"אגדת הים הכחול" עם לי מין הו פעמיים, והייתי רושמת את זה קודם אבל שכחתי איך קוראים לסדרה חחחח
נראה לי שצאצאי השמש קצת נגרר בהתחלה וצריך להיות במצב רוח לזה, זו סדרה קצת כבדה משום מה, ואני זוכרת שניסיתי לראות אותה עם אבא שלי ואפילו אני לא התחברתי אליה כל כך בפעם השנייה.
השחקנית הראשית בדו בונג סון היא גם השחקנית ב"הו רוח הרפאים שלי", יחד עם השחקן הראשי ב"הקנאה בהתגלמותה" עם ראית.
הם היו ממש נהדרים ביחד...
את 1 עוד לא ראיתי כי לא הייתי במצב רוח לזה עדיין, אבל ברור ששמעתי עליו.
את 2 אבל אני לא כל כך זוכרת את הסוף, נראה לי שפחדתי לראות את הסוף ואולי דילגתי עליו.
את 3 ניסיתי לראות ולא אהבתי אם אני לא טועה
את 4 ראיתי לפני חודש ונורא אהבתי!! או השחקן הראשי כל כך חמוד.
את 5 ראיתי לפני הרבה שנים...אבל אהבתי את זה כמובן. אני חושבת שראיתי כבר כמה סדרות של בחורה שמתחזה לגבר או משהו
את 6 עוד לא ראיתי אבל עכשיו כשציינת אותו הוא על הרדאר שלי.
ו-7 פחות נשמע משהו שאני אתחבר אליו.
ראיתי כל כך הרבה סדרות וככל שאני חושבת על זה יותר יש כל כך הרבה סדרות טובות שהשמטתי..
אבל מה לעשות אני לא יכולה לעשות רשימה אמיתית בלי לחזור אחורה בהיסטוריה...הסדרה הקוריאנית הראשונה שראיתי הייתה "הנסיכה" ושנחשפתי אליה לראשונה בויוה כשהייתי קטנה והצלחתי למצוא ולצפות שוב בגיל 14.
מאז צפיתי ביותר מדי, שבוע שעבר כבר יצא לי לסיים שלושה סדרות...
זה מה שכיף, שתמיד יש סדרות חדשות ובגלל שכבר צפיתי בכל כך הרבה אני יודעת במה לבחור.
האחרונה שציפיתי בה הייתה "קול הקסם" שאני הסכמתי לראות רק בגלל השחקן הראשי שהכרתי כבר מסדרות קודמות (כ"הילר" ו"שותפה חשודה") וכל כך אהבתי את זה...
הוא היה כל כך חמוד, והשירים היו ממש טובים(הז'אנר הוא מוזיקלי), והוא אפילו הזכיר לי דמות שיצרתי.
קיצר-
סדרות קוריאניות זה עולם ומלואו עבורי, אבל לא ידעתי עד כמה עד שהתחלתי לדבר איתי על זה.
הם פשוט עושים עבודה כל כך טוב, עם הפסקול הזוויות צילום, זה פשוט אסתטית מענג.
יש סדרות שאני אוהבת בעיקר בגלל שמשהו אסתטית, בלבוש של הדמויות או האווירה, פשוט מדבר אליי.
סדרות הישראליות זה ממש חסר נגיד, הן יותר מדי חשוכות ואין מספיק גיוון בצילום.
לרובן יש את אותה האווירה הרצינית...ואולי בסרט זה מעולה, אבל בסדרות אני אוהבת משהו יותר קליל.
הדרך שבה הקוריאנים מגישים את התוכן, המוזיקה שהם מוסיפים, המילים שהם בוחרים להדהד ואיך שהדמויות מתמודדות עם קשיים - פשוט מדבר אליי ברמה אחרת.
אני יכולה ממש לראות את זה עכשיו, את הסצנות שבדרך כלל מופיעות בפרקים הראשונים, שבה הדמות הראשית הנשית חוזרת הביתה מיום קשוח עם כתפיים שמוטות, לא ממהרת להיכנס, יושבת בחוץ בלילה מסתכלת אל השמיים ושואלת אם יש אלוקים ואם הגורל שלה ישתנה...ואז פתאום החיים מתחילים להיות הוגנים אליה.
וזה קלישאתי אבל אני ממש אוהבת סצנות כאלה.
