"הוא מגיע זה ברור" השועל הלבן הצעיר לעין ישב בין סבכת עצים קטנה מוצלת וחיכה שלוב זרועות על גזע עץ נמוך, הוא הסתכל על עץ הדובדבן הסמוך לו וחייך לעצמו. כל כך הרבה זמן חיכה לרגע הזה, לרגע שבו יוכל להעניק לעצמו מה שרצה יותר מכל. "הוא בוודאי ההזדמנות שלי", חשב השועל הלבן בעל עיני התכלת שלו "ואפשר לראות שהוא מגיע", אמר השועל הפעם בקול רם והסתכל על הרוח ששינתה את כיוונה כל רגע, זה בהחלט סימן מוצדק שהוא מגיע, החליט. הוא נזכר כמה טוב היה בזיהוי התרחשויות כשהיה צעיר, לרגע אחד יכל להיזכר באחיו ובאחיותיו, בחיים הטובים שבילה איתם. הוא נזכר בעצמו בתור שועל כפור קטן שמשחק בקרח רופף יחד עם אחיו האהוב שלעולם לא ישוב, הוא נזכר בו ובאחיו יושבים יחד. כאשר היו מספיק גדולים להתחיל להתאמן להיות "שועל כפור" הוא נזכר בו ובאחיו מובילים את השיירה, ונזכר במרירות ואיך שבכה כשהוא- אחיו היקר, מת לו בין הרגליים. לרגע אחד יכל להרגיש הכל, כל מה שניסה להסתיר מאנשי היער שלא היה שייך להם ולעצמו, אבל הרגע המריר מתוק הזה פרח באוויר שניות לאחר שהתחיל ופרצופו חזר להיות ערמומי וקפוא כמו שצריך להיות שועל כפור. "היום" אמר כמעט בצעקה "אני מנצח" תחושת ניצחון קלה עלתה בו. "אחרי כל כך הרבה זמן שאני מחכה לקפוץ על ההזדמנות הטובה ביותר זאת מגיע אליי על מגש קפוא מקרח" ואז עמד על ארבעת רגליו הלבנות וזעק אל האוויר את זעקתו הקפואה שגרמה לעצים להתנועע ולהתערבל, ותוכניות ומזימות הנרקמות בצד האפל ביותר של המחשבה החלו מבצבצות באותו יער ענק, באותה שנה ה"ברון" מת.
