התגנבות
רק שני רחובות נותרו. בשעת צוהריים חמה זו איש לא נותן ליבו לעוד איש לא גבוה, מאפיר ושמנמן, אם כי במידה מועטה, הפוסע בארשת נבונה לאורך רחובות ושדרות, ממלט עצמו מהשמש בין צללי צוהריים צרים ודחוסים באותו מנהג לא קפדני במיוחד שעלול לזקוף מבטי תמיהה, לדרוך ברגל ימין על קו המעבר בין אור לצל ולשוות לכך אקראיות. דקות ארוכות הלך בהתרגשות מאופקת, בצעידה טבעית שלבטח אינה מעלה חשד בלב המביט. ואכן איש לא חשד, שהרי לבושו והליכתו מהוגנים הם, פניו מגולחים למשעי ומבושמים, וגם את חולצתו גיהץ היטב בעצמו. כך מערים הוא בקיומו המתמזג של אף־לא־אחד הנחפז לדרכו. ליד חלון ראווה לנעליים עצר ונעץ מבטו, משׂים עצמו מתעניין, ובתוך כך חשב שאפשר באמת יבוא באחד הימים לקנות שם את הנעליים החומות המהודרות, ההן שם בפינה. ליד חנות הטבק אילץ עצמו להאט שוב ולקרוא אחד לאחד את רשימת סוגי הטבק, נשם וגמע את האוויר, ומצא נוחם בניחוחות. בעתיד, כשזמניו יהיו בידיו, לבטח יֵשב לפטם מקטרת משובחת בטבק משובח ויפריח סילוני עשן כיאה.
רק שני רחובות נותרו. הראשון ארוך ורחב, ובמרכזו שדרת עצי צפצפה תמירים ומכסיפים בעליהם הרכים, שלל חנויות ומספר מגדניות בריחן החובק והמזמין, ומכוניות והמיית אדם. והשני, ללא מוצא, צר וקצר, ואפשר אך סִמטה הוא כשמו: רחוב "סמטת הרוחות", בשל הרוח שהייתה נכנסת במשובה ממערב ובמהרה מתקשה להבקיע, מתערבלת ומאבדת דרכה ויוצאת מעברו השני בשריקה מבוהלת שיש בה להחריד עוברי אורח וילדים. שני רחובות שהכיר היטב מאז ילדותו. עקצוץ מוכר מתחפר ועולה לאורך גופו ומתקבע בבית שֶׁחיו הימני יחד עם הזיעה. לזה היה מורגל. יש להתקדם בזהירות בלא ליפול למלכודת של זהירות יתר מחשידה, ואף לא העמדת פנים של פיזור דעת. בשעה זו ילדי בית הספר עדיין לא יצאו לבתיהם, וזוג הזקנים, שברגיל מבלים את הבקרים במרפסתם, פורשׁים לשנת צוהריים. אם ימצא שהם יושבים עדיין במרפסת, סתם כך מתוך שהשתבש בהם שעון גופם ולא חשו בתנומה אוחזת בהם, כי אז, בשמץ חרדה, יהיה עליו להמתין על ספסל מעבר לגינה, מרחק עשרות מטרים, בגבו אליהם, אף שממרחק כזה גם במבט ישיר לא יזהו אותו השניים והוא יוכל להפוך פניו מעת לעת עד שתתפנה דרכו. הרחוב הארוך והרחב נגמר. לקראת קצהו, מימין בצד מזרח, מתחברת סמטת הרוחות. פנה אליה והמשיך בהליכתו הסדורה, נצמד אל הבתים משמאל, משם יוכל לראות מוקדם ככל שניתן את הזקנים, שלמעשה חיבב ואף הם חיבבו אותו, אולם עתה ביקש בכל מאודו שלא יהיו שם. אבל קודם שיגיע לזקנים עליו לקוות שלא יעלה מכשול אחר בלתי־צפוי. לעיתים גם הקפדה רבה עלולה להתברר כרשלנות לנוכח יד המקרה. עצר לקשור את שרוך נעלו שכמו נפרם, ומבטו סבב בהיחבא לקצה הסמטה, לבתים ממול, לעץ האזדרכת, שפעם, בילדותו הרחוקה, נהג לטפס עליו, ומאז בכל פעם שעבר שם לא עמד בפיתוי וזרק מבטו, כמו באקראי, לראות אם מי מילדי הרחוב נוהג כמוהו לטפס ולהסתתר שם. העץ עמד בבדידותו והרחוב היה פנוי. הוא חש שקבלת פנים מוצלחת זו מנבאת הצלחה עתידית, ודי היה בזה כדי שקומתו נזקפה ונשימתו עמקה בלא שנתן דעתו על כך. בשל כך, ואפשר באורח לא ברור, ידע, גופנית ממש, שהזקנים לא יהיו במרפסת. וכך היה. נתקף עליצות עמומה, אבל העקצוץ אינו מרפה, ואולי אין זה אלא תעלול חמדני של גורלו להכשילו? יש להישמר אפוא, מחשבה כזו נושאת קִרבה לכישלון. רגע קפא על מקומו, כמו שמע את שמו חלושות, הקריאה לא חזרה והוא הניח שאך דמיון שווא הוא. בלא להשתהות שמע את צעדיו שלו מתגנבים ברחוב הריק, עוד מעט יגיע ליעדו שכבר נגלה מולו. בחופזה מאופקת, עוד כברת דרך קצרה ומהירה וכבר נעלם באפלולית הקרירה של חדר המדרגות ועלה בדילוגים למבואת הקומה השנייה. רק כאן הרשה לעצמו לנשום בהקלה. כך מספר רגעים ריקים. אחר כך, משיב דריכות לחושיו, הביט מבעד לפתח אל הרחוב הצר השומם מאדם. הזיעה ניגרה וחולצתו דבקה לגבו, אבל מועקה שכזו אינה עומדת אל מול חדוות ההצלחה הממתינה. עוד נשימות אחדות כדי לקבץ את רוחו ואז, במיומנות שאינה תואמת את גילו וגופו, טיפס במהירות רבה על אדן פתח המבואה שבחדר המדרגות, בהינף יד ניגב במכנסיו את הזיעה משתי כפות ידיו, ובתנופה ארוכה זינק, נאחז במעקה המתכת המלוהט מחום, טיפס ועלה למרפסת הקרובה שהייתה מעט גבוהה יותר. התייצב על עומדו תוך שהוא נושף אל כפות ידיו לצננן, ושוב מבט זריז לוודא שאין איש צופה בו. ובתוך כך, מבלי משים, בתנועות מהירות סילק את האבק שדבק במכנסיו, התנשף בהקלה רבה ועמד מחויך לנוכח הקלות בה צלחה המלאכה. מרפסת הזקנים עמדה ריקה מעבר לרחוב באותו גובה, קרובה כדי הושטת יד, מספר עצים שהכיר משנים עמדו ללא זיע בקרבת מקום ובין ענפיהם מחליק צמד ציפורים, וממעל שמים כחולים רחוקים של ראשית קיץ. עוד הביט על הברוש הבודד, שעמד מנגד בקצה הסמטה קרוב לגן, מנודה, זקוף כעומד על משמר תמידי. בילדותו, כשרק פנס בודד אחד במרכז הרחוב האיר את הלילה, הברוש וצילו הפחמי הטילו עליו אימה ודמיונות יצורי לילה, אחר כך התיידד איתו, עם אומן הבדידות. בשני קצותיה של המרפסת מתח מבעוד יום וילונות בד בגוון ירקרק במקביל לתריסי המרפסת הירוקים, ביניהם יוכל לדחוק את גופו בעמידה. רגע המתין ומחה שוב בגב כף ידו את הזיעה ממצחו, ובזהירות נכנס למרחב הצר. בשקט המגונן איש לא יוכל לראותו, גם לא השמש. ליבו האיץ בתוך נחשול עונג. בתחושה הנפלאה המתוקה הזו נצמד אל הסדק הצר שהותיר הוא מבעוד יום, קרב והציץ בזהירות פנימה מתרגל לאפלולית הבית. אחר כך בזריזות, בצעדים אחדים, חצה את המרפסת ועבר לפינת המסתור השנייה מימין, וגם משם הביט פנימה דקות ארוכות. מספר פעמים דילג בין שני החרכים, לכל סדק זווית שונה מעט, מהשמאלי ראה את הסלון וקצה המטבח, את השטיח, את שני העציצים משני צידיו של הרדיו הגדול שעל הארונית שרגלה האחת נעקרה לפני שנים והוא איחה את השבר ביד לא אמונה, את שולחן העבודה בחדר הקטן ממול, את אצטבת הספרים הצרה. מהסדק הימני החמיץ אומנם את חדר העבודה, אבל ראה את קצהו של חדר השינה, את הסדינים והכריות. ובכל אותה עת ריח מוכר עלה מבעד לסדקים, תבשיל קדירת אורז מיום אתמול וסבון בניחוח לבנדר. על השולחן בסלון צלחת אחת ובה מספר עוגיות אגוזים בגון האדמה. הוא ידע כי אין שם איש, הן ביתו שלו הוא, שנעל בבוקרו של אותו יום. ביתו מילדות על תכולתו, על ריחותיו, על צבעיו במרוצת חייו. הביט בגניבה כמו לעקוב אחר אישה אהובה בלא ידיעתה, מבקש למצוא בה דבר מה שלא הכיר כדי להסעיר את רוחו. תחושת הניצחון המענגת והמצהילה, לראות את בֵּיתו שלו כאשר הוא אינו שם, כאילו ביתו רחש חיים אחרים בדממת היעדרו. ימים רבים ביקש זאת, להציץ אל חייו רואה ואינו נראה, לגעת בפשר קיומו שלו. זמן מה זרמו ושטפו בתוכו הריחות, המראות, צינת החדר, השקט. התכנון המוקפד יצא לפועל בקלות ללא כל מכשול! עצם עיניים מאזין למחשבותיו בחיוך כמעט בלתי־נשלט, חיוך כגון זה מתחפר בזוויות הפה רק פעמים בודדות במשך חיי אדם, באותה ודאות מוחלטת של התייחדות עם אושרך. הצלחה באה מהוגנת וקלילה, מדיפה ריח ניצחון ללא דופי, נוסכת תחושת עונג מעלפת שאין לשאתה כמעט, ואליה חובר רצון עז לממש חלומות רחוקים שנשתכחו, הנה גם הוא ככל האדם נטוע היטב בחיים מכוח חירותו, יכול הוא להרחיק לכת ולצאת לנדודים אקזוטיים, שהרי העולם ססגוני ומלא יופי, עליו רק להיות עיקש ולהעז. ובעצם אותם רגעים של דומייה משכרת הריע מרחוק וחזר והריע צופר מכונית, ועימו עלה לפתע רטט של ספק קל ועימו מועקה חסרת פשר. עצבות? בלע את רוקו שיָּבש בגרונו, לטעום אם אכן עצבות היא שמא חרדה. רגע הרחיק ראשו מהסדק והנידו מצד לצד, ממרק את תודעתו. מניין הוטח בו הספק הארור בהיותו מוצף באושרו? האם לתת לתרעומת על המציאות החונקת, על גורלו שאינו מניח לו למצות את ניצחונו, לבוא במלואה? מבט נוסף על החפצים, על הרהיטים, על האוויר הכלוא בביתו, הוויית קדרות שלא ידע לנחש את בואה והעצבות נושאת עימה משהו מביך, מביש. סבור היה כי הוא נוהג בהם ביושר, אלא שהוא נוהג אטימות לעצם מהותם, צר היה לו עליהם, הן יכלו להיות בבית אחר שבו שמחת ילדים ופעוטות, עליצות, מוזיקה, חברים. באנוכיותו קנה והביאם לפני שנים לביתו, בהבטחה שאינה כתובה — להתיישן בייעוד ראוי והגון — וכל שהביא עליהם היו בדידות, שיירי חיים ודממה גדולה. הביט בהם כדרך שמביטים בחברים ותיקים נבגדים, נוגים בעולמם. באחת הפכה עליצות הניצחון לחרפה נכלמת. שמע את השעון הישן שעל הקיר גורר את רגעיו בחוסר חשק גלוי, המום משאונו שלו. המאמץ היה מתיש, פיו יבש לגמרי ורעד רגליו איים לא לשאתו, הנה שוב התבוסה חורזת עצמה. בהינף הרחיב את הסדק ונכנס לסלון, דחק ברגלו את השולחן ונחת מיוזע במלוא כובדו על הספה. השתומם ממטוטלת רגשותיו, נלכד במצור של סחרחורת ובחילה שהתהדקו בגרונו, ראשו כבד והוא נאלץ לתמוך בו בשתי כפות ידיו, חש פעימות ברקותיו, כחרק לכוד נואש. האם לרטון כנגד גורלו, כנגד פרץ התבוסתנות? שמא לומר תודה על רגעי האושר שבאו לפני זמן קצר בתנופת שיכרון שלא חש כמוהו שנים רבות? הן במוקדם או במאוחר יבוא הכול אל קיצו, וכל שנותר היה לעצום עיניים בכניעה. בעיני רוחו עלתה האישה היחידה שאהב באמת, זו שעזבה לפני שנים לבלי שוב. רק לה היה מקום בזיכרון אהבתו. גם אז חש חרפה נכלמת אף שלא ידע מדוע קמה והלכה יחד עם ריחה, יחד עם עיניה העליזות שאינן נותנות מנוח בליבו. על הספה הזו, לבושה בחלוק כחלחל קליל שתפרה בעצמה, אהבה לשבת ולדון עימו על מוזיקה וטיולים, על מקריות ושירה, על כאב ועל שמחה, בעיניים פעורות לרווחה, לחבק את רגליה אל חזה בטוחה בגופה, לצחקק ולבסוף ליפול לזרועותיו ולאהוב. אמרה שהיא אוהבת את צחוקו, את טוב ליבו, את רזונו המוצק, את מחשבותיו, אחר כך הלכה. סתם כך קמה והלכה בלא אמירה, בלא סימן מקדים, ערב אחד שב הביתה ולא מצא אותה. נבוך במאמציו ליישב בין בגידה ועלבון לבין כאב גדול. לעיתים ביקש להתנחם בעקבות נוכחותה שלא הצליח למחוק, שהבית ורהיטיו זכו לראותה והשטיח המרופט חש את כפות רגליה הקטנות היחפות טופפות עליו. לשווא, בדידות מתמדת חסרת ישע אינה מנוחמת סתם כך באבחת דמיון, היא נותרת נאמנה לצינת הזמן, וכל שנותר היה להניח את רוחו לפלישתו המתמדת של הכאב.
זוויות פיו נשמטו ברפיון והוא עצם עיניו ונרדם.
