כשניגשים לקרוא מותחן של מייקל קונלי, ובמיוחד לאחר היכרות מוקדמת עם יצירה יוצאת דופן כמו "המשורר", רף הציפיות מוצב במקום גבוה וברור מאוד. קונלי הוא ללא ספק אחלה סופר, והציפייה הטבעית היא למצוא מותחן פשע משומן, מהודק וחכם. במבחן המציאות, "אקו פארק" מתגלה כספר די טוב שמקיים את ההבטחה הקצבית שלו, אך הוא בוחר בנתיב שונה בתכלית – הוא מוותר מראש על עומק פסיכולוגי מורכב ומציע במקומו חקירה משטרתית ישירה, אשר לצד יתרונותיה סובלת גם מבעיית אמינות לא פשוטה.
תמצית העלילה
הבלש הארי בוש חוזר לתיק פתוח ובלתי מפוענח משנת 1993, העוסק בהיעלמותה המסתורית של צעירה בלוס אנג'לס. התפנית הדרמטית חלה כאשר רוצח סדרתי שנתפס במקרה מציע עסקת טיעון, ומודה בין היתר גם בביצוע הרצח ההוא. חקירת התיק הישן מובילה את בוש לשיתוף פעולה פרוצדורלי מורכב עם ה-FBI ועם סוכנת העבר רייצ'ל וולינג, בתוך רשת של פוליטיקה משטרתית ותפניות בעלילה שמאלצות את החוקרים לבחון מחדש את כל מה שחשבו על התיק.

מבחינת איכות הכתיבה והקצב, קונלי מוכיח שוב שהוא שולט בחומר. הספר מעניין מאוד, קצבי, ומאופיין בכתיבה טובה ורהוטה שמניעה את העלילה קדימה ללא עיכובים מיותרים. למרות היעדרו של עומק פסיכולוגי תהומי, החוויה הכללית נותרת שוטפת, מהירה ומחזיקה את העניין לכל אורך הדרך, כפי שספרות פשע טובה צריכה לעשות.
עם זאת, נקודת התורפה המרכזית של הספר, שפוגעת באופן ממשי באמינות הסיפור, נעוצה דווקא בהחלטה להחזיר לעלילה את דמותה של רייצ'ל וולינג (יש מצב שהופיעה גם בעבר, לא קראתי). מי שזוכר אותה לטובה מ"המשורר" כדמות נפלאה, פקחית, מעניינת, מצחיקה ושנונה, יתאכזב לגלות שבספר הנוכחי היא פשוט איבדה את כל המעלות הללו. הבחירה להציג אותה כמי שעוברת מחוקר לחוקר, עוזרת בחקירות ומוצאת את עצמה כעת בזוגיות עם בוש, מרגישה מאולצת ולא אמינה לחלוטין. במקום דמות בשר ודם בעלת נפח משלה, רייצ'ל מתפקדת כאן בעיקר כתפאורה לקידום העלילה, והדבר מבאס ומחליש את העסק.
הספר שומר על מבנה ליניארי נכון הממוקד במלאכת הבלשות, ואינו שואף לייצר תהודה רגשית יוצאת דופן או ריסוק נפשי. בשורת הסיום, במבחן הקלוז'ר, לא נרשמה כאן התעלות מיוחדת; לא "עפתי" מהסוף של הספר, שהרגיש מעט רגיל, אך בסופו של דבר העלילה הסתדרה יפה, הקצוות נסגרו בצורה נכונה והסיפור הגיע אל סיומו באופן הגיוני ומספק.
שורה תחתונה
"אקו פארק" הוא מותחן פשע קצבי, מעניין וכתוב היטב. למרות בחירה עלילתית לא אמינה בגזרת הדמויות וסוף שאינו מבריק במיוחד, הוא לחלוטין עושה את העבודה כספרות חכמה ומהירה שכיף להעביר איתה את הזמן.

מייקל קונלי יודע לכתוב!!
השנה היא 2016. הארי בוש, הבלש הפרטי השנון מתבקש להגיע לפגישה עם ויטני ואנס (85)
מיליארדר המבקש לבדוק אם בעבר הרחוק, בהיותו בן 18 נולד לו ילד מהמקסיקנית ויביאנה דוארטה שהייתה בת 16.
האיש שבסוף חייו נותר ערירי מבקש לדעת אם קיים יורש להונו.
"ניסיונו של בוש לימד אותו שכאשר מסתכלים אחורה על החיים, אנשים משתמשים בזכוכית מגדלת.
הכול נראה להם גדול, מוגבר. רומן קצר מהקולג' נזכר כאהבת חיים."
ובכל זאת בוש מחליט לקחת על עצמו את המשימה.

הוא חוקר ומדשדש ובודק, ומגיע אחורה עד למלחמה בווייטנאם, ומגלה וחושף פרטים תוך כדי גם על עצמו.
במקביל הוא מנהל את חייו הפרטיים עם ילדתו מדי בת ה-19 שהתייתמה מאימה בגיל צעיר,
אבל הצליחה להתגבר, כי ילדים הם יצורים מדהימים, כל עוד יש להם בבית מי שדוחף אותם לכיוון הנכון.

בנוסף לעבודתו הפרטית, בוש מועסק במשרה חלקית במשטרה,
שם הוא מתחקה אחרי אנס סדרתי המטיל חת על נשים רבות.
הוא יודע שאנשים כאלה אף פעם לא מודים בשום דבר.
אין להם רגשי אשמה, לכן אין להם במה להודות.
הם עושים מניפולציות עד הסוף. אנשים כאלה צריך להשבית!
לפגוע בהם בדרך שלעולם לא יהיו מסוגלים לפגוע שוב באף אישה!!

סגנון הכתיבה של קונלי מרתק. הוא שואב את הקורא להמשיך הלאה....
מומלץ!!


כמה דגשים:
* בתקציר הספר רשום משום מה שהמיליארדר בצעירותו אנס את הנערה,
אך אין לכך שום עדות בעלילה עצמה. אפילו נרמז שהיה ביניהם רומן.

* לא יכולתי שלא להשוות את האנס המרושע למחבלי הנוחבה שפגעו רמסו ואנסו נשים רבות.
זה בדיוק הסוג של יצורים נטולי רגשי אשמה,
והדרך לטפל בהם, היא השבתה מלאה. שלא יצליחו לעמוד על הרגליים. זו דעתי.

* הסיבה שבחרתי לתת 4 כוכבים, כי חשבתי שהיה אפשר לקצר מעט את הספר.

"מעוף המלאכים" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2000) הוא ספר נוסף אודות גיבורו הקבוע (אם כי לא היחיד) הארי בוש, בלש במחלק השוד והרצח של משטרת לוס אנג'לס. בוש שירת בצבא היבשה האמריקני ביחידה מובחרת, "עכברושי המנהרות", ולחם במלחמת וייטנאם. בוש וחבריו ליחידה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו, בדרך כלל באפילה ומטווח קרוב. לכן, כשנזכר "באותה פעם שנחלץ בלא פגע מהתעלות בווייטנאם" (עמוד 331), הדבר נדמה לא כלא פחות מנס. 

עם שובו מן המלחמה, מריר וציני כשם שרק חוויות הלחימה הופכות אדם, התגייס למשטרה והפך לבלש. בוש חי ונושם את לוס אנג'לס, חיית רחוב שמכיר כל רובע וכל שכונה. הוא מהאנשים האלה שמעולם לא יצא לקמפינג (מחנאות) ולא טיילו בטבע. בעיני בוש, כפי שהסביר לאשתו אלינור (בעצמה סוכנת הבולשת לשעבר המכורה להימורים) "כל תיק קובע, אלינור. כל אדם" (עמוד 147). הוא ילך אחרי הראיות בתיק בלי להתחשב לאן הן ייקחו אותו, ורק בלש ישר כמותו, לא נגוע במשחק הפוליטי שבין מועצת העיר, התובע המחוזי, התקשורת והמשטרה עשוי להגיע לאמת. זה לא מזיק גם שבוש הוא מן הקשוחים, אלו שיודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה. כך למשל, באחד מרגעי השיא בספר, "בוש הושיט ידו במהירות אל כיס מעילו ושלף את אקדחו מנרתיקו" (עמוד 326). הפושע אפילו לא הספיק למצמץ וכבר נאלץ להיכנע.

בספר זה נדרשים בוש וצוותו לפענח את פרשת הרצח של עורך הדין האוורד אליאס, פרקליט תאב פרסום שעשה את שמו מתביעות אזרחיות כנגד משטרת לוס אנג'לס. פעם זה על שימוש מוגזם בכוח, פעם על מעצר על רקע גזעני, פעם על הפרת זכויות האזרח ופעם סתם כדי להטריד. והנה נמצאה גופתו ירויה לצד גופת אישה צעירה. בוש נאלץ לתמרן בין האינטרסים של הפיקוד הבכיר של המשטרה, הזעם הציבורי (הספר נכתב על רקע מהומות רודני קינג, צעיר שחור שהוכה למוות בידי שוטרים בלוס אנג'לס) ומשפחתו של איל ממון מקומי שבוחש בקדרה. במקביל (כמקובל בספרים אלו) מנהל בוש חקירה אחר רציחתה של ילדה צעירה, ושתי החקירות הופכות עד מהרה קשורות זו בזו.

קונלי, כתב הפלילים לשעבר של הלוס אנג'לס טיימס, תיאר במיומנות את מסעותיו של בוש המתמודד עם פשעים שהם תמצית הרוע שמסוגל לחולל האדם, מה שקונלי מכנה "החשכה הכהה מליל". בוש הוא אמנם לא פיליפ מארלו, אך ניכר כי קונלי שאב רבים מהמוטיבים מספריו של צ'אנדלר אודות הבלש הפרטי הגדול מכולם. גם לג'אז, המוזיקה החביבה על בוש, יש מקום בספר (במיוחד למיילס דיוויס) והיא מלווה את הספר, קובעת את הקצב. האמת, לא רע בכלל הקונלי הזה. בוש הוא אחלה בלש שבעולם: קשוח, אמיץ, ישר ונחוש. לא שנון מי יודע מה אבל עושה את העבודה, כמו דרינק של בורבון "Maker's Mark" שיורד בגרון. לא חלק כמו "Macallan" סינגל-מאלט, אבל מפזר את אותה חמימות מרגיעה ומנחמת. כמו עם הדרינק הספציפי הזה, אתה פשוט יודע שבוש לא יעצור עד לפתרון. ספר בלשי מהנה.

ספר מתח מצוין. הסיפור מעניין ומותח, עלילה אמינה, כתוב קולח, הדמויות מעניינות ואמינות. מומלץ!

ספרי מתח מסוף שנות התשעים, סוף המאה העשרים, מרגישים לפעמים כל כך מיושנים.
זה לא כמו לקרוא, נאמר, אגתה כריסטי או שרלוק הולמס. לא, הם כבר ישנים מספיק. הם וינטג'. הם זכו למעמד על זמני: ההתיישנות שלהם היא חלק מהקסם שלהם.
ספרים משנות התשעים לעומת זאת הם לא ישנים מספיק אבל בו בזמן הם כל כך ישנים.
נגיד, הרגע בו הגיבור מבקש מכל אנשי הצוות המאולתר שלו לתת לו מספרי טלפונים ניידים, אם יש להם טלפון נייד. אני קוראת את המשפט, נתקעת לרגע, חוזרת לקרוא שוב, מה זאת אומרת למי שיש…? בודקת מתי יצא הספר לאור. יצא ב-99. נו, זה לא עד כדי כך מזמן, אני זוכרת את 99, נכון? ממש זוכרת, כמה מזמן זה יכול להיות? ו…
כן, נכון, לא היה לי אז פלאפון, את הראשון שלי קיבלתי רק שנתיים אחר כך.
הגיבור אוהב להקליד במכונת כתיבה. במכונת כתיבה!!
הקולגה הצעירה והמעודכנת של הגיבור מסבירה לו מה זה אינטרנט. הכל חדש, זר. פורנוגרפיה ברשת? פדופיליה ברשת? רעיונות חדשניים ולא מוכרים!

***

אז כן, החלטתי לתת עוד צ'אנס לקונלי וחשבתי שאני עושה את זה כמו שצריך, עם ספר ראשון בסדרה, להכיר את הגיבור מאפס.
הקריאה לא זרמה לי בהתחלה. הוא מתקדם באיטיות, זורק פנימה המון בעלי תפקידים במשטרת לוס אנג'לס, צריך להבין את המבנה של מוסדות החוק ואת הפוליטיקה הפנימית כדי לעקוב. או להחליט שזה בסדר לא להבין עד הסוף ולהתקדם כדי להגיע כבר לחקירה.
והתחושה הזאת, שהספר מיושן כל כך, למרות שבסך הכל חלפו 25 שנה מאז שיצא לאור, גם היא לא מקלה.
באיזשהו שלב העלילה העלתה הילוך, החקירה התקדמה, דברים זזו, כיוונים הסתמנו ואז הספר כן תפס אותי והצלחתי לקרוא ברצף עד הסוף, רק כדי להגיע למסקנה שאחרי הכל… הוא לא משהו.
וכבר כתבתי ביקורת שבה האשמתי אותו ביצירת דמות של גיבור בקווים כלליים מדי ולא משכנעים, גיבור פרווה - לא לוחם צדק שנלחם בממסד המושחת ולא הממסד המושחת בעצמו, עם סיפור רקע של אהבה נכזבת - אשתו האהובה נוטשת אותו כבר בתחילת הספר, והכל כתוב בנקודות כלליות כאלה, בלי להשקיע בסיפור הצדדי הזה ובלי שהוא יתקשר לעלילה. כאילו מישהו אמר לו שבלש טוב צריך חיי פרטיים דפוקים ומשבר או שניים בעבר.
רק שאז המשכתי לעוד ספר בסדרה ומשהו לא הסתדר לי בסיפור הזה. הלכה והתגברה אצלי התחושה שהתחלתי מהאמצע. פתחתי ויקיפדיה, וגיליתי שאכן. התחלתי מהאמצע.
יש מספר מכובד של ספרים בסדרת הארי בוש שלא תורגמו לעברית וקודמים לספר הזה, ואם כל אחד מהם מכיל כמה נגיעות של חייו הפרטיים של בוש וסיפור הרקע שלו - אולי ביחד הם מצטברים למשהו יותר משכנע שלא נראה כאילו הוסיפו אותו כבדרך אגב כדי להתאים את הבלש לתבנית מוכרת.
ולמרות זאת, ואחרי שהתקדמתי עוד קצת בסדרה, מדובר בבלש סביר לכל היותר. מיושן, אבל כזה שנראה לי שאפילו בזמן אמת לא חידש שום דבר מעניין בז'אנר.
אם אתם חובבים נלהבים של ז'אנר הבלש, אולי תאהבו. כל השאר יכולים לוותר, וזה כנראה כולל אותי.

הארי בוש הוא אחד הבלשים האהובים עלי. הוא שייך לז'אנר של הבלשים בעלי הבעיות האישיות, בעיות מול מפקדיו ומצד שני חריף שכל, בוטה, תמיד -אבל תמיד - נגד כל הציפיות מצלח להביא תוצאות. גם הפעם - 3 שנים לאחר פרישתו, מוחזר הארי למחלקת לפענוח פשעים ישנים שלא נפתרו. בעזרת שותפתו הותיקה ובצד התנכלות מצד מפקדו הקודם (כך בכל הסדרות שלו) ובעזרת אינטואיציה נדירה (ובעזרת הסופר שמעניק לו רמזים שמאפשרים לו...) הוא מפענח פשע של רצח נערה מלפני 17 שנה. כל זה על רקע משטרת לוס אנג'לס הנגועה בשחיתות, גזענות ועוד. ספר טוב ומהנה והוא המי יודע כמה בסדרה הזו שקראתי

הטוב שבספר זה שאתה לא יכול להוריד עין מהכביש יעני כל רגע קורה משהו ואתה לא יכול לעצום עין. שאני אומר לא לעצום עין אנ גם מזהיר אותכם שלא תתחילו לקרוא את זה בשעה אחד עשרה וחצי בלילה שאז עד שעה שש וחצי בבוקר אתם תקועים עם הספר וגם אם אתם מתים לשים ראש לאיזה חצי שעה אין לכם צ'אנס. 

הרע בספר זה שחוץ מהמה שטוב אין בזה כלום יעני בזבזתם את כל הלילה שלכם בשביל ספר שלא תזכרו ממנו כלום עוד כמה ימים ועוד חודשיים בטח אפילו השם שלו לא ידליק מנורה ששום דבר פה אין בו יותר ממתח כמו שצריך על כלום ושום דבר.

זה מה שזה. רצח ובלש וגילויים ועוד גילויים ומי שאוהב לנחש מי הטובים ומי הרעים שיהיה לו לבריאות העיקר שזה בדיוק ספר להעביר זמן בלי להסתבך עם הרגשות ומחשבות. 

ספר מתח? אולי 30 עמודים אחרונים השאר עבודת משטרה סיזיפית ומשעממת הספר גולש על בעיות הגזע בארה"ב בצורה מאד בוטה. חבל שהתחלתי לקרוא

הארי בוש הוא אחד מבלשי המשטרה האהובים עלי. תמיד פועל לבד, ללא הסכמה/גיבוי של מפקדיו, תמיד מוצא סיוע מסוכנת פ.בי אי יפיפה והעיקר עלילה מותחת, מעניינת אשר בסופה תמיד טוויסט מפתיע בעלילה - אחרי שכבר חשבת שהתעלומה נפתרה - הופ...משהו חדש צץ וכל העניין מקבל תפנית שונה. בסך הכל ספר בהחלט קריא, מותח, שווה בהחלט וכמו תמיד מחכה להארי בוש הבא.