האדם כמערכת מינית אוטונומית
אנחנו, בני האדם, הצלחנו לגרום לשינוי אשר ככל הידוע לא התרחש עד כה בקרב בעלי חיים לא אנושיים. השכלנו להכיר, להעריך, לברור ולזכור, ומכאן להכריע בין אלטרנטיבות, אשר לעיתים הן סותרות אלו את אלו ולעיתים משלימות ומתאימות זו לזו. גם כתוצאה מכך, יש ביכולתנו להפיק נימוקים למעשינו מתוך עצמנו בלבד, ולהחליש ואף לבטל את התלות בהתניות חיצוניות, עד כדי ביטולן כמעט כליל. משמעות הדבר היא, שהתפתח בנו הכושר להפקיע את מרכיבי חיינו השונים מהקשריהם הקודמים ולהסיטם לתכליות לפי בחירתנו!
בשובנו עתה לנושא שאנו מנסים לברר כאן, ניתן להוסיף ולומר בכל הזהירות המתבקשת: שונתה ואף בוטלה בנו התלות בגורמים החיצוניים לנו. ואם לומר זאת ביתר בהירות, היא בוטלה ביחס לתוכניות המקוריות של הטבע או הבריאה (אם בכלל היו תוכניות כאלה). הבאת דורות חדשים לעולם הפכה אצלנו רק לאחד הנימוקים לשיקולינו המיניים, ולאו דווקא מהעיקריים שבהם. כתוצאה והמשך להתפתחות הזו, הסבנו את רוב הסיבות לקשרי המין האנושיים, מהבטחת הקיום הפיזי בלבד, אל ממדי ביטוי ותקשורת בין-אישיים, גופניים ורוחניים כאחד. מלבד קשרי האהבה וההנאה, הנחשבים כשייכים ומובנים לנושא שבו מדובר, אנו מבקשים להגיע באמצעות המין גם לביטחון עצמי, השפעה, שלטון ושליטה, תחושת בעלות, הוצאת דבר מבעליו, ניצול, נקמה, השפלה, ומה לא?
הנה כי כן, על אף התפתחותנו המרשימה, ובין היתר כאמור, הנטייה והיכולת לקבוע את המטרות והאופי של פעולותינו, לא השכלנו עדיין להפוך את החברות, היושר, הסיפוק ופרץ הרגשות החיוביים לנחלתם של כל המעורבים ביחסים בין בני האדם ולסיבות העיקריות, אם לא היחידות לקיומם. אך נדחה את העיסוק בנושאים הללו למועד מאוחר יותר בדיון ונשוב בינתיים לעניינים שאנו מנסים לברר בפרק הזה.
אילו המשכנו לנהוג בדומה לבעלי החיים האחרים, כמות יחסי המין שהיינו מבצעים בימי חיינו הייתה אמורה להקביל פחות או יותר למספר ההריונות שהצריכו את הולדת ילדינו. אילו זה היה המצב, משפחה אנושית הייתה מזדווגת רק על מנת להבטיח את סך ההתעברויות שהיו בה בפועל, ואשר הן פחותות בהרבה אפילו מהידוע בקרב פילות - כפעם בשנתיים עד שנתיים וחצי. הווה אומר, בעל ואישה המוציאים את שנותיהם יחדיו בקביעות, היו מקיימים את הקשר המיני ביניהם בהתאם לממוצע הילדים שמשפחה אנושית מביאה לעולם, ובהתחשב בכך שלא כל משגל מצליח להשיג היריון. הווה אומר: היינו מבצעים לא יותר מכשלושים משגלים לאורך כל אלפי ימי כושרנו המיני, וזאת מבלי להתענג עליהם יתר על המידה. והנה, לא תהיה בכך משום הגזמה אם נאמר, כי לא תימצא אפילו משפחת בני אדם אחת, או זוג אנושי, אשר יתנדבו לאשר כאילו הם מסתפקים במנת הזדווגויות כה זעומה לאורך שנות חייהם המשותפות וכושרם המיני.
הרי בני זוג אנושיים משוחררים אפילו מהצורך להילחם על עצם הרשות או הזכות והיכולת לקיים את הקשר הזה ביניהם וככל העולה על דעתם. כלומר, אנחנו, בני האדם, חופשיים עקרונית לבצע את כל שהחלטנו בינינו. כיצד אם כן קרה הדבר? דומה כי הכול נובע מ”אכילת פרי עץ הדעת”, או במילים פשוטות יותר, מהתפתחותו היתרה של מוחנו האנושי. המוח אשר צמח בנו מעניק לנו את הכושר והאפשרות לעצב, ושמא אף לברוא, מרכיבים רבים בטבענו וביכולותינו, במקום שהם יִכָּפו עלינו מכוח החיצוני לנו. וההתפתחות הזו מאפשרת גם לנתח ולשחזר את מעשינו במבט לאחור, וכן לבטל כמעט כליל את התלות בחושים הטבעיים כגון ריח, מראה, צליל, טעם, תחושות וכדומה, שבעלי החיים האחרים מתבססים עליהם באופן כמעט בלעדי.
אומנם זכרי בעלי החיים מסוגלים, כפי שנאמר כבר, להתגרות מיוזמתם או על ידי אחרים ולאונן, לפי מושגינו, כתוצאה מהתנסות נלמדת ואפילו מקרית. אולם יחסים בין-מיניים לצורכי רבייה מותנים אצלם, כזכור, בדרישה פרומונית מפורשת, אשר היא גם זו המאפשרת לנקבות לקלוט את איבר המין הזכרי בתוך גופן. אנחנו, בני האדם, איננו מבחינים בוודאות בנתונים מיניים דוגמת אלה. לגבינו, הפרומונים אינם משמעותיים באמת, וספק אם מישהו מאיתנו חש בהם בכלל. אנחנו, כמו רבים מהפרימטים (קופי האדם), מתבססים בעיקרו של דבר על הראייה וכפי שזו מאפשרת לפרימטים להבחין בדגלי הדרישה האופייניים לנקבותיהם והמתבטאים באחוריים אדומים ונפוחים עד כאב, כך אנחנו בני האדם, מבחינים בעזרת ראייתנו בקורה סביבנו ושמחים יחד עם נשותינו על המזל הטוב אשר שיחרר אותן מגורל קופות האדם. כתוצאה מכך, הנשים לא נאלצות לסבול מאחוריים נפוחים, אדומים וכואבים בעת הביוץ. אך נשוב לנושא הזה בהמשך.
עניין נוסף: יכולת הדיבור האנושית היא ביסודה כושר פיזי הייחודי לאדם ואשר מתפתח מסביב לאיברי הקול ועצמות הלשון בגרונו של התינוק לקראת גיל שנה. רק בני האדם מסוגלים לתקשר ביניהם באמצעות מילים. אך התוכן והמשמעות של מחשבותינו, ומכאן, מה שאנחנו מסוגלים לבטא בעזרת כושרנו הזה, מייצגים את רמת התפתחותו של מוחנו האנושי. בהקשר הזה, אילו היינו מתבשרים כי נציג כלשהו של קופים או בעלי חיים אחרים מסוגל להרהר בינו לבין עצמו נוסח מעין זה המוגש להלן, לא הייתי מצטער. אולם ככל הידוע עד כה, אפילו הקוף המפותח ביותר איננו מסוגל להעלות בראשו תכנים דוגמת אלה המובאים כאן לכאורה בשמו: “אהה, לפני כשבועיים היה לי כל כך נעים אצל חברתי הקופצנית. אף קופה אחרת מאלו שהכרתי עד כה, אפילו אינה מתקרבת לרמת ביצועיה של ידידתי זו. דעתי נטרפת עליי בכל פעם שחוויותינו המשותפות צפות ועולות בזיכרוני. מדוע שלא אקפוץ אליה, נאמר בעוד יומיים שלושה, על מנת שנשוב להתענג על התרגילים המופלאים ההם?” אין גם כל ספק בכך, שחיות אינן עוסקות בהחלפת זוגות לצורך גיוון סגנונות ההזדווגות שלהן, או מקיימות אורגיות רבות משתתפים למטרות תענוג פרוע גרידא. כאמור, אנחנו בני האנוש, נשים וגברים כאחד, מסוגלים להפיק ביוזמתנו ומתוך עצמנו בלבד את הזיק הנחוץ להתנעת תאוותנו המינית ללא מאמץ מיוחד.
זיק זה ניצת במוחנו קודם כול לפי המאמר: “טוב מראה עיניים...” כיוון שכזכור, אנו מסתמכים בעיקר על חוש הראייה שלנו ומבחינים בעזרתו בפריטים שונים העשויים לגרות את דמיוננו. פריטים כגון פנים, חזה, ירכיים, קרסוליים, שיער, לבוש - שלא להזכיר היעדר לבוש וכן, גם צלילים הנעימים לאוזן וריחות מעוררים. אך זאת, בעוד בעלות ובעלי הטובין אשר משכו את תשומת ליבנו, אינם חייבים או אמורים לייחס לעצמם או לחלקי גופם השונים את אותן המשמעויות שאנו מדביקים להם. ונזכור, כי גברים תולים לעיתים את התנפלותם על נשים, בלבוש או במחוות גופניות שונות מבלי שאלו היו כוונותיהן האמיתיות, ועל כל פנים, לא ביחס לתוקפנים הללו.
אבל יותר מכך, הניצוץ ניצת אצלנו גם באמצעות המחשבות, הזיכרונות, המצבים ואפילו הפנטזיות, שאנו מעלים במוחנו בחופשיות כחפצנו וללא כל צורך בקשר ישיר ומיידי עם מושאי הדמיונות הללו. כך הפכנו למערכות אוטונומיות אשר ששות לפעול בכל עת שהדבר עולה בדעתן. אומנם כל גוף חי פועל כמערכת משולבת שלמה ובתוך כך, גם המין איננו חורג מהמכלול המקיף, אשר תחילתו במוח. הרי לא נצפה באמת לפגוש איבר מין המשוטט טרוף-גירוי בבקשו מזור לייסוריו; או בזה הנשי, כאשר הוא מנותק כליל מהקשרו, כל עוד כמובן, שאין מדובר באביזרים מלאכותיים.
אולם משמעותה של מערכת אוטונומית היא גם בכך, שהיא קובעת ביוזמתה לפחות חלק מחוקי חייה. היא אינה זקוקה להתניה חיצונית על מנת לפקוד על תחילתו של כל מעשה ומעשה העולה בדעתה ואשר היא מוציאה אל הפועל. אנו סבורים, כי הסיבות לפעילויותינו נוצרות במוחנו; לדעתנו, ההוראות לתנועותינו יוצאות מאיתנו בזמן ובמקום המתאימים לנו וכי תפוקות מעשינו מוקדשות על ידינו למטרות שאנו סימנו לעצמנו. באמצעות האוטונומיה, הזיכרון והכושר לפנטז, איננו מוגבלים בנושאי המין. גם כאשר הנשים נמצאות בהיריון האמור לאטום אצל החיות כל יצר מיני ולבטל הפצה של פרומונים, הן אינן חייבות לחדול מהגירוי המיני אשר לעיתים אפילו גובר בעת הזו. אך יש להיענות להן בשיטות וטכניקות המביאות בחשבון גם את הסכנות או הקשיים שבכך.
ניתן להעלות הסתייגות אחת ביחס למה שנאמר עד כה לגבי הגירוי המיני אצל נשים: כל עוד פועל אצלן כשבוע הביוץ החודשי, לפחות חלקן, אם לא כולן, מגורות יותר בעת שבה מדובר מאשר בזמנים האחרים. לעובדה הזו השפעה לא קטנה על ההוויה האנושית, כי אם הן לא נענו בתקופה שזה היה רצונן, קשה יהיה לעיתים למשוך אותן למעשה הזה בעיתוי האחר. התופעה הזו אמורה לחלוף עם עבור גיל הביוץ, בתנאי כמובן, שהמשיכה המינית לא דעכה אצלן בינתיים כתוצאה מאי ההיענות להן כאשר רצו בכך.
נשוב לרגע לדוגמת הצוללות הגרעיניות, אך הפעם בהתייחס לבני אדם: לכאורה, גם כאשר מתקבלות הוראות הפעולה מהפיקוד העליון, יש עדיין בכוחו של המפקד בַמקום להחליט אם הוא נשמע להן, אם לאו. ואם הוא נענה להנחיות, הוא עוד עשוי להתנות זאת בצירוף כללים משלו לביצוען. בתחום המיני, כמו בכל תחום אחר, מסייע לנו הכושר הזה למקד את מעשינו בכאן ועכשיו של חיינו. אנו פועלים להשגת תכליות שבחרנו ולאו דווקא מתוך מחשבה על העתיד המצפה לנו, כפי שניסו אולי לכוון זאת הבריאה או הטבע. בניגוד לחיות, הפכנו ליצורים תלויי רגשות, רצון וערכים, האוחזים בכללי התנהגות פנימיים משלנו, ועוד נשוב לדון בכך. כאמור, תכונות אלו שלנו ממומשות ומכוונות בשיקולים לפי בחירתנו ובעזרתן מעוצבת בסופו של דבר התנהגותנו. אבל כפי שאנו רואים אל נכון, זה כשלעצמו אינו מבטיח עדיין כי מעשינו יהיו ראויים או הוגנים יותר.
נזכיר ארבע תוצאות מהתחום המיני הנובעות מן ההתפתחויות שעברנו: ראשית, העובדה שהסבנו את עיקר הנימוקים להזדווגות מפרייה ורבייה אל תחומי תקשורת והתנהגות שונים, הפכה כל העדפה מינית באשר היא (הטרוסקסואליות, ביסקסואליות, הומוסקסואליות, טרנס-ג’נדריות) לשוות ערך מבחינה עקרונית. אם המטרות העיקריות אינן בתחומי ההולדה ושימור המין, אזי אין כל סיבה מדוע לא יהיו האנשים חופשיים לפנות אחר נטיותיהם האישיות או נטיות שותפיהם, ולא משנה כיצד ומדוע התפתחו ביניהם כך ולא אחרת. גם אם הבריאה או הטבע “כשלו” בביצועיהם, לא ניתן להכחיש את קיומו של רצון אנושי עצמאי, המנותק מהקשרים אחרים. התנאי היחיד האמור וראוי להתקיים כפי שננסה להבהיר גם בהמשך, הוא הסכמה הדדית, אמיתית ומוחלטת, ללא כל כפייה מצד שותפים אלה ואחרים במעשים.
שנית, הנשים נושלו מן המעמד הבלתי מעורער בדרך כלל שיש לנקבות בקרב בעלי החיים, כמי שאצלן נקבעות הסיבות והעיתוי להזדווגות. למעשה, הנשים אף נדחקו במקומות רבים לנחיתות תרבותית הגורסת, כי כלל לא נאה ולא יאה להן להיות היוזמות בתחומים הללו, ויש אפילו הגורסים, כי תפקידן היחיד הוא להיענות, להיעתר ולספק. די כי נקרא את ה”קמה-סוטרה” ונציץ למקדשים עתיקים כראיה לטיעון הזה. חובה גם להוסיף, כי בפועל קיימות קביעות הרבה יותר קיצוניות וגרועות לגבי נשים מאלו המוזכרות כאן. כך יצא, שזכרי האדם הפכו לפעילים הראשיים בתחום יחסי המין ההטרוגניים, בעוד מהנשים מצופה להיות הרבה יותר פסיביות בדרך כלל.
שלישית, כזכור, בני האדם עשויים להזדווג מסיבות שונות ומשונות מלבד הסיבה האחת והיחידה ש”קבעו” הבריאה או הטבע הראשונים. בעוד, כפי שנאמר כבר, זכרי החיות מותנים ברגיל בבנות זוגם בעצם סיכוייהם להזדווג אם הצליחו לעבור את מחסום הדומיננטיות, הנה רבות מהנשים ההטרוגניות הפכו במידה רבה תלויות בגברים בעצם סיכוייהן להגיע לסיפוק מהשותפות ביניהם. אומנם אלו שאינן מרוצות, יכולות לבחור בדרכים אחרות לסיפוקן, אולם קשה להכחיש את מעמדם החלופי של הנתיבים הללו, רבים ומגוונים ככל שיהיו, ומומלץ לקרוא את “דו”ח הייט”, ספרה המאלף של שרי הייט5.
רביעית, שיאה של ההתפתחות האנושית אינו מתמקד יותר סביב ההתאמה והכושר להעמיד את הדורות הבאים. גם באובדן יכולותינו או שאיפותינו המיניות, אין אנו חייבים להתחיל לשקוע כפי שקורה אצל החיות ברבות מהדוגמאות. אנחנו עדיין עשויים להמשיך להתקדם בתחומים שונים ולהגיע בהם להישגים ושיאים חדשים. בטבע אפשר לראות פיל או אריה כבירים המנושלים מבני מינם, מתנוונים באפס מעשה “מועיל”. אצלנו ניתן בשלב כזה אפילו לכתוב ספר שיישאר על המדפים.
אי אפשר להגזים בהשפעת התמורות הללו על אופי ומבנה חברתנו האנושית. דומה כי רכשנו אין-ספור יתרונות ביחס לבעלי החיים האחרים. אך האם חשבנו גם על מחיר כלשהו הנובע מן התכונות השכליות, אשר אפשרו את התפתחותן של התנהגויותינו בכלל, והמיניות בפרט? ולא נעסוק הפעם בהרס השיטתי שהאדם כופה על העולם שבו אנו חיים, על האוויר, הטבע והחי שבו.
על אף כישוריו של מוחנו המפותח, אנו יודעים בביטחון מוחלט דבר אחד בלבד הקשור בעתידנו. ודאִי לנו רק זאת: לא נישאר כאן לנצח. ידיעה זו מקננת בנו עוד משחר ימינו ורודפת אותנו ומציקה לנו באשר נלך, עד שחיינו עלי אדמות מתנהלים בצילה לטוב ולרע, ואף מיוסדות בעקבותיה דתות וכיתות בהתאם. אלברט איינשטיין כתב בזמנו: “אנו, שוכני ארץ, מה משונה עמידתנו, לביקור קל באנו הנה. אין הבא יודע למה בא, אך יש שנדמה לו כי מרגיש הוא את זה. אולם מתוך נקודת ראות של חיי יום-יום, בלי חשבונות רבים, יודע ומכיר כל אחד: הוא קיים בשביל בני אדם אחרים, קודם כול בשביל אלה שאושר עצמו תלוי כולו בשלומם ובבת צחוקם, אבל אף בשביל האלמונים הרבים, ששיתוף רגשות מקשרנו לגורלם”6.
כבר בהיותנו ילדים אנו מוצאים דרכים לבטא את הידיעה על סופנו הצפוי, וכל עוד לא יבגוד בי זכרוני, תמשיך לטלטלני תחינתו של אחד מבניי כאשר היה רק בן שלוש: “אבא”, הוא אמר בלקחו את ידי בידו, “אני לא רוצה לעצום את העיניים שלי כאשר אמות”.
לא מוּכָּר בן אתון, למשל, העושה שימוש ברעיונות מסוג כזה. וגם אם לחמור שְׂבַע הימים רע בלי כל ספק, אין הוא מדאיג את עצמו ככל הנראה בכך, שלמוחרת יהיה אפילו הרבה יותר גרוע. לא מתרוצצות במוחו מחשבות מדכאות על הפרידה הממשמשת ובאה מהעולם ואף לא רחמים עצמיים מיותרים. הוא אפילו אינו מתעמק בשאלה, האם יישארו אחריו ממשיכים אשר ישמרו על שמו החמורי ולא, האם הגנים שלו עדיין יתרוצצו בעולם, שלא להזכיר את האפשרות כי הוא בכלל אחרון מיני החמור! יום אחד הוא לא יקום יותר מרבצו ופשוט ישכב לו שם בשקט ויניח לכול.
5 שרי הייט, תרגום: נתן פרמינגר, דו"ח הייט, 1977, הוצאת כתר, ירושלים.
6 מתוך: אלברט איינשטיין, תרגום: שמואל אטינגר, דמות עולמי: העולם כפי שהוא מצטייר לי, 1935, עמ' 10, הוצאת שטיבל, תל אביב.
