א. נחיתה רכה
נחתנו לאחר טיסה ארוכה ומתישה במיוחד. ראשונים ירדו אנשי כוח האבטחה, חלקם רגלית וחלקם בנסיעה בכלי רכב ממוגנים. הם התפרסו במהירות בשטח ויצרו טבעת הגנה היקפית ברדיוס של כמאה מטרים. לאחר מספר דקות מתוחות התקבלה בקשר הודעת הרגעה, ומיד לאחריה ניתנה פקודת ירידה.
ירדנו דרוכים אל הקרקע, הצעירים שבינינו שעשו זאת בפעם הראשונה היו נרגשים במיוחד, חלקם אף מבוהלים, מודעים לגודלו של המעמד ולשלל הסכנות שעשויות לארוב להם בכל פינה.
עמדנו על האדמה הבתולית, הסלעית והיבשה, ונשמנו בפעם הראשונה את האוויר הדחוס של המקום. ריח חריף ולא מוכר מיד הימם את חושינו. הדבר הדומה ביותר לריח הזה שיכולתי להעלות בדעתי היה אולי הריח החמצמץ והלח של יער גשם סבוך וצפוף, מלא בצמחייה עבותה ובשרכים. אבל הריח שחדר לנחירינו בעוצמה כה רבה היה חזק הרבה יותר ושונה. גם העובדה שפני השטח סביבנו היו צחיחים ומדבריים לחלוטין הפריכה מיד את התיאוריה שלי לגבי מקור הריח.
איז'יה הקשיש, מפקד היחידה הנצחי שכבר עבר עשרות רבות של נחיתות כאלה, עמד נינוח מולנו וניסה להרגיע את החיילים הצעירים. הוא הסביר בקולו הצרוד שאין שום בעיה עם האוויר במקום וכי אין צורך במסכות החמצן. הריח החזק והמטריד, הוא אמר בחיוך מסתורי, בוקע מתוך המערות התת-קרקעיות שמתחתינו, המערות שעבורן הרחקנו עד כאן, שעוד נתוודע אליהן היטב ממש בקרוב.
התחלנו להוריד את הציוד אל הקרקע ולפרוק אותו במהירות. עבורי הייתה זאת שוב אותה תרגולת מאוסה שביצעתי כבר פעמים רבות מדי, הקמת תאי מיגון, סגירת מתחם סטרילי שישמש כמעבדת המחקר, הקמת אזור המגורים ללינה ולשאר צורכי היחידה.
בעוד שמונה שעות בערך, לאחר שנתמקם ונסיים להקים את כל המתקנים הדרושים לשהייה של שבועות אחדים, אולי יותר, תחל היציאה אל השטח הלא מוכר בצוותים קטנים, מאומנים היטב, לצורך היכרות ומחקר ראשוני של הסביבה הזרה והלא נודעת.
בינתיים, כצפוי, התרוצץ בינינו שטרית הרס"ר כמו כלב מטורף ו"נבח" בהיסטריה על כל מי שנראה לו מתבטל לרגע קט או גורר רגליים. הצוות הקטן שלי סיים לסרוק ולנקות את השטח, ולשלול הימצאות של חומרים מסוכנים או לא מוכרים על פני האדמה. לאחר מכן, ביצענו חיטוי יסודי והנחנו חיישנים מתקדמים המתריעים בשעת הצורך על זיהום פתאומי באוויר או בקרקע. התקנו את מערכת המחשוב והתקשורת, ולבסוף הקמנו בזריזות את המבנים שבתחום אחריותנו.
בשלב זה הטלתי על הצוות שלי מספר משימות פעוטות ולא דחופות. לא היה צורך במילים או בקריצת עין, כולנו ידענו שאלו משימות סרק שנועדו לכך שהצוות ייראה עסוק וטרוד, להרחיק מעלינו את שטרית הרס"ר ואת שלל המשימות הנוספות, המלוכלכות, שוודאי ממתינות לתמימים ולחסרי הניסיון שבינינו.
אני ועופר התרחקנו בזהירות מההמולה וחמקנו משטח הבסיס במיומנות שרכשנו במשך הזמן. התמקמנו לא רחוק משם, מאחורי סלע עצום שחלקו היה תלוי באוויר בצורה מוזרה ולא ברורה לגמרי. עופר זרק מעליו את הנשק ואת הציוד האישי על החולות בצורה די מופקרת, ומיד החל לצלם את הנוף הפראי שמסביב, בחופזה ובתשוקה בלתי נשלטת להספיק ולתפוס הכול. אני שכבתי דומם בחיקה של פיסת צל זעירה שלכדתי, מדוכדך כרגיל, וחשבתי על הבית.
עופר היה החבר הכי טוב שלי ביחידה, אני מניח שזה אמר עליי משהו, אבל לא היה אכפת לי. למען האמת, עופר היה טיפוס די מוזר, אאוטסיידר מוחלט, שהיה עסוק תמיד בענייניו הפרטיים וכל השאר היה שולי וחסר משמעות עבורו. אלמלא היה כל כך מוכשר בתחום המקצועי שלו, גילוי וניטור חומרים, היה ודאי מודח כבר מזמן מהשירות בשל חוסר התאמה חברתית. הוא סיפר לי שאף אחד לא מחכה לו שם בבית, בכדור הארץ. לא משפחה, לא אהובה ולא חברים קרובים. כל חייו סבבו סביב דבר אחד ויחיד, הצילום. האומנות הגדולה שלו, המשמעות לחייו.
המטרות והיעדים הנפוחים מחשיבות עצמית של המשלחת שלנו, היו מגוחכים וחסרי ערך בעיניו. סיסמאות הירואיות גדולות כמו "הצלת כדור הארץ" או "חקר החלל למען הישרדות המין האנושי" היו בעיניו לא יותר משקריות וצבועות, עטופות בפאתוס ריק מתוכן. סיסמאות שהסתירו מאחוריהן את המניעים האמיתיים והאפלים של המפעל העצום הזה שנקרא "חקר החלל".
כמו מאז ומעולם, משחר ההיסטוריה האנושית, המניעים היחידים היו רדיפת כוח ושליטה, חמדנות ובצע כסף פשוט ובסיסי, דחפים קדומים ואנושיים כל כך. אורח החיים הזה, של חייל פשוט ביחידת סיור ומחקר נודדת, התאים לפי שעה בדיוק לצרכיו ולשאיפותיו.
ואכן, השירות קידם את מטרותיו האישיות של עופר בצורה מושלמת. הוא העשיר בקצב מסחרר את תיק העבודות שלו בנופים מדהימים וראשוניים שרק אנשים ספורים זכו לראותם. הוא היה משוכנע כי בבוא היום, כשיחשוף לעולם את עבודותיו, ייהפך בין לילה לאומן המצליח ביותר על פני כדור הארץ, אולי גם מחוצה לו.
בסופו של דבר, חשבתי לעצמי בלי לשתף אותו בתובנה שלי, עופר לא היה שונה כל כך מהמנהיגים המושחתים שאהב כל כך לשנוא, בזעיר אנפין, אמנם. הוא ניצל עד תום את ההזדמנות הנדירה ואת המשאבים העצומים שהביאו אותו הרחק כל כך עבור הגשמת חלומות הפרסום והתהילה הפרטיים שלו.
אני עצמי שנאתי את השירות ביחידה וספרתי את השבועות ואת הימים עד לשחרור המיוחל. לא ידעתי מה ארצה לעשות בשארית חיי, כשאשוב הביתה. קיוויתי מאוד שלא איהרג או אפצע עד אז. דבר אחד לפחות ידעתי היטב וללא שום ספק, ברגע שאדרוך שוב על אדמת כדור הארץ, לעולם לא אסכים שוב לעלות מרצוני על כלי טיס שיֵצא מתחומי כדור הארץ, גם לא בעבור שום הון שבעולם.
פעם, מזמן  נדמה לי לפעמים כי עברו מאה שנים מאז  בתחילת השירות שלי, חיבבתי את המתח ואת המסתורין שאפפו את החיפוש אחר הלא נודע. אני מודה שגם הגאווה שהתלוותה לכך שנבחרתי מתוך רבים וטובים הייתה בתחילה משכרת ונעימה.
ההתרגשות נהפכה בהדרגה לשגרה, ולבסוף גם לסלידה מייאשת. לא עוד סקרנות וחדווה מגילויים של עולמות חדשים, צורות חיים מופלאות ואוצרות טבע ייחודיים, כי את כל אלה לקחנו בכוח, לעתים גם השמדנו או לקחנו בשבי, בשם קדושת המדע וההישרדות. בזזנו ושדדנו למען רווחתם של בני כדור הארץ. הותרנו מאחור, בכל מקום שבו נחתנו, רק הרס ואדמה חרוכה ומיהרנו הלאה, אל היעד הבא.
דכדוך ירד עליי. חשבתי על כך שבטח יתקעו לנו תורנות שמירה וסיורים הלילה. בהיררכיה הפנימית, הצוות שלי היה ממוקם למטה, בשליש התחתון והבסיסי של פירמידת החשיבות של היחידה. היינו למעשה הצווארון הכחול של אוכלוסיית לוחמי החלל. ביצענו את המשימות הקשות והמסוכנות ביותר, וגם שילמנו מדי פעם בפעם בחיים של אחד מאיתנו, פה ושם.
צוותי המדע והמחקר, לעומת זאת, היו המובחרים ביותר. הם פונקו וקיבלו את כל זכויות היתר שרק יכולנו לחלום עליהן, וכל זאת כדי שיצליחו לספק את המטרות שלשמן נשלחנו כולנו מיליוני קילומטרים מהבית.
עופר המשיך לצלם ללא הפסקה, אחוז תזזית, עד שנראה היה שהגיע בסוף לסיפוק פוטוסקסואלי מושלם. הוא התיישב לצדי מתנשף והסביר לי בהתלהבות שהכוכב הזה ניזון משני מקורות אור עצומים שמאירים ברציפות שלושים וחמש שעות ביממה, ולכן נוצרת תאורה מופלאה ויוצאת דופן שתהפוך את התמונות שלו לבלתי נשכחות.
"שני כוכבי שמש שמאירים ברציפות, שלושים וחמש שעות ביממה..." חזרתי על דבריו מהורהר ומוטרד מעט, "הרבה שירים שלנו משם, מאבדים כאן לגמרי את משמעותם..."
עופר הביט בי ולא הבין למה אני מתכוון.
"'אל תיתנו לשמש לשקוע עליי', או 'תנו לשמש לעלות'...? נשמע טיפשי לשיר את זה כשמעליך זורחות שתי שמשות בלתי נלאות 35/7 או שלושים וחמש משהו..."
"כן..." חייך עופר, אבל הרגשתי שהמחשבות שלו נודדות למקום אחר, רחוק מכאן.
היה לנו מידע מוקדם על כך שישנן כמה צורות חיים בכוכב הזה, שאינן מפותחות במיוחד או בעלות יכולת התגוננות. בביקור הראשון כאן של משלחת אנושית לפני כארבע שנים, "נלקחו" כמה יצורים חיים מכאן אל כדור הארץ לצורך מחקר. שליחותנו התמקדה בעיקר במחצבים הנדירים ויקרי הערך המצויים במעמקי האדמה כאן, ובקרוב מאוד, אם נצליח במשימה שלנו, יועברו אל כדור הארץ. מחצבים אלו היו חיוניים לצרכיה העצומים וחסרי השובע של התעשייה המשגשגת בכדור הארץ.
ידענו כולנו, "שלמרבה הצער..." גזילת המחצבים הללו תותיר את הכוכב האומלל הזה, על כל יושביו, לגווע ולהיכחד תוך זמן קצר, להישכח ולשקוע בתוך הישימון האין-סופי של היקום. מבחינתנו, תושבי הכוכב הזה, כמו רבים לפניו, יוכלו לפני מותם להתנחם בכך שהם הוקרבו למען מטרה נעלה... הם שימשו כעוד לבנה אחת קטנה וחשובה במאמץ האנושי וההירואי של בניין הארץ. ספק אם מישהו מאיתנו אכן האמין בזה או הקדיש לכך איזו מחשבה נוספת.
ניסיתי להסתיר בידי את השמש שהכתה בי ממזרח, בעוד שמצפון הכתה בי שמש נוספת, גדולה וכהה יותר. שכבתי על האדמה החמה ועצמתי את עיניי. נהניתי מהשקט, אף שכבר ידעתי שצריך למהר חזרה אל הבסיס, לפני שנחסר שם למישהו ונסתבך.
לאחר דקות אחדות של שקט, הניח לפתע עופר את ידו על כתפי וביקש שאקשיב לו. פקחתי את עיניי והתיישבתי מולו. הוא אמר שיש לו סיפור קטן על חבר טוב שלו, אריק. לא הבנתי למה הוא נזכר בחבר שלו עכשיו, אבל משהו במבטו, בעיניו, היה ללא ספק שונה באותו רגע. חשתי בתוכי מין תחושה מוזרה של סקרנות וציפייה למשהו משמעותי וחשוב מאוד. שתקתי וליטפתי באצבעותיי אבן שחורה וחלקה שהייתה מונחת על החול. הוא לגם מהקפה שהכנתי בפק"ל המבצעי, צמצם את עיניו העייפות עד שנוצרו שני חריצים דקים והזויים, הדליק סיגריה והחל לספר לי על אריק, חבר ותיק שלו שנעלם.
ב. זיכרון אחד על אריק
ליל קיץ אחד, אריק ישב בבוטקה של הש"ג בכניסה לבית חולים ענקי בתל אביב. פתח וסגר את השער החשמלי, קרא קצת ועישן בשרשרת, ומדי פעם ירק מהחלון החוצה מרוב שיעמום. בשתיים וחצי בלילה בערך הוא שלף כריך עם נקניק ומיונז מהתיק שלו. בשעה הזאת כמעט שלא נכנסו או יצאו כלי רכב מבית החולים. הוא לעס והתענג על הטעם של הסלמי האיטלקי, על חלומות ארוטיים שהצליח לדמיין במוחו המוגבל, וגם חשב כמה מחשבות אנושיות קטנות וטיפשיות אחרות. הזמן בקושי עבר, טיפת מיונז שמנונית נשרה מהכריך על מכנסי הבד שלו בלי ששם לב, ויצרה כתם שמנוני בצורת ביצה.
בשלוש וחצי לפנות בוקר הוא יצא מהבוטקה החוצה אל הלילה מנומנם ונרגן, כדי להשתין. הוא עמד ליד שיחי הרוזמרין המטופחים וקילל את העולם כולו, שישן עכשיו בשלווה במיטתו. אוויר הלילה הלח והמעיק הצטנן מעט והפך לנסבל. הוא הביט סביב, מגרשי החניה הענקיים היו שוממים, פה ושם חנו בדממה כמה כלי רכב גלמודים של עובדי משמרת הלילה או חולים שנאלצו להותירם מאחור ולהתאשפז. חלונות הבניינים של בית החולים היו מוארים ברובם, כאילו התרחשה בהם איזו פעילות לילית עליזה ושוקקת שאיננה נפסקת לעולם. הוא השתוקק שייגמר כבר הלילה, למהר לדירה הקטנה שלו ולישון, לשכוח לכמה שעות את הכול.
לפתע, מרחוק, הוא הבחין בדמות נשית מתקרבת לעברו מכיוון מעבדות המחקר. היא התקדמה בצעדים קטנים שנראו לו כמו דילוגים. הוא הביט בה, היא נראתה לא רע, וזה היה די והותר עבורו. בשנייה שלאחר מכן, כמו מתוך רפלקס מותנה של בעל חיים, הופנו בבת אחת כל המשאבים הפנויים שבגופו לעבר האובייקט המדלג.
בתור רווק צעיר ולא מצליח בקרב נשים, כל הזדמנות שנקרתה בדרכו הייתה חשובה. הוא ידע שאף פעם אי אפשר לצפות מהיכן היא תגיע סוף-סוף האחת שתסכים להיות איתו. הוא יישר את העניבה המגוחכת שהשתלשלה מצווארו, סידר קצת את השיער וניסה בכל כוחו לחשוב על משהו חכם להגיד לה.
הוא חייך אליה, היא עצרה לידו וחייכה אליו בביישנות. הוא אמר "לילה טוב" בקול נרגש ושאל מה היא עושה כאן לבדה בשעה כזאת. היא מלמלה משהו לא ברור על זה שהיא צריכה לחזור הביתה. היה לה מבטא מוזר מאוד, אולי דרום אמריקאי... חשב לעצמו. גם העברית שלה הייתה רצוצה למדי ומלווה באיזה שהוא סוג של פגם בדיבור.
הוא הזמין אותה לשתות איתו משהו בתוך הבוטקה הממוזג, ולהפתעתו היא הסכימה. היא ביקשה ממנו ממחטה, קינחה את אפה והתנצלה על כך שהיא מעט מצוננת. אבל את אריק זה ממש לא עניין. היה לה חיוך חינני שחשף זוג שיניים קדמיות גדולות ופנים לא רגילות. אריק התקשה להבין מה בדיוק מוזר ושונה בפניה. היא עשתה עליו רושם מאוד סימפטי וחברותי, וגילתה בו עניין אמיתי.
לאחר כחצי שעה של פטפוטים וצחקוקים הם כבר היו על המיטה המסריחה של הבוטקה, אריק נשען לאחור במכנסיים מופשלים ובלי חולצה, והיא ישבה עליו בפיסוק גדול והשמיעה קולות דקיקים ומוזרים של הנאה. הם עשו אהבה קצרה וסוערת. אחר כך אריק הדליק לעצמו סיגריה וליטף את שערה. עכשיו היא נראתה לו פתאום חיוורת ורזה מאוד, מוזרה מדי אפילו עבורו. הוא אמר לה בדאגה שהיא נראית לו קצת חולה, והיא מצדה רק חייכה ושתקה.
לאריק הייתה תחושה שהיא לא מבינה את שפתו, וכבר התכוון להסביר לה, אבל היא קמה, התלבשה וסידרה את עצמה קצת, התעטשה פעמיים וקינחה שוב את אפה. לבסוף נפרדו בחיבוק. הוא פתח עבורה את השער באבירות, והיא צעדה ודילגה החוצה אל הרחוב המואר באור קלוש של פנסי הרחוב ונעלמה.
"עד כאן סיפור די רגיל על סטוצים," אמרתי מאוכזב לעופר. "ללא התפתחויות מפתיעות..." עופר צחק לעצמו צחוק מריר ומסתורי, כיודע סוד משמעותי. הוא הכין עוד סיבוב של קפה עם הרבה סוכר והמשיך לספר מאותה נקודה.
ידידנו אריק חזר לשבת בפתח הבוטקה מרוצה ממזלו הטוב. הוא הביט בלילה שהלך ונגמר, והרגיש נהדר, כמו גיבור מסוקס בסרט רומנטי.
חלפו עוד דקות אחדות ופתאום בבת אחת החלה מהומה גדולה. את השקט קטע שידור בהול ממרכז הבקרה, קול לחוץ ועצבני הורה לכל השומרים להגביר ערנות ולהקשיב היטב להודעה חשובה ביותר.
אריק קם על רגליו והתמתח, עדיין אפוף באופוריה מתוקה של סקס טוב. הוא הגביר את הווליום במכשיר הקשר והמתין. הרמקולים השמיעו לחישה קטועה ולא ברורה והשתתקו. לאחר כמה שניות נשמע שוב הקול המבוהל וההיסטרי של אחראי המשמרת. הוא פלט מפיו את המילים במהירות, בניסיון נואש לשמור על שמץ מהסמכותיות שאפיינה אותו בזמן שגרה.
"אירעה בריחה של 'נקבה-זרה' מאזור הבידוד של המעבדות!!! צריך לעצור אותה בכל מחיר..." קולו נשנק לרגע. מישהו צעק ברקע משהו לא מובן. "היא חולה ומסוכנת מאוד!!!" לאחר מכן הגיע התיאור החיצוני שלה: "רזה מאוד, שחרחורת, גובה ממוצע, כ-90% סממנים חיצוניים אנושיים..."
המילים הדהדו בשקט שהשתרר, קולות סירנה של משטרה עלו מרחוק והתקרבו לעבר מתחם בית החולים. הסיגריה נשמטה לאריק מבין שפתיו הרועדות ונחתה על כתם המיונז שעל מכנסיו. חור אליפטי נוצר בבד הדק, והעור שמתחתיו נחרך קלות, משם התגלגלה הסיגריה אל הרצפה ונעצרה.
התברר שה"זרה" הייתה כלואה במעבדת הניסויים של בית החולים והשתתפה בעל כורחה במחקר גדול שנערך על "זרים" שהובאו ממרחקים. היא הייתה שייכת למין ייחודי ונדיר, דומה מאוד מבחינה פיזיולוגית למין האנושי, כנראה המין הקרוב ביותר לאדם שהתגלה מאז ומעולם. הם נקראו בפיהם של החוקרים "שפנים ורודים" בשל תווי פניהם המיוחדים, גוונם הוורדרד, וההליכה המשונה שלהם. לתדהמתם של החוקרים, הצליחו היצורים שנשבו והובאו למטרות מחקר ללמוד תוך זמן קצר שפות זרות ולסגל לעצמם הרגלים אנושיים על ידי חיקוי בני האדם שבאו איתם במגע יום-יומי.
ההערכה בתחילה הייתה שהם בעלי אינטליגנציה נמוכה בהרבה משל בני האדם, ולפיכך אינם מהווים כל סכנה. עם הזמן התברר שכושר הלימוד של "השפן הוורוד" הוא מדהים ועשוי להוות סכנה תוך זמן קצר.
הסתבר שמישהו שכח לסגור את הדלת של אחד התאים שבהם היו כמה "פריטים" זרים... לרוע המזל, היה זה דווקא אחד החדרים העצובים שבהם נכלאו "זרים" שהשתתפו במחקר של המכון לחקר מחלות קטלניות. הם היו מותשים כבר ממילא וחסרי חשק לצאת החוצה אל הלילה, ונשארו לגסוס בחדרם. רק אחת חמקה החוצה ונעלמה. לא היה ל"שפנפנה הוורודה" סיכוי לשרוד זמן רב בחוץ, בדמה שייט כבר בבטחה נגיף קטלני ומידבק שהוזרק לה ולחבריה.
אריק הזיע בכל גופו, אף שרוח בוקר קרירה ונעימה החלה לנשוב. הוא לא ידע אם זה מהפחד ומהתדהמה שאחזו בו, או אולי מהמחלה הנוראית שוודאי כבר החלה לנבוט בתוכו.
עופר השתתק במפתיע והסתכל בעיניי במבט מוזר ומפחיד.
"מתי זה קרה?" שאלתי.
הוא לא ענה.
הרגשתי שקשה לו, שכאב אמיתי מציף אותו.
"לא זאת הנקודה..." הוא אמר מעט מהורהר. "הנקודה היא שזה הכוכב שלהם."
"של מי?" שאלתי, אבל כבר ידעתי בתוכי את התשובה.
"של השפנים הוורודים," הוא אמר בשקט והפנה מבט קודר לעבר שרשרת ההרים הנמוכים שבאופק הלא מוכר.
לפתע הבנתי משהו. שעות ספורות קודם לכן, כשריחפנו בגובה נמוך מעל פני הכוכב לקראת נחיתה, הבחנו תחתינו במראה מופלא ומוזר. שטחים גדולים ומלבניים בלטו באמצע אדמת המדבר החומה והצחיחה כמו איים מוזרים בצבעי ירוק וכתום זרחני. הייתכן כי היו אלו שדות ענקיים של גזר? עופר אישר את ההשערה שלי והוסיף: "כן, סוג של גזר בכל אופן... המרקם והטעם דומים מאוד, אבל כאן, מסתבר, הירק גדל כלפי מעלה בשיחים נמוכים, אולי בגלל הגז הרעיל שבמנהרות התת-קרקעיות."
עופר השליך את הסיגריה על הסלע הענק, וגיצים של אש התעופפו באוויר. שפכתי את שאריות הקפה על האדמה, קמנו ואספנו את הציוד. לא דיברנו בדרך חזרה אל הבסיס. השקט של עופר לא היה ברור לי. האם הזיכרון של אריק חברו העציב אותו, או שהוא מוטרד ממשהו אחר?
מחשבות משונות החלו להציק לי, הייתכן שאנחנו חשופים לסכנה גדולה שלא סיפרו לנו עליה? הייתכן שתושבי המקום, "השפנים הוורודים", עלולים לנקום בנו על הפשעים שביצעה בהם המשלחת הראשונה לפני ארבע שנים? ואולי ההתקדמות הטכנולוגית שלהם מהירה מאוד והם כעת צופים בנו ועומדים להכות בנו במפתיע? מצד שני, אם הגידול החקלאי היחידי שלהם הוא גזר... כמה מסוכנים הם כבר יכולים להיות?
עופר הציץ במסך הבקרה שלו ואמר: "הסוללה של שטרית הרס"ר (רובוט סדר ומשמעת מדגם מתקדם) אמורה להתרוקן עכשיו. הוא ייכנס להטענה וזה הזמן לחזור בלי להסתבך..."
ג. אקורד הסיום של ממלכה גוועת
התקדמנו לאורך שורת סלעים שחצצה בינינו לבין שטח הבסיס, עד שהגענו אל הנקודה שממנה חמקנו החוצה. חלקו האחורי של חדר האוכל שהקמנו רק לפני שעות מעטות היה אמור להיות ממש לידנו. עופר טיפס בזהירות על הסלעים כדי לתצפת אל שטח הבסיס. חיכיתי לסימן שלו כדי להצטרף אליו ולחמוק במהירות פנימה. הרמתי אליו את ראשי, השמש הבהירה סנוורה אותי. הוא עדיין ישב על קצה הסלע והביט קדימה.
"נו..." לחשתי לו בקוצר רוח.
הוא לא ענה לי. ידיו אחזו במצלמה שהייתה תלויה על צווארו כמו בתינוק, והוא המשיך להביט קדימה בדממה, כצופה בקטע מרתק ומהפנט מתוך סרט. איבדתי סבלנות, תיארתי לעצמי שמישהו נמצא שם למטה ועלול להבחין בנו. טיפסתי למעלה והצצתי מעבר לקצה משונן של סלע.
הגדר שהקמנו עמדה על תילה שלמה והקיפה את כל שטח הבסיס, אך המבנים, כלי הרכב, המעבדה, האנשים וכלי הטיס, בעצם כל מה שהיה בתוך שטח הבסיס, לא היה שם. רק ערמות קטנות של אפר בגוון אחיד וכהה היו מפוזרות על החול הצהבהב.
הריח החריף שהכה בנו בדקות הראשונות על הכוכב הזה, ומאז כמו התנדף ונעלם, הכה בנו שוב בעוצמה, חדר לנחיריי והתמזג עם התמונה האיומה וחסרת ההיגיון שהתגלתה לעינינו.
שקט מוחלט השתרר. שקט בלתי אפשרי, חסר גבולות.
חשתי איך כוחותיי אוזלים מגופי, עד שלא נותר בי דבר. עופר הרים את המצלמה בידיים רועדות, כיוון היטב, בחרדת קודש, לעבר סצנת הסיום של אפוס מפואר, סחט את ההדק באטיות וצילם תמונה אחת ויחידה.
זיכרון אחרון.