אשר ברא אלוקים
חווית הבריאה היא מהותית, לא רק בשל היותה ראשונית, היא ניעורה לריחות וצלילים, היא ניעורה לארכיטקטורה מפסגת ההיררכיה, היא ניעורה למהות עכשווית עשירה בדימויים. תהיה זו היצירה הרוחנית המיתולוגית היחידה, של בשר ורוח, בריאת חומר, גם אופי, הכרוכים יחדיו.
חזות הכול הייתה רוח ה', היא שכנה תמיד מעבר לזמן, מעבר לדימוי ובעיקר מעבר לתכונות אוחזות קיום, התכונה קיימת אך אינה מוגבלת, סתירת האמת מן האמת עצמה, סתירת היש ביחס לריק, כי מן הריק המלא, באשר ריק לא יכול להיות מלא, לכן לא יכול למלא, טבע נטול טבע, לחץ ללא אוויר, אמת ללא יסודות, אתגר ללא כוח, שלטון ללא ממשל, כל והכול ללא דבר.
דרך שאינה דורכת או פוסעת על מאומה, משקל ללא מידה, אין תמורה כי אין תחליף, אין כותרת כי אין נושא, אמות מידה קיימות אך ללא משכן ערכי, תנובות נבראות מחוץ לזמן ובלא זמן.
מביט מעלה ממעל לכול על, חושב מעלה מול שחק מגואל, האם יש בפיכם דבר מה ? , שואל את השמים, שמים מביטים הם אינם נוקפים מאומה, שמה משיחים עמי ואני כשחת נרכן. חבל ללא קצוות, מהרהר משיח אני עם עצמי, שמא חיים ללא לידה, מדוע הם למעלה כל כך, מדוע הקשת בענן, מדוע ירח תדיר שאנן.
מהרהר כיצד נעשתה עבודה, מחולות ללא מחילות, הכול זע ונע באין אנרגיה, שמא רוחניות הכול, כמו לראות את הנולד, ללא ניסיון חיים, כמו לעטוף באהבה את האחד והיחיד שטרם ראית, מן תקרובת אך מאוד מרוחקת, אולי קרובה במהות, אך רחוקה בזמן, שמא למהות אין זמן.
מה טעם יש במחשבותיי, אם אינן מנקרות במוקד, ביעד השכיח מכול, אך עדיין היעד הנעלם מכול.
שב אל הכתובים, מבקש מזור, אולי עין היא מזור ללב, או כי ערכה של מילה, לא תסולא באוקיאנוס של דמיון, במוחי מחולות עמן קיתונות של תהייה, כיצד נרקמת מילה, שמא ממחשבה שהושקעה בה זמן, אך הזמן עדיין תמוה בעיניי, הוא אינו נמצא, באין מרחב להכיל אותו.
מן חוויה נטולת משתתפים, אין מופתעים או חוככים במוחם, אין דוחים או מקבלים, עולם נברא לנוכח דממה, אין תסכית מתח או רעשים נלווים, יש רחש המאשר רצון טוב, מילה שעתידה לתת ערך מוסף, לתוחלת הנקראת " טוב ", מפי המושג התנכי, "וירא ה' כי טוב" .
הבנת הנקרא מן המקרא, לא בכדי נרקמת ומתנגנת, מן מילה פשוטה חובקת עולם, עתה השתמשתי במושג "מושג" , אף כי אינו מושג לתודעתי, כמו מילה ריקה חסרת מגע רעיוני, הפסוקים אינם כתובים באופן נהיר, כתיבה רגילה המתארת עשייה, כפי שאנו מכירים, בחיי חברה ורוח העמים הגלובלית.
יריעה חובקת נושא ומושא, עור וגידים של תלות בחיים, יריעה לשם הפרדה מחד, בין העליונים לתחתונים, מאידך חפיפה בעד כל החי והצומח, רקיע המחלחל לתודעה, כי דרכו יתמזג השפע , למטר ורסיסי טל . גם השמש כמוהו הירח, הממלאים את העין ומחוללים את הדמיון, קצה החבל שאינו נרתע מעבודה רבה. מדורים אחרים, גדולים מזה המתואר, מובא לתודעתנו ברמזים ובזרזיפי פלגים. בעוד הנהר הזורם רחוק בתכלית, עצום כאינסוף הנטוע מעבר לזמן. החוקים רחוקים אך נטועים, עבר ועתיד רוקמים את התחושות, המילה מקבלת ערך, מילים הן המרצפות את הקשר בין שהיה, לזה שטרם נוצר, בין הנפסד לזה שייוולד, כאן ועכשיו אני ריק ונדוש, לכן פה אני חדל ., כך אנסה גם לא להיבדל .
חווית הבריאה היא מהותית, לא רק בשל היותה ראשונית, היא ניעורה לריחות וצלילים, היא ניעורה לארכיטקטורה מפסגת ההיררכיה, היא ניעורה למהות עכשווית עשירה בדימויים. תהיה זו היצירה הרוחנית המיתולוגית היחידה, של בשר ורוח, בריאת חומר, גם אופי, הכרוכים יחדיו.
חזות הכול הייתה רוח ה', היא שכנה תמיד מעבר לזמן, מעבר לדימוי ובעיקר מעבר לתכונות אוחזות קיום, התכונה קיימת אך אינה מוגבלת, סתירת האמת מן האמת עצמה, סתירת היש ביחס לריק, כי מן הריק המלא, באשר ריק לא יכול להיות מלא, לכן לא יכול למלא, טבע נטול טבע, לחץ ללא אוויר, אמת ללא יסודות, אתגר ללא כוח, שלטון ללא ממשל, כל והכול ללא דבר.
דרך שאינה דורכת או פוסעת על מאומה, משקל ללא מידה, אין תמורה כי אין תחליף, אין כותרת כי אין נושא, אמות מידה קיימות אך ללא משכן ערכי, תנובות נבראות מחוץ לזמן ובלא זמן.
מביט מעלה ממעל לכול על, חושב מעלה מול שחק מגואל, האם יש בפיכם דבר מה ? , שואל את השמים, שמים מביטים הם אינם נוקפים מאומה, שמה משיחים עמי ואני כשחת נרכן. חבל ללא קצוות, מהרהר משיח אני עם עצמי, שמא חיים ללא לידה, מדוע הם למעלה כל כך, מדוע הקשת בענן, מדוע ירח תדיר שאנן.
מהרהר כיצד נעשתה עבודה, מחולות ללא מחילות, הכול זע ונע באין אנרגיה, שמא רוחניות הכול, כמו לראות את הנולד, ללא ניסיון חיים, כמו לעטוף באהבה את האחד והיחיד שטרם ראית, מן תקרובת אך מאוד מרוחקת, אולי קרובה במהות, אך רחוקה בזמן, שמא למהות אין זמן.
מה טעם יש במחשבותיי, אם אינן מנקרות במוקד, ביעד השכיח מכול, אך עדיין היעד הנעלם מכול.
שב אל הכתובים, מבקש מזור, אולי עין היא מזור ללב, או כי ערכה של מילה, לא תסולא באוקיאנוס של דמיון, במוחי מחולות עמן קיתונות של תהייה, כיצד נרקמת מילה, שמא ממחשבה שהושקעה בה זמן, אך הזמן עדיין תמוה בעיניי, הוא אינו נמצא, באין מרחב להכיל אותו.
מן חוויה נטולת משתתפים, אין מופתעים או חוככים במוחם, אין דוחים או מקבלים, עולם נברא לנוכח דממה, אין תסכית מתח או רעשים נלווים, יש רחש המאשר רצון טוב, מילה שעתידה לתת ערך מוסף, לתוחלת הנקראת " טוב ", מפי המושג התנכי, "וירא ה' כי טוב" .
הבנת הנקרא מן המקרא, לא בכדי נרקמת ומתנגנת, מן מילה פשוטה חובקת עולם, עתה השתמשתי במושג "מושג" , אף כי אינו מושג לתודעתי, כמו מילה ריקה חסרת מגע רעיוני, הפסוקים אינם כתובים באופן נהיר, כתיבה רגילה המתארת עשייה, כפי שאנו מכירים, בחיי חברה ורוח העמים הגלובלית.
יריעה חובקת נושא ומושא, עור וגידים של תלות בחיים, יריעה לשם הפרדה מחד, בין העליונים לתחתונים, מאידך חפיפה בעד כל החי והצומח, רקיע המחלחל לתודעה, כי דרכו יתמזג השפע , למטר ורסיסי טל . גם השמש כמוהו הירח, הממלאים את העין ומחוללים את הדמיון, קצה החבל שאינו נרתע מעבודה רבה. מדורים אחרים, גדולים מזה המתואר, מובא לתודעתנו ברמזים ובזרזיפי פלגים. בעוד הנהר הזורם רחוק בתכלית, עצום כאינסוף הנטוע מעבר לזמן. החוקים רחוקים אך נטועים, עבר ועתיד רוקמים את התחושות, המילה מקבלת ערך, מילים הן המרצפות את הקשר בין שהיה, לזה שטרם נוצר, בין הנפסד לזה שייוולד, כאן ועכשיו אני ריק ונדוש, לכן פה אני חדל ., כך אנסה גם לא להיבדל .