מתחילת הספר יש לי שאלה אחת שלא נענתה.
הנה היא, למקרה שהקוראים היקרים של הספר יוכלו לענות לי-
ממתי שדוד שלך מת אתה משחק שעתיים במשחק נינטנדו והולך לבורגר קינג?!
הדוד שלך מת!
קצת אכפתיות זה יותר מידי בימיינו?
טוב, הרבה זמן התחבטתי במחשבה איזה ציון להעניק לספר, התלבטתי בין "טוב" ל"בסדר", הסוף של הספר הוא זה שכרע, מה שממש מפתיע אצלי, כי אני קובעת תמיד את הציון של הספר אצלי בראש בערך בין ההתחלה לאמצע, שהספר אמור להתחיל להיות מעניין, אבל משהו שהיה די מוזר בספר פשוט דחה את ההחלטה לסוף.
לא יהיה מיותר לציין שכבר קראתי את הספר בשנה שעברה, ולא זכרתי ממנו משפט וחצי, הדבר היחיד שהיה זכור לי ממנו הוא קצה חוט מהסוף לא זכרתי שמות, לא אנשים, לא כלום.
כשהגעתי לספרייה ולא היה את הספר שרציתי והוא היה בין הספרים הנורמליים היחידים שיש לבחור-אז לקחתי אותו, אין מה לעשות.
ההתחלה קצת הזויה, משעממת ומוזרה, הרי הדוד שלך מת וצפית את זה מראש, אוקי.
ומה הלאה?
אתה לא תהיה קצת עצוב?
קצת אמפתיה לאדם שגידל אותך?
קצת יחסי אנוש?
זה לפעמים גרם לי לתהות האם אלכס ריידר היקר הוא גוש של אבן ולווא דווקא גיבור גדול.
אחר כך, הספר התחיל לסקרן ולהיות מוזר באותו הזמן, היו לי ספקות, וצפיתי כמה דברים מראש-ברור, כי קראתי אותו לפני, אבל לא זכרתי שום דבר, ולכן פשוט חשבתי שהספר יהיה לפי מה שכל אחד אמור לחשוב שיהיה קצת הגיוני מספיק להיות-ואכן כן, הצפיות שלי מראש התגשמו, ומסתבר שכל מה שיציפיתי שיקרה-קרה.
ובשלב היותר מאוחר הספר המשיך לצבור תאוצה ושבה אותי בעך באמצע שלו, או אה, איזה הלם.
חילופי יריות!
באם! בום!
קאבום!
ספרים אהובים עלי ביותר הם כאלו.
רצח לא מצמרר אותי אפילו מעט, אבל אם אני קוראת שאנשים סובלים בצורה נוראה וכואבת בדרך לקבר, אני מתחילה לרעוד כאילו אני נמצאת בסיביר.
אלכס ריידר הוא לא מספיק אכזרי כדי שאני אוכל לחשוב שאני עוד שנייה הולכת להקיא, או שאני הולכת להישאר עם סיוטים בלילה מרוב האכזריות שבו.
וזה מה שנותן לו נקודת זכות מבחינתי.
הכתיבה קולחת, מדויקת, חדה כתער, ומשאירה אותי עם הראש דבוק לספר, היא קצת צפויה, כי היא משאירה עקבות ורמזים, אבל בסך הכל היא נפלאה ומדהימה.
אני בסך הכל אהבתי את הספר ואני ממליצה עליו בחום.
