"הוי, באמת, ריקי הגדולה חושבת עכשיו, מה הם יודעים האנשים על החדרים ההם הסגורים, על הפרחים המודבקים, על הפרפרים התמימים.... החזה שטוח, הרגליים דקות, אף אחד לא מביט בילדה והיא בשלה, הכול מתפתל, בין מחשבות על דמיונות למחשבות מיניות למחשבות שלא צריך לתת להן שם, הכול מותר, וכל הדמיונות על מה שיהיו החיים, באמת דמיונות ש... מצחיקים... ש... ככה, ריקי הזאת הקטנה הצנומה מהשכונה הרחוקה, רוקדת בעיר הגדולה, שותה לשוכרה..."
שׂימי ראש בנוי מסיפורים קצרים ומנובלה. מן השוליים של מעין ״סיפור מרכזי״, מבקשת נעמה צאל להתבונן סביבה בדמויות מנושלות: בנשים השרויות במרחבים דוממים ממעש ומהתרחשות, גם כשהן לכאורה הגיבורות הראשיות; בגברים המתחככים באזורי אסון והשטופים במלל שדומה שמנטרל כליל את חיי התודעה. הנובלה המרכזית בספר מתארת אישה צעירה, שספק קפאה בזמן, החוזרת לתיכון שבו למדה כדי לשמש כמורה מחליפה, שהות שבתוכה משתחזר רגע טראומטי המפגיש אותה עם מצוקות לא-פתורות של מיניות ונשיות.
בקובץ חדשני ומקורי זה מנסה נעמה צאל למצוא צורה ספרותית הולמת כדי להתמודד עם היסח הדעת, הבו-זמניות של ההתרחשויות, ההלם, הרעש והחרדה בהווה החי. בכל פעם אחרת היא בודקת את שאלת מיקומו של הסיפור 'כפשוטו' בתנאים של קפיטליזם ניאו-ליברלי קיצוני.