הוצאה לאור›קוראים

דמיינו את עצמכם נכנסים לעולם דמיוני בסגנון ימי הביניים, איפה שאין קורונה אבל יש חרבות, כשאתם נמצאים בארמון מלכותי עם נסיכים ונסיכות, ויחד איתם מנסים להציל את הממלכה מידי מלך אכזר. תדמיינו שאתם יוצאים להרפתקאות ביערות וברחובות, מחפשים יהלומים, מטיילים בין יבשות בעולם הזה… וגם יכולים לעבור בין הדמויות, לחוות מסעות של אחרים ונקודות מבט שונות, עם מתח ויופי וקסם… וכל זה בלי סכנה! כן כן, אתם לא בסכנה. כ

אני מראש מתנצלת- כל האשם הוא בי ורק בי. דקה אחרי כיפור, אין לי ענין לפתוח חזית עם כל אוהבי הריצ׳ר, אבל אני באמת לא מבינה ממה ההתלהבות.

אולי זה בגלל שלא קראתי את הסדרה לפי הסדר, או שבחירת הספרים בהם התחלתי את הסדרה היא פחות טובה-אני לא יודעת. אבל 2 דברים שממש מפריעים לי בסדרת ספרים הזו(קראתי 2 לבינתיים, ואותה בעיה צצה ועולה בשניהם):

1. כשרק התחלתי לקרוא ספרי מתח, לא היה אכפת לי מספרים שטוחים

לפני כמה שנים גרנו בשכונה רועשת ביותר. בכל ערב שבת היתה מסיבה באחת המרפסות. בכל סוף שבוע רעדו החלונות בביתי והרעש היה מחריש אזניים גם בחלונות סגורים ואטמי אזניים. אין מה לומר שהרעש המשיך הרבה אחרי השעות המותרות בחוק והמשטרה לא טרחה להגיע. כל כך שנאתי את אלימות הרעש הזו. באחד מערבי השבת המסיבה היתה רועשת במיוחד, ולא הצלחתי לאתר אותה. לבסוף, כשהבחנתי שגם הריצפה רועדת, הבנתי שהמסיבה במקלט של הבנין. ה

אל סדרת הספרים הקטלניים של הצמד לי צ'יילד וג'ק ריצ'ר, אני מתייחסת כמו אל מתנה נהדרת. מפעם לפעם מפציע ספר אחד בארוני, רומז לי, קורץ לי, מדרבן אותי לקרוא אותו.
ואני, מלכת המידות הטובות, זו שלומדת מדי יום לדחות סיפוקים, לוחשת לו: רק רגע, חכה שבוע שניים, יש כמה שמחכים מזמן מכל אותם מבצעי המאה, נקרא כמה אחרים ונחזור אליך. זה לא קל, אני אומרת לכם, בלב כבד אני מחזירה את הריצ'ר התורן לחשכת הארון ומתחברת

הבוקר הייתי זבוב על הקיר בחדר האוכל של ג'ים גרנט (השם האמיתי של הפסבדונים לי צ'יילד) ורעייתו. השקפתי ממרומי המסגרת אשר הקיפה את תעודת ההוקרה, לה זכה ג'ים גרנט בחברת הטלוויזיה הבריטית גרנדה, ומיחושי נעו ללא הרף, מדמה את טעמם של שיירי ארוחת הבוקר שלהם.

"הסוכן שלח לי את הגרף של המכירות בישראל," אמר לי צ'יילד, "אין ספק, יש עליה בלתי מוסברת בפופולאריות שלי."
"זה מפני שאתה תמיד מזכיר את הישראלים בספ

את הסקירה הזאת צריך להתחיל מהשוליים. כן, החלקים האלה בלבן שתוחמים בכל דף את המלבן הדמיוני שבתוכו מודפס הטקסט של העמוד. אני יודעת שזה נראה עניין שולי, אבל זה לא. כמו הרבה דברים בחיים, רק כשהם אינם יודעים להבין כמה הם חשובים. ובכן בספר "מלכת הגלידה מרחוב אורצ'רד" תוכלו ללמוד עד כמה שוליים בגודל סביר בדף הם דבר חשוב. וגם הגהה סבירה לטקסט, אם כבר דיברנו. הפכים הקטנים האלה, בצירוף הגופן המעצבן שבו הקו

גיבורים ספרותיים חיים מכריכה לכריכה. הם מפציעים בעמודים הראשונים כמו זרים. אתה מהנהן להם לשלום, לא מגבש דעה, אופיים לובש פנים לכאן ולכאן, רגשותיך נטענים לאיטם ככל שאתה מדפדף בדפים הקרואים ומתקרב לכריכה האחורית. רוב הגיבורים הספרותיים מוכנסים אל בין הכריכות בחתך כלשהו של חייהם. מיעוטם נולדים בעמוד הראשון או נופחים את נשמתם בעמוד האחרון. מכיוון שכך, סומך הסופר על דמיונך וניסיון חייך, שתפיק כמה תובנו

ושוב, הכריכה האחורית ראוייה למחיקה. היא תקציר שחושף יותר מדי פרטים ומגלה יותר מדי סודות מספר ארוך מדי. ולמה זה חשוב? כי בספר מתח מסוג זה ישנם שבילים רבים שמתאחדים לדרך אחת רבת מהמורות. למה צריך לחשוף על הכריכה האחורית את הקשר שבין השבילים הללו לפני הקריאה עצמה?
פיטר ג'יימס הוא אביו הרוחני של רב פקד רוי גרייס, מיודענו, איש המשטרה רב-ההצלחה של ברייטון והוב שבאנגליה. גרייס עצמו הוא איש עצוב, שאשתו ס

שני "חבלים" באמתחתי: חבל שסופר מצויין כלי צ'יילד נופל קרבן לתרגום של הוצאת קוראים, שבלשון המעטה ממעיטה בחשיבות עריכת התרגום, שלא לדבר על הפונט האיום שבו מחוברת האות ב' לכל אות שבאה בעקבותיה בקשר בל יינתק.
והחבל השני, ששאר הרוח של חבורת המתרגמים נעצרה בתואר "קטלני" בצמוד לכל ספר של צ'יילד, מה שגורם זילות מסויימת לג'ק ריצ'ר ידידנו האהוב.

מי שעדיין לא שמע על ריצ'ר מוזמן לקרוא את ביקורותי הקודמות.