סיימתי לקרא את הספר בקושי רב.
לא עמד בציפיות.
התפתחות העלילה איטית. סגנון הכתיבה כבד ולא מושך.
ספר מתח בינוני.
אפשר היה לוותר.
כנראה שלא אקרא ספרים נוספים של הסופר.

זהו הספר החמישי בסדרת "בית סלואו" – הסטירה המלגלגת על המודיעין הבריטי. זהו, לטעמי, החלש בין חמשת הספרים. הדמויות כבר מיצו את עצמן, ההומור עדיין מהווה מרכיב חשוב וטוב, אבל כבר חוזר על עצמו. העלילה עפ"י מדינה זרה משתמשת בתסריט שנוצר ע"י המודיעין הבריטי כדי לבצע סדרת פיגועים בממלכה, די צולעת ולא לגמרי משכנעת. יש לי תחושה שבזה סיימנו את הסדרה עם כי אם יצא עוד ספר, לבטח ארצה לקרוא אותו.

זהו סיפורם של האנשים שנכשלו בתפקידם כסוכנים של סוכנות הביון הבריטית.הקריירה שלהם התרסקה בשל טעויות בביצוע משימות או בעיות אישיות שהתגלו תוך כדי פעילותם, אך הסוכנות המשיכה להעסיק אותם בבית סלואו בעבודה פקידותית עלובה. הם נקראים “סוסים איטיים” בניגוד לסוכנים הפעילים שנקראים “כלבים”. הסיפור עוקב אחר ריבר קרטרייט, אשר בעת התרגיל שנערך לו הוא פישל. הוא הרגיש שבכוונה הטעו אותו,ולכן הוא יוצא להגנת עצמו ולהוכיח את מי שהפליל אותו.
הספר משופע בביקורת צינית על מוסד הריגול ועל האנשים שעובדים בו.
החלק הראשון של הספר מתקדם בצורה איטית ומשעממת תוך כדי תיאור כל אחד מהעובדים בבית סלואו.אך מהקטע של החטיפה וההועדה על הכוונה להוציא להורג של החטוף העלילה התחילה לנוע והתחיל האקשן.
היו המלצות מאד חמות על הספר אך אני לא התחברתי לשנינות ולהומור הבריטי בספר. זהו מותחן ריגול קצת אחר בתוך זאנר ספרי הריגול הקלאסיים.

לקח לי קצת דפים להיכנס לסיפור ולהבין מי זה מי אבל כשצלחתי את זה ממש ניהינתי.

המעולה בין 4 ספרי הסדרה. ציני, משעשע, גיבורים ריגול דה לה שמעטה כמו שאומרים. אבל סוכניו הפשלונרים של בית סלואו שוב מנצחים במערכה את ה"פארק" שירות הביון הבריטי הנפוח. כיף של ספר.

"החוק הראשון במשחק הריגול, סודות לא נשארים סודות" (עמוד 244).

הספר "רחוב המרגלים" (הוצאת אריה ניר ומודן, 2024) הוא הספר הרביעי והמוצלח במיוחד בסדרת "בית סלאו" של הרון, שזכתה בפרסים רבים ועובדה לסדרה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס. בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5), המקביל הבריטי לשב"כ, ושירות הביון החשאי (SIS), המקביל הבריטי למוסד. הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים".

בין סוכני היחידה, שכל כולה טיפוסים אקסצנטריים ובהם רודריק הו, מומחה מחשבים וטכנולוגיה שנשמר לעצמו, ריבר קרטרייט, איש המבצעים ה"מורעל" שנכשל דווקא בבחינת הסיום של קורס ההכשרה (והוא נכדו של המ"ז – המנוול הזקן – רב־מרגלים אגדי), קתרין סטנדיש, בעברה העוזרת של צ'רלס פרטנר, מנהל שירות הביטחון שהתאבד בנסיבות מחשידות, ואחרים. בספר הקודם הצטרפו לחבורה שירלי, סוכנת שמתמודדת עם בעיית שליטה בכעסים, ומרקוס לונגרידג', אשר שבעברו היה בצוות הטקטי, היחידה המבצעית של השירות, ונזרק לבית סלאו לאחר שהתברר כי הוא מכור להימורים. עתה הצטרפו אליהם מנהלת משרד חדשה, מוירה שמה, שנועדה להחליף את קתרין שלכאורה פרשה, וקואו, ברנש מסתורי שנשמר לעצמו. ככלל, השגרה המייאשת של בית סלאו, שכוללת יחס מזלזל (וכמעט מתעלל) מצד מפקדם מוציאה את חברי הצוות מדעתם. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה.

האיש שעומד ראש בית סלאו הוא ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך לאמב גייס והפעיל סוכנים בשירות החשאי ופעל במזרח ברלין בשלהי המלחמה הקרה. לאמב "היה סוכן רוב חייו הבוגרים, ועודנו סוכן בכל פעם שכבה האור. ודבר אחד שסוכנים לומדים במהירות הוא שאלו שכותבים את החוקים כמעט לעולם אינם סובלים מנחת ידם" (עמוד 317). כאמור, מה שנראה לעין הוא לא תמיד האמת. פרטנר מכר מידע לרוסים במשך עשור, ואילו לאמב היה האיש שעליו הוטל להתנקש בו ולנקות את הבלאגן כך שהפיאסקו בדמות ראש שירות שהוא למעשה חפרפרת של המודיעין הרוסי לא יתגלה. מאז, אף שלא ברור מדוע, הוא בגלות בבית סלאו. גם שם, מרופט ומסמורטט ומוזנח לאמב הוא נמר אמיתי. 

"מרגלים אוהבים סיפורים: לכן הם מרגלים" (עמוד 208), והפעם הצוות נתקל בסיפור מעניין במיוחד. שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה כאשר מתנקש ביקש להרוג את המ"ז, שבעצמו סובל מדמנציה קלה. התכנית משתבשת והצוות מנסה לגלות מי ניסה להרוג את המשנה (לשעבר) לראש שירות הביטחון, דייוויד קרטרייט (הידוע בכינוי מ"ז), ומדוע? זה לא עוזר שאחד משלהם נחשב למת ושהזמן דוחק. שוב לאמב ינסה לעשות לימונדה מהלימונים שקיבל, גם אם לשירות יש ראש חדש, אם הליידי דיי עדיין ממשיכה בתעלוליה וכלל לא ברור איזה סוד מסוכן מחזיק בראשו המבולבל המ"ז.

הכתיבה של הרון נהדרת. קל להיסחף בעולם שברא ולהיכרך אחר המפסידנים של לאמב, בניסיונם לפענח את התעלומה כשכל הסיכויים לרעתם. הדיאלוגים ששם בפי הדמויות שלו פשוט נפלאים (בחלק לא מבוטל מהם לאמב הוא משתתף פעיל ונשכני). הקורא חד האבחנה יזהה במהלך הקריאה שהמחבר שאב השראה (שלא לומר גנב) מלה־קארה. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בהסתכלות מציאותית, אכזרית וצינית על מקצוע הריגול, אבל גם בסגנון. אצל לה־קארה כונו אנשי יחידת המבצעים של השירות "ציירי המדרכות" ואנשי יחידת המתנקשים כונו "ציידי הגולגולות". ב"סוסים איטיים" בחר המחבר לכנות אתו אנשי יחידת המעקבים בשם "הכלבים", ואת אנשי המבצעים המיוחדים "משיגנים". 

גם הדמויות דומות יותר לרב־המרגלים ג'ורג' סמיילי, גוץ מקריח וקצר רואי (שלמעשה היה לא רק חוקר מבריק בריגול הנגדי, אלא גם איש מבצעים מיומן שפעל בגרמניה במלחמת העולם השנייה), ולשותפיו לפשע (קוני זקס מישהו?). ובכלל אין בספר גיבורים נוסח ג'יימס בונד, ג'ייסון בורן, ג'ק ראיין וגבריאל אלון ואפילו לא גדי, קצין הצנחנים לשעבר ומפקד החוליה במוסד שיצר מישקה בן־דוד בספרו הנהדר "דואט בביירות". גם כך וגם כך למי אכפת. הסיפור עובד וממכר. העיתונאי אורן נהרי קבע בצדק כי "מיק הרון הוא סופר הריגול הטוב – והשנון – בדורנו". נמצא, אם כן, יורש ראוי ללה־קארה. עכשיו רק נשאר לחכות לספר הבא.

זהו הספר השלישי בסדרת בית סלאו - סיפורם של הסוסים האיטיים - כינויים של סוכני MI5 שכשלו/סרחו והועברו לתפקידים משעממים ביותר כמו תיוק ומעקב אחר ניירות ישנים ומשעממים, כל זאת כי לא ניתן לפטרם. גם כאן כמו בשני הספרים הקודמים, הסוכנים הכושלים תחת "מנהיגותו" של ג'קסון לאמב - הטיפוס הקשוח, הלא מפרגן, העצבני והנרגן תמיד, מצליחים להציל את שירות הביון הבריטי מעצמו לנוכח סדרת כשלים אבסורדית, מצחיקה שלועגת ממש למה שקורה בשירות הביון, גם אם יש יסודות אמיתיים פה ושם בתיאורים (ואני מניח שכך הדבר). היריבויות בין ראשת השירות לבין סגניתה השואפת לרשת אותה ואשר מביא אותה למבצעים הזויים שיגרמו למפלתה של דיים אינגריד ראשת השירות. מערכת היחסים עם השר הממונה אשר בעצמו בעל שאיפות הרסניות ועיקר שאיפות אישיות ולא טובת השירות דווקא. מעל הכל רשימת הסוכנים הכושלים - כל אחד עם הסיפור האישי שלו והכישלון שלו ואשר מתעלים ברגעים הנכונים ומצילים את השירות. ספר זה קצת פחות טוב משני קודמיו, קצת מסבך את העניינים אבל עדיין נשאר טוב, חביב, עם הומור טוב וביקורת עוקצנית על השירות הבריטי.

בסוף שנת 2020 נפטר המאסטר של סופרי הריגול, ג'ון לה־קארה (שם העט של המרגל והסופר הבריטי דיוויד קורנוול). הערכתי אז שיהיה קשה להיכנס לנעליו ולהיות גם סופר מתח משובח וחכם, וגם סופר גדול באמת שיודע לברוא סיפור מורכב עם שכבות עומק על אנשים רגילים (שלא לומר "אפורים") ששגרת יומם היא מתשע עד חמש במשרד חסר ייחוד (פקידים, יהיה מי שיאמר, ואז כמובן יקרא את הספרים ויגלה שכמאמר הסיסמה של הרובוטריקים יש בהם "יותר משנראה לעין"), שנקלעים כל פעם מחדש לעלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו צ'אנדלר, האמט וכריסטי. לא רק שטעיתי, אלא שזה לקח פחות משנה עד שנחשפתי ליורש של לה־קארה – הסופר הבריטי מיק הרון.

הספר "נמרים אמיתיים" (הוצאת אריה ניר ומודן, 2023) הוא הספר השלישי והמוצלח במיוחד בסדרת "בית סלאו" של הרון, שזכתה בפרסים רבים ועובדה לסדרה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס.

בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5) ושירות הביון החשאי (SIS). "לא כל מי שמפשל זוכה להצטרף לסוסים האיטיים. רק אלו שיהיה לא נבון פוליטית לפטר" (עמוד 15).

זוהי, אם כן, "שלוחה נשכחת מלב ונזנחת מרצון, אותו “צינוק אדמיניסטרטיבי", כפי שכונתה בעבר, של שירות הביון" (עמוד 69). הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים".

בין סוכני היחידה, שכל כולה טיפוסים אקסצנטריים ובהם רודריק הו, מומחה מחשבים וטכנולוגיה שנשמר לעצמו, ריבר קרטרייט, איש המבצעים ה"מורעל" שנכשל דווקא בבחינת הסיום של קורס ההכשרה (והוא נכדו של המ"ז – המנוול הזקן – רב־מרגלים אגדי), קתרין סטנדיש, בעברה העוזרת של צ'רלס פרטנר, מנהל שירות הביטחון שהתאבד בנסיבות מחשידות, ואחרים.

בספר הקודם הצטרפו לחבורה שירלי, סוכנת שמתמודדת עם בעיית שליטה בכעסים, ומרקוס לונגרידג', אשר "היה בצוות טקטי, יחידות שפרצו דלתות בבעיטה" (עמוד 86), ונזרק לבית סלאו לאחר שהתברר כי הוא מכור להימורים. אמנם בספר הקודם הוא "הכניס מקבץ יריות צפוף יפה בתוך בן אדם" (עמוד 90), אבל בית סלאו רחוק מאוד מהקריירה שבה חשק כשהתגייס לשירות הביטחון.

ככלל, השגרה המייאשת של בית סלאו, שכוללת יחס מזלזל (וכמעט מתעלל) מצד מפקדם מוציאה את חברי הצוות מדעתם. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה.

האיש שעומד ראש בית סלאו הוא ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך "לאמב היה סוכן שטח לשעבר, פעיל סמוי שבילה זמן־מה מצידה האחר של החומה, בתקופה שעוד הייתה חומה" (עמוד 33), ופעל במסווה בברלין בשלהי המלחמה הקרה.

באותם ימים היה לאמב בן טיפוחיו של צ'רלס פרטנר, רב־מרגלים ולימים ראש שירות הביטחון, "ויחסית לאגדות, זאת הייתה קודרת במיוחד. פרטנר היה ישר הליכות כמו מנהל בנק – מנהל בנק מהסוג הישן, כשעוד היה אפשר לסמוך עליהם – ואילו לאמב היה אסוף כמו פלוץ במסננת. או לפחות כזה היה לאמב שחזר מהמלחמות שלו, מהשנים הארוכות שבילה בקיפוצים מצידה האחד של החומה לאחר" (עמוד 126).

כאמור, מה שנראה לעין הוא לא תמיד האמת. פרטנר מכר מידע לרוסים במשך עשור, ואילו לאמב היה האיש שעליו הוטל להתנקש בו ולנקות את הבלאגן כך שהפיאסקו בדמות ראש שירות שהוא למעשה חפרפרת של המודיעין הרוסי לא יתגלה. מאז, אף שלא ברור מדוע, הוא בגלות בבית סלאו.

גם שם, מרופט ומסמורטט ומוזנח לאמב הוא נמר אמיתי. כאשר מתנקש התגנב למשרדו ומבקש להורגו הוא מצא שם את לאמב נוחר על כסאו, לבוש בבגדים שככל הנראה לא כובסו ימים רבים. משימת החיסול נראתה פשוטה אלא "שעיניו של לאמב פקוחות, וידו של לאמב נחה על אקדחו של לאמב" (עמוד 390). לצערו הרב המתנקש למד "שאם פותחים מספיק דלתות, בסופו של דבר נתקלים בנמר" (עמוד 390).

שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה הפעם כאשר קתרין, סגניתו הנאמנה של לאמב נחטפה. החוטפים, ובראשם שון דונובן, בעברו לוטננט־קולונל בצבא הבריטי, דרשו כי בתמורה לשחרורה ימסור להם הצוות מודיעין יקר ערך ממפקדת ה־MI5 בריג'נטס פארק. קרטרייט יצא למשימה, וכדרכו הסתבך כהוגן.

עד מהרה התברר שהצוות נקלע לסבך אינטריגות בין השר הממונה על השירות, פיטר ג'אד, ראש השירות, דיים אינגריד טירניי, וסגניתה דיאנה טברנר. השלישייה המוזרה הזו הזמינה צוות "נמרים", צוות בדיקה חיצוני לאבטחת מערכות, כדי שיבחן את חוזקות וחולשות מערך ההגנה של השירות על חומר מסווג. אבל לדונובן וחבריו יש תכניות אחרות, והתכנית, אפעס, הלכה לעזאזל. גם הפעם נדרש לאמב לתמרן בין שמירה על האינטרסים הביטחוניים של בריטניה לבין אלו של השירות ובית סלאו, כמו גם לחלץ את אנשיו מתסבוכת שגדולה עליהם בכמה מספרים.

הכתיבה של הרון נהדרת. קל להיסחף בעולם שברא ולהיכרך אחר המפסידנים של לאמב, בניסיונם לפענח את התעלומה כשכל הסיכויים לרעתם. הדיאלוגים ששם בפי הדמויות שלו פשוט נפלאים (בחלק לא מבוטל מהם לאמב הוא משתתף פעיל ונשכני). כך למשל, כשלואיזה גאי עדכנה את לאמב ששניים מסוכניו נעדרים, הוא תהה על איזה סוכנים היא מדברת. היא וחבריה, אמר, אינם כאלו, אלא "חבורת פשלונרים שהיה להם מזל" (עמוד 162). כשגאי תהתה האם ההצבה בבית סלאו נחשבת כמזל, ירה לעברה: "לא אמרתי מזל מאיזה סוג" (עמוד 162).

הקורא חד האבחנה יזהה במהלך הקריאה שהמחבר שאב השראה (שלא לומר גנב) מלה־קארה. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בהסתכלות מציאותית, אכזרית וצינית על מקצוע הריגול, אבל גם בסגנון. אצל לה־קארה כונו אנשי יחידת המבצעים של השירות "ציירי המדרכות" ואנשי יחידת המתנקשים כונו "ציידי הגולגולות". ב"סוסים איטיים" בחר המחבר לכנות אתו אנשי יחידת המעקבים בשם "הכלבים", ואת אנשי המבצעים המיוחדים "משיגנים". 

גם הדמויות דומות יותר לרב־המרגלים ג'ורג' סמיילי, גוץ מקריח וקצר רואי (שלמעשה היה לא רק חוקר מבריק בריגול הנגדי, אלא גם איש מבצעים מיומן שפעל בגרמניה במלחמת העולם השנייה), ולשותפיו לפשע (קוני זקס מישהו?). ובכלל אין בספר גיבורים נוסח ג'יימס בונד, ג'ייסון בורן, ג'ק ראיין וגבריאל אלון ואפילו לא גדי, קצין הצנחנים לשעבר ומפקד החוליה במוסד שיצר מישקה בן־דוד בספרו הנהדר "דואט בביירות". 

גם כך וגם כך למי אכפת. הסיפור עובד וממכר. העיתונאי אורן נהרי קבע בצדק כי "מיק הרון הוא סופר הריגול הטוב – והשנון – בדורנו". נמצא, אם כן, יורש ראוי ללה־קארה. עכשיו רק נשאר לחכות לספר הבא.

טוב אז קצת קשה לי עם הספר הזה, אני מודה.
יש סיכוי לא רע שהבעיה היא אצלי - בכך שלא הייתה לי מספיק סבלנות לספר - ואם ככה אז אני אתנצל מראש.
ועכשיו אפשר להתחיל.

אז סוסים איטיים מספר לנו על כמה סוכנים לשעבר שפישלו בתפקידם, ולכן הועברו ל"בית סלאו" - מקום שבו עושים כל מיני עבודות פחות חשובות עבור השירות החשאי. אני לא בטוחה שדייקתי אפילו בפרטים האלה, והסיבה היא שלפחות מבחינתי, הספר לא היה מספיק מובן.
ואני אסביר.

קודם כל, אתחיל בעובדה שבספר היו לפחות חמש דמיות ראשיות שונות, כשהספר עובר ביניהן ומספר כמה וכמה סיפורים במקביל. חלק מהסיפורים היו מאוד שונים זה מזה ואז הצלחתי לעקוב ולזכור, אבל בחלק מהם די איבדתי את זה. לא ממש הצלחתי לזכור את הדמויות (במיוחד כשלדוגמא הייתה גם דמות שקוראים לה "הובס" וגם "הובדן". רק אותי זה מבלבל?) ובקושי הצלחתי לקלוט מי נגד מי. לכן, היו קטעים בספר שלא ממש הצלחתי להבין, פשוט כי לא הצלחתי להיזכר על מי למען השם מדובר פה ואיך הוא קשור לסיפור.

בנוסף, בספר בעצם לא הוסבר כמעט כלום. המון קטעים בו נגמרים חצי באמצע, כשההמשך שקשור אליהם יכול להיות גם בעוד 30 או 50 עמודים, ואיכשהו בתור קוראת אני אמורה לעקוב, להסיק מה קרה בזמן שלא סופר לי עליו, ולהבין איך כל העלילה מתחברת.

ונכון, כמו שכבר ציינתי, אני בטוחה שחלק מהבעיה טמון אצלי. אני מודה, לא הייתה לי המון סבלנות להבין את כל זה. אני אמנם אוהבת לחשוב כשאני קוראת, לנסות לנחש איך דברים יגמרו וכדומה, אבל פה זה היה לי יותר מידי. לא היה לי חשק לקרוא באיטיות, לחזור אחורה כדי להבין איך דברים מתחברים ולהתעמק בכל מילה שכתובה. העדפתי לקרוא בזרימה ובקצב שאני רגילה לו מספרים אחרים, ובספר הזה זה פשוט לא מאוד עובד. פשוט אי אפשר היה להבין בו הרבה בלי ממש להתעמק ולהתאמץ לזכור כל פרט שנאמר בספר.

בסופו של דבר בסוף הספר הרגשתי שדברים כן די נסגרו, אבל שבכל זאת לא הכול מובן לי עד הסוף. אני חושבת שמי שאוהב ספרי ריגול, ויש לו חשק לקרוא ולהתעמק בספר, כנראה יהנה מהספר הזה. אישית פחות התלהבתי, אבל אני בכל זאת אתן 3 כוכבים כי אני מרגישה שלפחות זה אם לא יותר עדיין מגיע לספר הזה.