אפשר לומר, שהספר הה היה אהבה מעמוד ראשון, עם הרשימה של ג׳ואלן לגביי למה היא שונאת את החגים.
הספר מספר על ג׳ואלן, בחורה מלאה בת 36 וחסרת בטחון עצמי, שגרה עם החתול שלה וחברתה הטובה היא השכנה בת ה80+ (והמאוד אייקונית) ממול.
היא מאוהבת נואשות בבוס שלה בעבודה, בבוס המאוד יפה והמאוד נשוי שלה.
יום אחד היא מגיעה הביתה אחריי העבודה ושומעת מוזיקה מחרישת אוזניים מהבית ממול, איזה עצבים.
כשג׳ואלן דופקת בדלת השכן שלה, היא רואה שם לא את השכן שלה, אלא גבר סקוטי ענק שלגופו קילט בלבד.
וככה בעצם מתחילה החברות העוקצנית והשנונה והנפלאה הזו.
ג׳ואלן בהתחלה שונאת את קמרון ואז היא מתחילה לגלות אותו לאט לאט.
הספר הזה הוא סלואו בורן, לא רק שלוקח נצח שיקרה בינהם משהו, לוקח לג׳ואלן נצח כדי לגלות מה היא מרגישה כלפיי קמרון, אבל כשקורה בינהם משהו….וואו, קראתי בנשימה עצורה.
קמרון הוא גבר החלומות, הוא חתיך, הוא שרירי, הוא חכם, הוא מצחיק, הוא מקועקע, הוא שחצןןןן, והכי חשוב-הוא סקוטי.
הוא כבש אותי מהשנייה הראשונה, אין בו גרם של רוע ושל רעילות.
כולו טוב לב, ושרירים. הרבה שרירים.
הוא גורם לג׳ואלן לראות מי היא ומה היא שווה, הוא גורם להרגיש טוב עם עצמה למרות שכל חייה אמרו לה שהיא לא שווה מספיק
(ממש חבל לי שלא סיפרו לנו את תגובתה של אמא שלה ליחסים שלה עם קמרון)
אזהרה: אל תקראו את הספר הזה רעבים.
הוא מלא באוכל, הוא גרם לי לעזוב הכל וללכת להכין פאי רועים.
הספר מצחיק בטירוף, צחקתי בקול איתו לפחות פעם בפרק, התרגשתי איתו, וכאבתי איתו.
הסוף היה צפוי, אבל בנינו? בקומדיה רומנטית אם הסוף לא צפוי, זה מבאס.
אבל גם כן היה טוויסטון לקראת הסוף.
לאורך כל הזמן שקראתי את הספר הזה, חייתי אותו.
כמה פעמים התחשק לי לגגל את קמרון, ואז בשנייה האחרונה אני נזכרת שהוא לא בן אדם אמיתי
הייתי רוצה שיהיו שם קטעים יותר מעמיקים, היה הרבה מקומות שהיה אפשר להכנס ליותר רבדים עמוקים ויותר לדבר, במקום להכניס עוד בדיחה.
בקיצור- ספר חביב ומתוק ביותר, מצחיק קליל למי שרוצה להעביר את הקריאה עם חיוך מרוח על הפנים, והמון צחוק.
