“נהניתי ממנו יותר מהספר הקודם, כי העלילה מתקדמת פה יותר מהר.
אפילו צחקתי בקול רם פעמיים, ובאחת הפעמים אני באמת ניסיתי לא לצחוק כדי שאמא שלי לא תעצבן אותי כשהיא תשאל אותי מה אני קוראת.
הפעם הזאת גם הייתה מתוכן די סוטה אבל מצחיק, אז... כן, ניסיתי לא לצחוק בקול ונכשלתי, אבל לא משכתי את תשומת ליבה כי החנקתי את זה קצת.

מסתבר שרומנטיקה צעירה זה ממש בשבילי.
בייחוד כשהסיפור מתפרש על ארבעה ספרים, פשוט ידעתי שאני נרשמת למסע ארוך עם זוג, וידעתי שיהיה שם את העומק שאני מחפשת.
כמובן שהכול נורא איטי, אבל ספציפית כאן בספר הזה, האווירה קצת שונה, כי אנחנו מבלים פחות זמן בלהכיר את הדמויות, ויותר זמן בלראות אותם מתחברים וחווים דברים ביחד.

נראה לי שכתבתי שבספר הראשון, לא הרגשתי ממש את זה שהם בתיכון.
כאן כן הרגשתי את זה, וזה גרם לסיפור להרגיש יותר קליל.
כי הסיפור עוסק בדברים נורא כבדים, כמו אלימות במשפחה ובריונות.

נהניתי מהספר הזה יותר מהספר הראשון, והתחלתי לחשוב שאולי זה יהיה הספר מתוך הארבעה שהכי נהניתי ממנו, אבל - אחרי שסיימתי אותו הייתי חייבת להמשיך מיד לספר השלישי.
מה זה המשכתי מיד? - קראתי 200 עמודים מהספר השלישי לפני שעצרתי.
זה אומר שקראתי 600 עמודים באותה השבת.

אז כן נהניתי מזה, אבל גם הספר השלישי סוחף אותי, כי יש שם תחושה של מתח ודאגה.
אני רוצה לראות מה יהיה, וכשהלכתי לישון והתעוררתי, קמתי עם מחשבות על הסיפור.
אני פשוט אוהבת שהסיפור כל כך ארוך, ושאני מתחברת אליו, וששום דבר לא מפריע לי או מרגיש "לא הקטע שלי".

הסיפור הזה לא מעורר אותי לחשוב, הוא שואב אותי כמו סדרת טלוויזיה.
אני פשוט רוצה לראות מה יקרה, ואני נהנית מהאווירה.
וזהו, אני לא יכולה לכתוב יותר נראה לי כי זה בכל זאת ספר שני בסדרה.”