בהתחלה היה הפאנדום: ספר פנטזיה חביב שבו שלוש חברות והאח הקטן של אחת מהן נכנסים בטעות לתוך העולם של הספר האהוב עליהם, מוצאים את עצמם שם כחלק מהעלילה ונתקלים בבעיות שאפילו גיבורי הספר המקוריים וההרפתקנים לא היו צריכים להתמודד איתן.
בסוף הספר, שתיים מהגיבורות כותבות ספר המשך לספר המקורי כדי להעניק הפי אנד ראוי לעולם הזה, שאת קשייו ומכאוביו הן מבינות טוב יותר לאחר שביקרו בו.
לא רוצה לעשות ספוילרים אז רק אומר שהסוף היה די סגור אבל לא עד הסוף, ודי הפי אנד אבל לא עד הסוף.
היה מקום לספר המשך?
היה.

אז מה העלילה של הספר הבא?
זה הולך ככה, פחות או יותר: הסוף של הספר הקודם היה די סגור אבל בכל זאת, נשאר פתח. אפשר להמשיך אם רוצים, יש לאן לפתח את העלילה. רק מה, הסופרת לא רוצה. מספיק ודי. מיצתה.
אבל הקהל, הקהל דווקא רוצה. הקהל לא מיצה, הוא ישמח להמשך.
והעורך לוחץ, כי, ברור, יש קהל, יהיה כסף. כדאי.
אבל לסופרת אין כוח, כבר אמרנו.
עד שבסוף אין לה ברירה והיא ניגשת לזה ככה… בחצי כוח. המטרה היא להמשיך את הסיפור, לסיים אותו כמו שצריך, לקשור חזק חזק את כל הקצוות וזהו. העלילה מושפעת מהמטרה הזאת, היא חותרת להגיע לסוף בלי להתעכב יותר מדי על טוויסטים, תיאורים, בנייה, איטית של תהליכים. אין שום התפתחות של הדמויות, מערכות היחסים נזרקות ככה, בכמה שורות, על הדף, בלי להשקיע בהן באמת. אין רגש מאחורי הדברים.
אפשר להרגיש את תהליך החשיבה העצלני מאחורי העלילה, למשל: צריך להרוג כמה דמויות, שלא יהיה יותר מדי קיטש והפי אנד, אבל שלא יהיו מרכזיות מדי כדי שבכל זאת יהיה לנו סוף טוב, אז את מי נהרוג…? אוקיי, מי עונה לקריטריונים האלה? א, ב, ג. בום. נתלה אחד, נירה בשניים, זהו. מתו. צ'ק. מה הלאה? זהו, אפשר כבר לסיים וללכת הביתה? עוד לא? טוב טוב, נזרוק פנימה עוד איזה דמות חדשה או שתיים, עכשיו זהו?
*
זה לא תיאור של איך הספר השני הגיע לעולם, זאת העלילה שלו.
אם כי אולי... אולי גם וגם.
כלומר, מי היא הסופרת הזאת, שכתבתי עליה?
האם היא אליס אחת הגיבורות של הספר שנאלצת לכתוב המשך כדי להציל את חברותיה שחזרו לעולם הפאנדום?
או אנה דיי שאין לי מושג אם נאלצה לכתוב את הספר הזה בלחץ הקהל או העורכים או שבאמת התחשק לה לכתוב אותו עד שנמאס לה?
מהספר הראשון די נהנתי, למרות שגם ממנו לא מאוד התלהבתי (ולראיה - אני בקושי זוכרת אותו).
אני פשוט אוהבת את הקסם שבספרים על כניסה לספר. אהבתי את זה בלב של דיו, בבולמוספר וכמובן - בסיפור שאינו נגמר. אבל בספר הזה זה לא הספיק.
יש בספר שני צירי עלילה מקבילים - אחד בעולם של הספר, אליו נכנסות שוב שתיים מגיבורות מהספר הקודם, ואחד בעולם שלנו, בו אחת הגיבורות מהספר הקודם נאלצת לפרסם פרקי המשך לספר כדי להציל את החברות שלה שנכנסו שוב לעולם של הספר.
זה לא עובד טוב. הספר קצר מדי בשביל לפתח כמו שצריך את שני צירי העלילה האלו, והתוצאה היא ששניהם תמציתיים מדי ולא מספיק מפותחים.
חבל, כי היה פוטנציאל.

קשה לי לתאר את החוויה שלי מהספר. אני לא יכולה להגיד שהוא היה חסר עלילה, או צפוי מידי, אבל היתה לי תחושה לא נעימה כל הזמן שקראתי אותו. אולי בגלל שזה ספר דיסטופי וכבר נמאס לי מאלו. אולי בגלל שהדמות הראשית הרגישה לי חסרת אישיות. אולי זה בגלל שאני בקושי זוכרת את החברה הכי טובה מתוך שלוש דמויות. אני לא יודעת, באמת קשה לי להסביר.
זה לא היה ספר רע, בוא נגיד כך.
אם היתי קוראת אותו בכיתה ה-ו, היתי מתלהבת ממנו מאוד. היתי מאוד בקטע של דיסטופיה באותה תקופה, אוקי? אבל עכשיו, כשניסיתי לקרוא את הספר, הוא פשוט שיעמם אותי. עשיתי משהו שאני בחיים לא עושה- קראתי חצי ממנו ואז דילגתי ל30 עמודים אחרונים, לקרוא את הסוף. אני לא גאה בזה.
יכול להיות שאחזור מתישהו בעתיד לנסות לקרוא את הספר הזה שוב, אבל כרגע ממש אין לי כח אליו או לקונספט שלו שמאוד הרגיש לי כאילו היה מתאים להשאיר בתור פאנפיק. נכון שהיה מאמץ להמציא ספר חדש לגמרי בתוך העלילה של הספר הזה, עליו העלילה של הספר מתבססת, אבל משהו כל הזמן הרגיש לי מוזר. הספר לא הביא לי סיפוק בשום צורה. אולי חוסר האהבה שלי לספר באמת מתבטאת בגלל שנמאס לי מדיסטופיה.



(תחילת ספויילרים)))

הקטע שבו הדמות הראשית של הספר מחול הגרדומים (שאני לא מצליחה לזכור את השם שלה בשיא הכנות) באה ועומדת להיתלות ריגש אותי בכנות. כבר היתי מוכנה לראות אותה מתה- ואז הדמות הראשית איכשהו מנעה את זה או לא מנעה את זה- וזה שינה את העלילה. וממש הסכמתי עם המורדים, הדמות הראשית, המספרת, האמת מעצבנת.
גם נזכרתי עכשיו שהמילים "דלים" ו"רמים" ממש עיצבנו אותי. אני חושבת אבל שזה כבר בעיה של עברית.

ניסיתי לקרוא עכשיו את הספר מחדש, את השורות האלה שמה שויולט לא עושה שהורסים את ה"העלילה" של מחוז הגרדומים. אבל אני פשוט לא מצליחה לקרוא יותר משלוש עמודים, משהו בכתיבה עושה לי בחילה. אני מצטערת.

(סוף ספויילרים)))


למי שהספר הוא הסגנון שלו- 9/10 אמליץ לו לקרוא במאות אחוזים. אם אתם אוהבים דיסטופיה, אלימות וקראתם המון פאנפיקים- זה הספר שלכם.
אני לצערי לא התחברתי, אך זה לא אומר שמשהו שכן יתחבר לקונספט לא יהנה.
לכן נתתי לו 4 מתוך 5 כוכבים. אולי אני אישית לא נהניתי מהספר (בגלל טעם אישי) אבל העלילה היתה בנויה טוב וכתוב בשפה נורמלית שקל לקרוא. היתי ממליצה לאנשים שאוהבים את הג'אנר הדיסטופי.

הכריכה של הספר מזכירה לי גרביונים קרועים, מכל הדברים שבעולם. תורמת לכך העובדה שהכריכה האחורית של העותק שקיבלתי קצת מקולפת, והקילוף חושף את הבד שמאחורי הצבע השחור, וזה נראה - נשבעת לכם - כמו גרביון קרוע. והקוצים מסביב רק מחזקים את הרושם. טוב, אולי יש לי דמיון פרוע מידי.
אז איזה כיף שיש ספר שנותן מענה לדמיון הזה :)

הייתי סקפטית. קראתי כאן את הביקורת של חתול השיממון (תודה!) והיא הלהיבה אותי, אבל ככל שחלף הזמן הציפיות שלי רק עלו ואז כבר הייתי בטוחה שזהו, אני אתאכזב. אולי התרגום יהיה גרוע (הוא לא). אולי סיפור האהבה יהיה מטומטם (הוא דווקא מודע לעצמו בחינניות שמעלה חיוך). אולי ההבטחה שעל הכריכה תתברר ככניסה לעולם בסגנון "לב של דיו" שהיה חמוד אבל... אתם יודעים, לא כזה שמבעיר אש בעצמות.
נכון שזה תענוג להתבדות?
הספר נהדר. העלילה - אמא'לה. לגמרי מבעירה אש.
בעיקרון, הספר מגולל את התרחיש שכולנו פינטזנו עליו (בתור חלום או בתור סיוט, תלוי את מי שואלים): להיכנס לספר שאנחנו הכי אוהבים בעולם. ויולט, יחד עם שתי חברותיה ואחיה הקטן, נכנסת בטעות לעולם של הספר "מחול הגרדומים". הכניסה שלה לא רק משבשת את העלילה, אלא מכריחה אותה להיכנס לתפקיד שהיה שמור לדמות הראשית... שנהרגה בגללה. עכשיו היא הולכת על חבל דק. מצד אחד, היא צריכה להיצמד לתסריט שהיא מכירה בעל פה כדי שהסיפור יסתיים כפי שהיה אמור להסתיים, ובתוך כך לנווט בין האיבה של הדמויות המקוריות כלפיה לבין חוסר הביטחון שלה ביכולתה לעשות את הדבר הנכון; מצד שני יש לה תשוקות משלה, ורצונות, ולב שזועק החוצה. אה, וכמובן שיש עוד פרט קטן שמפריע לה: כדי להשלים את הסיפור היא צריכה למות בסופו. בקטנה כזה.
הספר מפוצץ באקשן והומור עצמי, יש קריצות מקסימות ומצחיקות לתרבות הפאנפיק וה-YA, והסופרת מיטיבה לתאר את העולם שבראה ואת הפחד שהוא מעורר. היא מתמקדת בדברים הקטנים, שהיו מכים גם בנו אם היינו עוברים לעולם חדש: הריח הנורא. התחושה של שפשוף הבדים הגסים על העור. ומעבר לכל זה, אני חושבת שזה בעיקר סיפור התבגרות. כולנו נאלצים באיזשהו אופן להיצמד לתסריט ידוע מראש של חיינו, אבל השאלה היא באיזה אופן אנחנו עושים את זה. ויולט מוכיחה לנו ובעיקר לעצמה שהיא מסוגלת ללכת בתלם שנקבע עבורה מתוך הבנה של החובה שלה, ומתוך תחושת אהבה ואחריות עמוקה לסובבים אותה, וזה מה שהופך אותה למיוחדת כל כך. לא התפקיד, אלא האופן שבו היא מבצעת אותו.
הטוויסט בסוף מעיף את המוח. ממש. ההרגשה היא כמו לרדת מרכבת הרים עם ראש מסוחרר ולב דואב ובכל זאת להשתוקק לעוד סיבוב.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שהעולם קצת הוצג כשחור-לבן, למרות שהסופרת ניסתה לא להיכנס למלכודת הזאת, אבל בדיעבד אני חושבת שהבנייה הזו הייתה הכרחית כי דווקא השחור-לבן של העולם נתן קונטרה לדמויות שהתגלו כעמוקות, עגולות וממש לא חד מימדיות. גם הראשיות וגם המשניות מתגלות כאן כאנושיות במלוא יופיין וכיעורן.
זה ספר שגומעים בבת אחת, אז תפנו את הלו"ז לפני שאתם מתחילים :)

עברה שנה מאז שאליס, ויולט וקייט קמו מהקומה, ושום סימן להתעוררות מצד אחיה של וילוט, נייט. אליס ו-ויולט עבדו על ספר המשך לספר שנכתב בניסיון לסגור אותו טוב ולהחזיר לחיים את אחיה. אבל כמובן שדברים מסתבכים ובלה ובלה ובלה. קיצר בלגן אחד גדול. אין לי אפילו צורך להסביר, תקראו את התקציר בשביל להתאכזב לבד.

אאוץ'. זו נראה לי מילה שמסכמת בצורה מושלמת את הספר הזה.
אני לא כתבתי ביקורת על "הפאנדום" ואוכל כאן להגיד שזה ספר מעולה מכל בחינה שהיא. כן, בטח נשמע כמו הגזמה, במיוחד אם קראתם ביקורות אחרות שלי וכולן היו מספיק ביקורתיות בשביל שתוכלו להגיד, "אין מצב שהיא לא מצאה פגם בספר.", ועכשיו אני חושבת שאתם רואים אותי כבן אדם ביקורתי וזה קצת מצחיק אותי. בכל מקרה, הספר הראשון היה מעולה. הכתיבה הייתה מדהימה, הדמויות, העולם שנוצר, העלילה. הסוף (!!!), ככה כשיצא הספר השני, כלומר זה שאני כותבת לו את הביקורת, אני חייתי בפחד מהאכזבה הבאה לקראתי, רצה ליתר דיוק.
הדבר הכי גרוע שאפשר לצפות מסופר שהוציא ספר מעולה זה שיוציא המשף, לפעמים עדיף להשאיר את הקוראים עם סוף פתוח כפי שקרה בספר הראשון, מאשר לסגור אותו בצורה מכאיבה; והסופרת הצליחה באופן מעולה לסגור את הספר הקודם.
עכשיו, אתם בטח רוצים להבין מה הבעיה. הרי אם הבסיס של הספר כל כך טוב, הדמויות מדהימות, עלילת ההמשך לא יכולה להיות כל כך גרועה אם הראשונה הייתה טובה כל כך, מה הבעיה?
שלא. היה. כלום.
אני נשבעת לכם שאני כעסתי, אני באמת כעסתי. זה היה רעיון מעולה, באמת. באמת. אני יכולה להגיד (או להקליד) "באמת" עד שיימאס לכם. אבל גם אז לא אוכל ללחוץ מספיק על כמה שהרעיון היה מעולה. אבל, ומי זוכר את הביקורות שלי על סדרת "אחד מאיתנו משקר"? - אוקיי, אז ככה. רעיון מעולה, ביצוע נורא.
לא היה פירוט ב"מרד הפאנדום", לא היו תיאורים, לא הייתה אישיות, היה את העלילה ולא יותר. בספר הראשון הסופרת הצליחה לבנות את העולם, לבנות דמויות מדהימות ואת הרעיון ככה שאין יותר מדי תשומת לב על ההיבט של העלילה או של הדמויות או של התיאור. הכל היה מאוזן בצורה כל כך טובה. ואז, קא-פאקינג-בום. היא הצליחה לכתוב מי יודע כמה עמודים שלא הספיקו בשביל שיגיע לפרק הראשון של "הפאנדום" והרסה הכל.
ומה הכי מעצבן? הפוטנציאל המטורף שהיה לספר הזה. כמו שאמרתי, היה רעיון טוב, העולם היה בנוי כל כך טוב, הדמויות היו כבר עם אישיות מדהימה שנבנתה אפילו יותר בספר הקודם. היה לסופרת הכל! ובגלל חוסר בפירוט היא הצליחה לגרום לכל הספר להיות פשוט חסר צבע, דל בפרטים, שום אישיות עבור שום דמות, מעשים מטומטמים שבקושי ניתנו לנו פרטים או הסברים עליהם כי הסופרת ניסתה לכתוב עלילה ולא ספר.
"היי, מה את יודעת, לא כתבת ספר בחיים-", אולי לא. אבל הספר הזה אולי בפני עצמו היה מחזיק אותי, קצת לפחות, אבל אחרי הספר הקודם שהיה מלא בפרטים ובצבע, הדמויות היו מלאות ולא חסרות פרטים או הגיוניות, הספר הזה הוא אכזבה אחת גדולה.
עדיף לא לקרוא אותו להישאר עם הסוף שאתם סגרתם בראש שלכם.

*הפאנדום*

אמ;לק: כן או לא? אומייגאד כן. כמה כן? בואו רק נגיד שאם הספר הזה היה בנאדם לגמרי הייתי מתחתנת איתו, או לפחות מנהלת איתו רומן סוער – כי הוא פשוט מושלם

תקציר מגב הספר:
האם יש סיפורים ששווה למות בשבילם? ( =^.^= כן, כןןןן, הספר הזה! =^.^= )
ויולט אוהבת את הספר "מחול הגרדומים" – כמו כל מעריצה, היא חולמת להיות לחלק מהסיפור האהוב עליה.
אבל החלום הופך לסיוט בכנס "קומיק-קון", כשוויולט וחבריה מועברים באמת אל העולם של "מחול הגרדומים" ונלכדים במציאות דיסטופית אלימה ומסוכנת. שם הם עושים טעות דרמטית, מקפדים חיים ומסיטים את מהלך העלילה.
כדי לשרוד בעולם החדש והקשוח הזה, ויולט חייבת לקחת אחריות, להחזיר את העלילה למסלולה ולצאת משם כמה שיותר מהר.
אבל זה לא פשוט בכלל.
הספר נמכר ל- 25 מדינות שונות, לרובן בתוך שבועיים בלבד משחרור כתב היד! ( =^.^= וזה לא מפתיע אותי אפילו קצת =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אוקיי קריפייי. כשהייתי בת 15 ועברתי את הפאזה הזו שכל החנונים עוברים, שבה הם שולחים את ידם החובבנית בכתיבת סיפורים – אני וחברה שלי המצאנו סיפור על שתי בנות בשם ויולט ורוז שחיות בעולמות מקבילים ומלא דברים רעים קורים להן. והנה אני מגלה להתפלצותי הרבה שיש ספר אמיתי כזה – רק שהוא נפלא ומהמם יותר מכל מה שאני וחברה שלי (סורי, ה'), או בעצם כל סופר אחר על פני האדמה, היו מסוגלים לכתוב.
אני באמת מתקשה לתאר את המושלמות שלו במילים. כן, יש את הרעיון המגניב של לקחת ספר דיסטופיה קלאסי ולהכניס לתוכו דמויות שהן אנשים אמיתיים, אבל באמת אמיתיים, שאתה קורא עליהם וחושב "וואו זה בול מה שהיה קורה לי אם הייתי שם"; ויש את כל הקריצות והעקיצות הקטנות האלה שרק אוהבי ספרים מושבעים, פאנגירלים ופאנגירליות (מצטערת אבל אין מילה כזו פאנבוי) יבינו, כמו זה שלמושאי אהבה בספרי דיסטופיה תמיד יש שמות מטופשים (גייל? מספר ארבע?!), או זה שאנשים בכנסי קומיקון תמיד הרבה יותר מדי ערומים, וזה שכל הסצינות הרומנטיות בספרים היו ממש גרועות ומאולצות אם הן היו מתרחשות במציאות – כל הדברים האלה שגורמים לי להרגיש כאילו הספר מדבר ישירות אליי; ויש את הכשרון המדהים של הסופרת, שנתן לה את היכולת לכתוב סיפור אהבה שלא רק לא יגרום לי להקיא, אלא אולי כן ואולי לא להוציא פונפונים ולעודד את החמודים האלה (אבל המשפט הזה לא לציטוט! ואם תצטטו אני אכחיש), כמו גם היכולת לגרום לי – אחת שקראה את כל ספרי הדיסטופיה הכי טובים שיש ומכירה כל טוויסט שכל סופר חשב עליו אי פעם, בכתה מספרים, זעמה על הספרים, סגדה לספרים – באמת-באמת להתרגש.
אבל כל זה לא באמת מצליח להסביר למה אהבתי אותו כל-כך. והאם אפשר בכלל להסביר אהבה? ברור, אתם יכולים לדבר על בצק עבה ורוטב עגבניות וטונות של גבינה נמסה עד מחר, אבל האם זה באמת יצליח להעביר את הפרפרים בבטן (או ליתר דיוק, קרקורי הקיבה), שרק המחשבה עליה גורמת לכם להרגיש? את איך שיש מלא דברים עם בצק וגבינה – לזניה ופסטה וטוסט ופשטידה, אבל רק בה יש את הדבר הזה שעושה את ה"וואו"? אין מילים שיבטאו את זה: צריך לאכול פיצה כדי להבין. והספר הזה הוא הפיצה של הספרים.
הספר האהוב עליי בעולם הוא עדיין (וכנראה ישאר תמיד) מגיסטריום, אבל זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאני קוראת ספר שהתקרב כל-כך צמוד-צמוד מאחוריו.