"תשמע", היא אמרה לו, "החלטתי לחתוך. להיפרד ממך. לסיים את הקשר. ואתה יודע מה, ברשותך אני אהפוך את הקלישאה השחוקה ההיא. זה לא אני, זה אתה. מההתחלה ידעתי שאתה לא בשבילי, אבל אתה ידעת טוב טוב איך לכבוש את לבי."
הוא כלל לא התרגש. הוא באמת כבש את לבה, וכשהוא חושב על זה, גם לא מעט איברים נוספים. הוא לטש מבט חומד אל גופה.
"זה לא כל כך פשוט," הוא חייך חיוך מבשר רעות. "הקשר בינינו מורכב, ללא ספק. אבל בינך לבין עצמך את חייבת להודות שתרמתי לך לא מעט, פיזית ונפשית. מי עוד שהה במחיצתך 24 שעות ביממה במשך כל האשפוזים הארוכים? לא בעלך, לא הילדים. רק אני. לא עזבתי אותך לשנייה. לשנייה!"
היא השפילה מבטה. הוא באמת לא עזב אותה ולו לרגע אחד.
"ועם מי עוד ניהלת שיחות פילוסופיות לאור ירח מלא על משמעות החיים? מי עוד מלבדי לימד אותך כמה שהחיים שבריריים ונפיצים ופריכים? כמה ששגרת החיים הבטוחה, כביכול, יכולה לפוג כהרף עין?"
היא החלה לדמוע. הבן זונה צדק, היא חשבה בליבה, ולא הסגירה בפניו את מחשבותיה.
"וחוץ מזה, את לא יכולה לגמור אתי כל כך מהר. מבחינה פיזית, אני מתכוון." הוא חייך את החיוך הזדוני, מדושן העונג שלו.
"החיים שלי בידיי," היא הישירה מבט. "אני יכולה לגמור עם זה מתי שאני רוצה."
החיוך שלו התרחב, וגם הזדוניות שגלומה בו. "את יכולה לגמור עם החיים, אבל לא אתי. אני אקבע מתי הקשר בינינו יסתיים, בייבי."
ואז זה קרה, הבלתי צפוי. נמאס לו ממנה. היא כבר לא עניינה אותו והוא לא חשק בה. שלושה ימים אחרי שהיא החליטה לגמור איתו, הוא זה שגמר איתה. יותר נכון, גמר אותה.
"מורפיום, בבקשה מורפיום," היא הספיקה ללחוש לרופאים, והסרטן שלה חייך שוב את החיוך הזחוח, הזדוני, מדושן העונג. החיוך השטני.
הוא כלל לא התרגש. הוא באמת כבש את לבה, וכשהוא חושב על זה, גם לא מעט איברים נוספים. הוא לטש מבט חומד אל גופה.
"זה לא כל כך פשוט," הוא חייך חיוך מבשר רעות. "הקשר בינינו מורכב, ללא ספק. אבל בינך לבין עצמך את חייבת להודות שתרמתי לך לא מעט, פיזית ונפשית. מי עוד שהה במחיצתך 24 שעות ביממה במשך כל האשפוזים הארוכים? לא בעלך, לא הילדים. רק אני. לא עזבתי אותך לשנייה. לשנייה!"
היא השפילה מבטה. הוא באמת לא עזב אותה ולו לרגע אחד.
"ועם מי עוד ניהלת שיחות פילוסופיות לאור ירח מלא על משמעות החיים? מי עוד מלבדי לימד אותך כמה שהחיים שבריריים ונפיצים ופריכים? כמה ששגרת החיים הבטוחה, כביכול, יכולה לפוג כהרף עין?"
היא החלה לדמוע. הבן זונה צדק, היא חשבה בליבה, ולא הסגירה בפניו את מחשבותיה.
"וחוץ מזה, את לא יכולה לגמור אתי כל כך מהר. מבחינה פיזית, אני מתכוון." הוא חייך את החיוך הזדוני, מדושן העונג שלו.
"החיים שלי בידיי," היא הישירה מבט. "אני יכולה לגמור עם זה מתי שאני רוצה."
החיוך שלו התרחב, וגם הזדוניות שגלומה בו. "את יכולה לגמור עם החיים, אבל לא אתי. אני אקבע מתי הקשר בינינו יסתיים, בייבי."
ואז זה קרה, הבלתי צפוי. נמאס לו ממנה. היא כבר לא עניינה אותו והוא לא חשק בה. שלושה ימים אחרי שהיא החליטה לגמור איתו, הוא זה שגמר איתה. יותר נכון, גמר אותה.
"מורפיום, בבקשה מורפיום," היא הספיקה ללחוש לרופאים, והסרטן שלה חייך שוב את החיוך הזחוח, הזדוני, מדושן העונג. החיוך השטני.