , האם בכלל יש בררה?).

בספר מושגת תפיסת "מוח העל" , הישות האלוהית אשר אינה נחשפת ישירות אל "המין הנחות" עצמו אלה רק דרך מתווכים, תפיסת "מוח העל" היא המענה של קלארק לדת, העולם הבא, נשמות והיכולת לקשר אותה למדע בעל יכולות אין סופיות (לאדם המתבונן).

לא מוסבר לעומר כיצד "מוח העל" עובד או פועל, המוח הוא המפתח לאחד הסוגיות המורכבות ביותר שקלארק דן עליהם בספרים נוספים "כיצד המין האנושי יכול לצאת ממערכת השמש", ויכולת ההתפקחות שלו (אופס שגיאת כתיב פרוידיאנית, כוונתי הייתה לכתוב "יכולת ההתפתחות שלו"),כמין מתקדם יותר? מין שונה לגמרי?

וכן, השטן הוא שליח הרוע, או זה שנועד להעביר אותנו שלב בהתפתחות?

המון שאלות , מעט תשובות - לכו לקרוא - מזון לנשמה

צד שמאל של החושך, אורסולה לה גווין
סוגה: מד"ב
במילה אחת: אל תקראו
דירוג: 1 כוכב

אמ;לק: הספר כתוב בצורה משעממת. הרעיון של גזע אנושי ללא מגדר מתואר בצורה שטחית ביותר – ציפיתי לניתוח מעמיק של כיצד חברה כזו מתפקדת וקיבלתי רק על קצה המזלג. לא דומה לצורה הקולחת שאסימוב כותב על חברות שונות "בהיסטוריה של העתיד". גם אם הרעיון עצמו מאוד מעניין ושונה ממד"ב טיפוסי, הכתיבה עצמה לא גרמה לי להיות מרותק לספר מבלי יכולת לעזוב אותו.

הספר הזה הוא חידוש של הספר מעבר לעלטה של לה גווין, והספר הזה הוא עצום, בעיקר בגלל הסיבה שלה גווין עושה כאן משהו מדהים, היא לוקחת את המסע הבינכוכבי כמו אצל סופרים אחרים עם כל ההגבלות המדעיות של מעבר בין כוכבים, ומספרת סיפור על יקום שבו יש מעין אחוות עולמות שרוצים להגדיל אותה ולחבוק איתה את כל העולמות האנושיים ולשם כך שולחים צירים לקצות היקום למצוא עולמות כאלו ולנסות ולשכנע אותם לראות ביופי של האווחה הזו ולהצטרף אליה.
הסיפור מתחיל בעולם שמרוחק כ-17 שנים מהעולם הקרוב אליו באחווה. אל העולם הזה נשלח ציר כדי לבחון את הפוליטיקה העולמית ולראות האם הם יתאימו להצטרף לאחווה. מה שהציר מגלה הוא שבעולם הזה עדיין חיים בתוך עידן קרח ולכן הוא נמצא בשלבי התפתחות אנושיים מוקדמים, ולמרות שהוא מאוד מפותח מבחינות מדעיות היצורים האנושיים שעליו שונים מאוד ממה שמוכר לנו בשאר העולמות.
לה גווין מספרת ביד של אומנית את העלילה המורכבת והמרובדת שלה מבחינות רבות, ביולוגית, פוליטית, תרבותית, אומנותית, מדעית, ופשוט יוצרת עולם עשיר במושגים שהקורא חושף ומגלה לאורך המסע של הציר להכניס את העולם - "חורף" אל האחווה. העלילה רצופה אינספור תיאורים נפלאים על חברויות, אהבות, מתחים, תככים, מלחמה, מדע, דת, ועוד היקף עצום של תחומים אנושיים ואל-אנושיים שמעצימים את חווית הקריאה של עולם חורף.
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של גנרי איי הציר של העולמות ומוביל אותו בחיפוש אחר האפשרות להפוך את העולם חורף למקום טוב יותר. החיפוש לוקח את הקורא לאורך נופי חורף מדהימים ויוצר תחושה שהסיפור הזה יכול להתרחש גם ביקום שלנו ואולי פעם באמת יגאלו את העולם שלנו מכל החוליים שלו.
תהנו...