מה טיבם של שעונים, הם נשמעים גם נראים נרגנים.

מחוג מדחיק ומחוג ממולל , מן קצב מטלטל ושולל.

נקודות חיים נרקמות בין צלילם, תווים שוקקים אובדים בצלם.

מציאות מעוקמת ללא תכלית, חריקות מתחלפות בין תחתית ועילית.

מה תגידו בגת ובאשקלון, תעודת כבוד לעתים חרפה גם קלון.

שכבת העבר תקתקה דייה, מחול שדים עשייה או צדייה.

קטבים נשרו אל לב הטבור, סיפור נדוש של מיוגע או שבור.

אנוש היה לשעון שתקתק חרישית, השמש כבתה אורה כעששית.

מי היה אותו האיש הכחוש, מי המנגינה שנדמה ללא מיחוש.

מחוגים הפכו אישונים ממוקדים, כיכבו במרחב וברוח קדים.

כוכב הצפון דשדש במעגליו, חרק ורטן לעיתים סבב אל שוליו.

מעבר מחוץ לגלגל המתייגע, מציאות אחרת שאיש בה לא נוגע.

את שעוני החרד אוסיף ללוות, בגבעה העולה תלפיות לראות ולחוות.

התעלומה לזמן שחלף או שנותר, זו אותה המנגינה של אסור או מותר.

מי שהפך את החלמיש למעיין, לא שהה לאישור או חותם ממוין.

לכן יש לחשוב ללא רב או חשמן, השעון ללא תכלית גם בלא זמן.

האזיני בליבך האחת, אוהבת לקרא בספרים, לצליל נקי, פועם ורוקח במסתורים.

מטפס בין חדר לעלייה, כאבקן תר אחר זהות, שואף אל ריאותיו, לא יודע ליאות.

האתמול תם לא ישוב, גם המחר המאיר, דרך נתיב האור, תעלומה הוא משאיר.

סולל מסילות הזמן, מרחיק את שעבר, דרך אבק דרכים, רושם וחותם את שכבר.

אורות הבוקר, מלווים את האשמורת, כמו עלמות חן, אחת צחה אחת שחרחרת.

רוח סובבת מתאבכת, מחול מתנגן קדורנית, מנגינה שוקדת רז, כמו גוונים בשונית.

אף לא אחת מאלו, חדלו לרקום מתוכם, ברוכות בדורות רבים, מן טבע מחוכם.

אני אוסיף בנימתי, חריש תלמים ורגב, בניין ראש פורח, מחווה הספון וגופו אגד.

הנסתר אינו חסר, כחש תרמית התבונה, לשון מאוזניים הכובשת, אינה חרות התמונה.

אוהבת לקרא ספרים, את לא נואשת, בתוכך האמת נאבקת, הניחי לה היא מתאוששת.

סעי עם ליבך למרחקים, שוטי כספינת מפרשים, הניחי לרוח לחולל, חירות חושים מדיחה נוגשים.

אם נואלת הייתה הדרך, אם כהות היו המילים, הניחי קמעא ליום חדש, חרזי שוב מסילות ושבילים.

אנשים הולכים ללמוד מה היא מחאה , כך גם פוקדים את הפקולטה לרפואה.

שאלתי את הרופא הצעיר, אם לכל דבר ועניין יש כוח להסעיר.

חייך מולי האמון לרפא, אין לאל ידי לדעת במרכול ומאפה.

מה תדרוש ואוכל להשיב נכוחה, השבתי בלשון רכה מה נטוע בלב המבקש ארוכה.

ענה המטיב לדעת במבוכה מחויכת, גם לעלה בכותרת משוכה אזדרכת.

טבע טבוע אינסוף מהלכים ותווים, האדמה כמוה האוקיאנוס מכירים אם חווים.

הניחו לנפש לפייט פיוטים, זו אינה הדרך למחות בה למעט השוטים.

כתבו את צו הרעות בלבבכם הדואב, זו אינה מלתחה עמוסה בשונא או אוהב.

הכירו היטב את נשמת זולתכם, אין טעם בטרוניה או מיאוס להעלות בחכתכם.

רבים הם הדגים במימי האוקיאנוס, הם שונים ביניהם לכן אחד רודף אחר ינוס.

להבין משמעות אינה רק דרך עין ואוזן, זה המאזן של חולשה וחוכמה גם רקע וחוסן.

אני דימיתי כל אלה כלבה מתוך געש, השקט לעיתים תרמית כי מתחת שורר הרעש.

חוט השני נאמן למהויות נחשבות, באין משמעות ותוחלת נשלפות גם חרבות.

ברוח החיים נבקש לרווח תודעה מהי, אחרי הכול הצד האחר של המטבע צער ונהי.