לפני 17 שנה
"התעוררתי בתוך מבנה מוזר, מעין חלל ריבועי קטן שהואר באור ירוק זרחני. שכבתי עירומה, מכווצת מפחד, על גבי מתקן רך וצמיגי. מסביבי ריחפו דמויות אפורות, קירחות, נמוכות, בערך בגובה של ילד."
ד"ר אסתר אלנבוגן הרימה את ראשה ממחברת הרישומים, הסירה את משקפיה, ושאלה את האישה החיוורת שישבה בכורסה מולה: "הכול בסדר ליאורה?" ליאורה שביט נראתה נבוכה ביותר.
"אני יודעת שזה נשמע הזוי לחלוטין – אפילו מטורף," אמרה, "אבל אני יכולה להישבע שזה קרה בדיוק כמו שאני מתארת, אבל אין לי שמץ של ראיה."
"בואי נעזוב בינתיים את השאלה של אמִתות סיפורך, ליאורה. אני מעוניינת לשמוע הכול. זיכרונות העולים בטיפול בהיפנוזה עלולים להיות מתעתעים מאוד לפעמים."
"תודה ד"ר אלנבוגן– "
"אנא, קראי לי אסתר."
ליאורה חייכה.
"תודה אסתר. להמשיך?"
ד"ר אלנבוגן הנהנה. הפסיכיאטרית התמירה, ששֵׂערה הכסוף אסוף בצמה, בדקה את מכשיר ההקלטה ונשענה לאחור בכיסאה. על הקירות התנוססו הדיפלומות הרבות שהשיגה בשנות הקריירה הארוכות שלה וגם תמונתו של זיגמונד פרויד, שנראה כאילו גם הוא ציפה לשמוע את הסיפור של ליאורה שביט.
"נתקפתי פחד איום. אחת הדמויות המוזרות האלו קירבה אלי את פניה - היו אלה פנים אפורות וגדולות מאוד, עם מצח בולט ושתי עיניים שחורות אנושיות במקצת, מוקפות קונטור אדמדם - ונעצה בי מבט חודר. הפסקתי לנשום. רעדתי מפחד. הבנתי שאני מביטה עכשיו בפניו של יצור. הוא– "
"הוא? בלשון זכר?"
"כך נוח לי לחשוב עליו. הוא המשיך להביט בי. האף שלו היה פחוס כמעט לגמרי, וקו השפה כמעט לא נראה. הבחנתי בנקודות ובבליטות בַּמקום שאמורות להיות גבות. הן היו גם באזור המצח שלו.
"פתאום הוא העביר את ידו על פני, ומיד לאחר מכן - על בטני; זה היה מגע חם, עוטף ממש, כאילו בקע ממנו מקור אנרגייה כלשהו. הרמתי את ראשי והבטתי לכיוון החזה והבטן שלי. נותרה עליהם אבקה צהבהבה. הושטתי יד כדי לגעת בה. היצור נסוג ממני, והחל להשמיע צלילים מתכתיים מרתיעים חזקים.
"הייתי מבועתת כולי. האוזניים שלי לא יכלו לשאת את עוצמת הצלילים."
ליאורה השתתקה ופניה התעוותו. הפסיכיאטרית הגישה לה כוס מים. ליאורה חייכה אליה בהכרת תודה.
"היצורים המוזרים שהקיפו אותי התבוננו בי רגע ארוך, ואז החלו לתקשר ביניהם. הם הפיקו קולות מתכתיים חורקים, בלי להניע את פיותיהם. הצלילים ניסרו את האוויר והעבירו צמרמורת בכל הגוף שלי. הייתי המומה לחלוטין. היצורים ריחפו לעברי ונעצרו לידי. אחד מהם רכן אלי והרגשתי איך נוזל סמיך וקר מאוד עוטף את הבטן ואת החזה שלי. יצור נוסף נעמד מעלי, ובלי לגעת בי גרם לגופי לפלוט טיפות זעירות של דם והן נעלמו מיד. במחשבה לאחור, ד"ר... אסתר–"
"כן, ליאורה?"
"אני סבורה שאת טיפות הדם שלי הם אספו למטרות מחקר."
"אולי. אנא המשיכי."
ליאורה נשמה עמוקות ורעד קל עבר בגופה.
"צינור דק וזוהר, דומה מעט לסיב אופטי, חובר לפי, והושקיתי דרכו נוזל מר. כעבור זמן קצר החל הכול להתערפל סביבי. הרגשתי נִמלול בכפות רגלַי, ניסיתי להניע אותן ולא יכולתי. פלג גופי התחתון היה רדום. שכבתי שם משותקת חסרת אונים. את יודעת, אסתר, הפחד הנורא ביותר הוא לא מהמוות אלא מהבלתי נודע. לא היה לי מושג למה לצפות! האם אני חיית הניסויים שלהם? האם אני הארוחה הבאה שלהם? התחלתי לצרוח באימה. השתוללתי ובכיתי, ואז כנראה איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי הם חגו מעלי, רכנו אל פלג גופי התחתון, המורדם, וביצעו בו פעולות. לא הרגשתי דבר. כל הזמן הם תקשרו ביניהם באותם צלילים בלתי נסבלים, והרגשתי כאילו קודחים לי בראש. 'זהו', חשבתי, 'שעתי האחרונה הגיעה'. כעבור רגעים אחדים נעשה פתאום שקט. רוב היצורים נעלמו מעיני, רק שניים נותרו. אחד מהם הניח על בטני מכשיר זעיר בגודל בול דואר, ומעליו ומעל בטני הניח לוחות שקופים שקרנו באור זוהר. אחר כך כיסו אותי שניהם במין יריעה בהירה נעימה, והיא חיממה אותי. העפעפיים שלי נעשו כבדים, ולבסוף הכריעה אותי השינה."
ליאורה לגמה שוב מהכוס שעוד החזיקה בידה. היא בלעה בקושי.
"שתי הדקות האחרונות שאני זוכרת היו הנוראות מכולן," אמרה ברעד. "כשהתעוררתי שוב הרגשתי במגע של מכשיר קר שהוחדר לתוכי דרך דופן הבטן. כאב חד, צורב ואיום פילח את בטני. הרגשתי כאילו הועתקו כל איברי הפנימיים ממקומם. ניסיתי להתרומם, אבל הרגליים שלי היו משותקות. צעקתי להם שיעזבו אותי, שכואב לי, שאני סובלת. התחננתי לפניהם שיפסיקו, אבל הם התעלמו ממני!"
"ואז?" דרבנה אותה ד"ר אלנבוגן בעדינות.
"שום דבר," אמרה ליאורה בקול חלול. "התעוררתי בבית החולים בחיפה, ומשום מה מאז מנקרת בראשי רק מילה אחת, החוזרת שוב ושוב."
"והמילה היא...?"
"היבריד."