לפניי שאני אביע את דעתי על הספר אני רוצה לדבר שנייה על מוניקה.
כשראיתי את השם "מוניקה ג'יימס" על כריכת הספר ידעתי שהוא מוכר לי אבל לא יכולתי להשים את האצבע על מאיפה.
ואכן אני יכולה לגלות לכם שזהו לא הספר הראשון שלה שאני קוראת ולכן אני קצת מאוכזבת מעצמי שלא עליתי על של מי סגנון הכתב הזה שייך כי התשובה זעקה מוניקה ואני הייתי חרשת לה.
עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה עם הכתיבה של מוניקה, להפך, אני חושבת שהיא מיוחדת ושונה כי במקום להתמקד בסקס כמו כל רומן טיפוסי אחר מוניקה נוטה יותר להתעמק בדמויות שלה, ולכן אקדים ואומר שלא לצפות לספר סטייל חמישים גוונים של אפור, אלא לפתוח את הראש למשהו טיפה שונה...
אוקיי, חפרתי מספיק. זה מה שחשבתי על הספר.
אני חושבת שזה היה ספר טוב מאוד שנכתב בצורה מאוד טובה.
אני אישית מאוד חשוב לי לראות ברומן את שני הצדדים של המטבע ולכן שמחתי שהיא נתנה גם למדיסון נקודות ביטוי משל עצמה (עם זאת הייתי רוצה עוד מהן והרגשתי שהיו חסרים לי בנקודות מסוימות יותר מהן).
אהבתי שנקודת המבט היא מנקודת המבט של הגבר כי אני מוצאת את זה יותר מושך ומעניין שאישה מנסה להבין את העולם הגברי בדרכה, ומוניקה עשתה את זה בצורה מעולה.
היא יצרה את דמותו של דיקסון גבר שאני בטוחה שאין מישהי שלא עומדת אצלו בתור (כולל אני, אני מודה, עם כמה שניסיתי הוא פשוט יותר מידי.. דיקסון (תקראו ותבינו למה התכוונתי)) אין מה לעשות הוא פשוט מתואר כגבר המושלם ולא משנה כמה טעויות הוא עשה בדרך מוניקה נתנה לי את האפשרות לראות ולהבין מאיפה הכאב שלו מגיע ולכן הייתה בי את כל החמלה וההבנה כלפיו ואף פעם לא שפטתי אותו על מעשיו.
אהבתי את סיפור האהבה בין דיקסון ולמדיסון אבל אני לא אשקר תמיד הרגשתי שחסר לי משהו, תמיד רציתי יותר, ולכן אפילו לא הייתי בטוחה אם אני אמשיך לספר השני, אבל זה עד שהגעתי לסוף וגיליתי מה הראש הקרימינלי של מוניקה יצר ותנו לי רק לומר כל מה שתעלו בראש לא מתקרב לזה.
מורידה בפנייך את הכובע מוניקה, באמת הצלחת להפתיע אותי, לא יכולה לחכות לקרוא את ההמשך.
מיסי אל גריי.

בתחילה ממש לא התחברתי. גיבור אבוד, ללא כיוון.
הדמויות מסביב לא הוסיפו עניין. החלטתי לתת שני כוכבים ולנטוש.
בסימניה הספר קיבל ביקורת מפרגנת וטובה אז החלטתי לתת לו עוד הזדמנות.
ובהחלט התבגר, קיבל כיוון, עניין, טבול בהומור ורגישות.

גיבור הספר, דיקסון, מכור. לסקס. והוא גם פסיכיאטר מוערך המטפל במכורים.
כשהוא בחייו האומללים, הוא מוצא את מדיסון, אישה צעירה, שנונה ותמימה.
לאט ובתהליך לא פשוט הוא מתבגר, מתנקה וחובר אליה.
וגם לה לא פשוט לחבור. האם שווה להפתח אליו?!

רומן קצת שונה. למאמינים בהזדמנות שניה.

"העניין בחיים ובאהבה הוא לא לחכות לשוך הסערה... העניין הוא ללמוד לרקוד בגשם." (עמוד 180 בטאבלט)
וואוו, איך מתחילים לסכם את הספר הנפלא הזה?
הספר הזה הוא מסוג הספרים שנשארים איתך הרבה אחרי תום הקריאה בהם. כאלו שמשחררים ממך אנחה רמה בסוף הקריאה. כאלו שאתה ממשיך לדפדף ובודק שזהו באמת העמוד האחרון.
מכור לחטוא הוא רומן רומנטי אירוטי, אך הוא כל כך הרבה מעבר לכך. יש בו סקס, ולא מעט, אך התחושה היא שהספר עוסק בכל מה שסובב אותו ולא בסקס עצמו, ואסביר את עצמי.
ד"ר מתיוס דיקסון הוא פסיכיאטר המתמחה בהתמכרויות, כאשר הוא עצמו, איך לומר, מכור לסקס, לנשים יפות וליחסים מזדמנים. הוא נהנה מסקס מזדמן עם כל אישה שנופלות לרגליו, דיקסון עצמו ניחן במראה חיצוני מלבב, כך שכאלו לא חסר, ולמחרת בבוקר כבר ׳ממשיך הלאה לפרויקט הבא׳ .
דיקסון הוא איש מקצוע מבריק , יחיד מסוגו, אך לא בן הזוג שאישה נורמלית הייתה בוחרת לעצמה (לפחות לא בהתחלה, בטרם עבר תהליך כה משמעותי עם עצמו במהלך הספר.
"כמו שאתם יודעים, התמכרות היא דבר מורכב מאוד."...... "בהחלט," מהנהן ד"ר ולינגטון. "אנשים מאבדים את מי שהם ואת מה שהיו פעם בשל התמכרויות חזקות. אבל השאלה כאן היא למה יש אנשים שמתמכרים, ויש כאלה שפשוט אוהבים ומעריכים משהו? זאת אומרת, אני למשל אוהב צמר גפן מתוק, אבל אני לא חש צורך כפייתי להשיג אותו על בסיס יומיומי, ואני גם לא מאבד שליטה בהגבלת מינון הצריכה שלי. אז מה הטריגר?"
"תשוקה," משיב דיקסון בקור רוח, ואני נעה בכיסאי. (עמוד 157)
דיקסון פוגש במהלך עבודתו בג׳ולייט הארט, המכורה לסקס ומגיעה אליו על מנת שיעזור לה. מה שבפועל קורה הוא שלמעשה נתנו לחתול לשמור על השמנת. היצרים מתלהטים דיקסון מוצא עצמו במערכת יחסים רוויית תשוקות, נוטפת סקס ותאווה.
במקביל, באחד הבילויים שלו, פוגש דיקסון את מדיסון, סטודנטית צעירה ללימודי אחיות. ילדה תמימה ומתוקה, האנטיתזה של ג׳ולייט. למן הרגע הראשון שפגש בה, הרגיש כי היא נכנסה לו ללב בצורה אחרת. הוא לא חושק בה למטרות סקס בלבד והיא בהחלט מרטיטה את מיתרי ליבו. ניסיונות אינספור לשכנע את עצמו כי הוא לא באמת מתאהב, עולים בתוהו והוא מבין שהוא חווה משהו אחר.
במאבק בין שני סוגי היחסים הללו הוא נאלץ לבחור. לא עובר זמן רב והדברים נעשים הרבה יותר מורכבים ממה שהוא חשב.
ג׳ולייט מתגלה כמישהי אובססיבית ומסוכנת. מדיסון, מתברר, מסתירה שדים מן העבר, והחיים של דיקסון מתהפכים לגמרי.
מכור לחטא הוא ספר ראשון מתוך שניים והוא מותיר אותך בסוף עם רצון עז לקרוא את ההמשך מיד.
הספר עמוק, כתוב בצורה שנונה, חדה ומשעשע (לצד קטעים מרגשים וקשרים לא פחות).
ספר מרתק שלא ניתן להניח מהיד.
ועכשיו רק נותר לקוות שההמשך יגיע במהרה.
ממליצה בחום.