הוצאה לאור›גוונים

ליאו פרוץ יודע לכתוב.
אני מאוד אוהב את הספר הזה על אף שהתוכן בו לא נוסק לגבהים מיוחדים, והוא נוגע בעיקר באגדות, וזה בגלל צורת הכתיבה המיוחדת. כבר ספר שלישי שלו שאני קורא, ואני חייב לציין שגם הקודמים הצטיינו בסגנון כתיבה מצוין.

העניין בספר הזה כמו שכתבתי, זה אגדות. לא אלאדין או משהו, אלא דברים כביכול מבוססים מתקופה רוויה סיפורים, והיא פראג העתיקה (טוב אולי לא כלכך עתיקה). פראג של המהרל והגולם

יצירת מופת!

הספר מתבסס על סיפור אמיתי. נוואל אל סעדאווי, פסיכיאטרית ופמיניסטית מצרית, נפגשה עם אסירות בכלא מצרי לצורך עבודה שלה, כשהיא מקבלת הזדמנות לשמוע את סיפורה של אישה שעומדת להיות מוצאת להורג על רצח.

אודה, הפרק הראשון, שהוא בעיקר הקדמה, כתוב באופן מאוד מעיק ואובר דרמטי ברמה מגוחכת, מה שגרם לי לחשוש לגבי שאר הספר, אבל מרגע שה"אישה בנקודת האפס" מתחילה לספר את הסיפור שלה, לא הייתי מסוגל ל

"מצאתי את הספר ברחוב וקראתי, ואחרי שזרקתי אותו לפח האשפה מחוץ לבית הרגשתי רגשות אשמה כלפי הפח, שלא היה בנוי להתמודד עם זבל שכזה"

אנדרסן המפורסם מאגדותיו כאן עם ספר קצר למבוגרים. 33 "תמונות", מסופרות ע"י הירח. כל תמונה היא תיאור קצר של אירוע באורך עמוד או שניים, ללא קשר עלילתי בין אחת לשנייה.
השפה הפואטית יפייפיה, כל תמונה מרגישה כמו שיר בפרוזה, והיכולת של אנדרסן להוציא ממני כל כך הרבה רגשות בעת הקריאה היא מרשימה. חלק מהתמונות עצובות ומרושעות כמעט, חלק יפות ונאיביות, חלק מצחיקות, חלק הן פשוט slice of life, אבל כולן פשוטות ומ

דוסטויבסקי היה סופר עצום בעיני.
לכן, שמתי לעצמי לאורך זמן לקרוא כל מה שכתב ותורגם לעברית (חלק מהספרים בפעם השניה בתרגום שונה).

את הספרון הזה סיימתי מהר לקרוא והוא ב-ס-ד-ר, זהו, לא גדול ולא ענק ולא היה מפריע לי אם היה כותב אותו סופר רוסי בינוני בן תקופתו.

זה לא דוסטויבסקי שיודע לכתוב כמו לייזר חודר מתכת על נפש האדם.
מדובר בספרון קצר ונאיבי יחסית עם תיאורים נפלאים כי פשוט יש לו את זה, אך

קנאה, קשה כשאול

להונגריה נסעתי פעמיים בחיי, שתי הנסיעות היו בתקופת לימודי הרפואה של דור בני בדברצן, העיר השנייה בגודלה בהונגריה, הממוקמת על הגבול המזרחי עם רומנייה.

הנסיעה הראשונה, הייתה בסוף חודש מרץ, בה ציפינו לראשית האביב, אך באופן בלתי צפוי סופת שלג התרחשה, בעת שהעצים עדיין עמדו במערומיהם. שלג לבן יפה נערם ברחובות העיר, ניתך ברוח איומה שהצליפה בפנינו ללא רחם. מעט אנשים נראו ברחובות, ממ

עד שקבלתי לידי את הספר לא ידעתי שקיים מושג הנקרא "עגונת היי טק". אנשי ההיי טק נחשבים למצליחנים, חיים ברווחה כלכלית, צורכים מותגים ומעוררים את קנאתם של בני השכבות הנמוכות יותר. ספר זה מאיר פן אחר של חייהם.

שרון היא עורכת-דין בת שלושים וארבע, נשואה לאיתי, איש היי טק, ואם לשתי בנות צעירות. שרון חשה שהיא נושאת כמעט בעצמה בעול הטיפול בבנות. כאשר איתי מגיע הביתה, בשעות מאוחרות ביותר, אין לו כוח לכלום

ג'ק קרואק ואלן גינזברג הם היוצרים היחידים מתנועת הביט שפעלה בסן-פרנסיסקו של שנות ה-50 שאני חש קרוב אליהם גם כיום, אחרי למעלה מחצי מאה מאז שהחלו להוציא את יצירותיהם. בספר הזה שהזדמן לי בניגוד לשאר ספריו שראו אור בעברית לקרוא אותו רק עכשיו, אחרי כמה שנים, הצלחתי סופסוף למצוא את הקשר בין קרואק שעמד בראש התנועה לג'ים מוריסון (למי מכם שמכיר את סיפור האהבה המוזרה שהיתה בינו לבין פמלה) ולבוב דילן, בעניין

מעולם לא הייתי בבית משפט. תמיד היה לי חלום מוזר ללבוש חליפה מחויטת. לשבת מול שופט קר ואכזר, לספר את סיפורי קורע הלב ולהישבע שאני חפה מפשע. חלום רחוק כזה שגורם לי לרצות להסתבך עם החוק, להיות מופללת ולנסות לשכנע אחרים. אני טובה בלשכנע. אולי גם לייצג איזה מישהו חלש ולקבל את התהילה על הצלתו ואפילו חלום על לשבת בכיסא גדול וגבוה ולחרוץ גורלות.
טוב...אבל החלום הזה רחוק מהמציאות. אולי בגלל חלומות רבים מה