החיים הפוליטיים, הסוציולוגיים, הפילוסופיים או ההיסטוריים של אדם חושב מתחלקים ללפני ולאחר היתקלות בהוגה מסוים. כאלה הם לדוגמא פרויד או מרקס. מישל פוקו ללא ספק זכאי לעמוד בקטגוריה הזו. הבעיה עם פוקו שהוא מתעב קטגוריות. כל המפעל שלו בנוי על הצורך להראות כיצד המודרניות היא מפעל של יצירת קטגוריות שכל מטרתן היא לנרמל ולשלוט ללא הצורך בהפעלה ישירה של כוח.
פוקו מפרק אץ כל מנגנוני הכוח המודרניים: הפסיכולוגיה, הרפואה, מערכת הכליאה והענישה, האקדמיה, מערכת החינוך ועוד, ומוכיח שהשאיפה לנורמליות היא הדבר החולני ביותר שהנחילה לנו העת המודרנית.
הספר הנוכחי, גם אם הוא לא החשוב מבין כתביו, הוא הנגיש והקל ביותר להבנה, והוא מדגים באופן מתוחכם במיוחד כיצד המיניות היא המצאה של המאה ה-19 (בעיקר), וכל מטרתה למשטר את האדם ולהוליכו אל הנתיב ה"בריא": הגבר הסטרייט הנשוי (ובת לווייתו ה"טבעית" - האישה הפורייה החסודה והנשואה). אבל פוקו בוחר לחגוג את "משתלת הסטיות" גם אם בכך הוא נופל בעל כורחו למלכודת הכוח של המשטר המיני המדכא.