1
בת' הרדינגסטון נכנסה למחלקת טיסות נכנסות של נמל התעופה הבינלאומי של וינה, דוחפת את עגלת התינוק של דום ביד אחת וגוררת את מזוודתה המלאה בציוד תינוקות עם האחרת. היא חיפשה אחר הנהג, שהובטח לה שיפגוש אותה, וקיוותה שלא יעבור זמן רב עד שתוכל לשתות קפה חזק. היא הייתה זקוקה נואשות לקפאין.
דום סבל מכאב מפקיעת שיניו והשאיר אותה ערה כל הלילה, עם הבכי שלו. לבסוף נרדמה, בשעות הבוקר המוקדמות, פחות משעה לפני שהייתה צריכה לקום לטיסת הבוקר המוקדמת שלהם לווינה.
לא היה שום סיכוי לישון במטוס. דום לא נהנה מהטיסה הראשונה שלו ודאג שכל נוסע ידע את זה.
אבל הוא ישן כעת בעגלה, אגודלו בפיו, נראה מלאכי.
אנשים אמרו תמיד כמה קשה השנה הראשונה עם תינוקות, אך עד שעברת את זה בעצמך, לא הייתה שום דרך להעריך את העבודה הקשה ואת התשישות שליוותה אותה. גם לא הייתה שום דרך להעריך את השמחה התמידית שליוותה אותה: את החיוכים חסרי השיניים, את הצחוק המגרגר, את האהבה העצומה שהרגשת, כשהרמת ילד צורח והשקטת אותו מיד בזרועותייך.
דמות גבוהה נשענה על הקיר ומשכה את עיניה.
הוא הרים את מבטו מהטלפון שבידו. כשעיניו פגשו את עיניה, ליבה ניתר לפתע.
לפני שישה שבועות, הוצעה לבת' עבודה של פעם בחיים למארגנת אירועים – לארגן נשף מסכות וינאי. המיליארדר היווני, שקנה ארמון בווינה והוציא מיליונים בשיפוצו למלון אקסקלוסיבי לעשירים להחריד, שלח את נציגו להתמודד עם החברה של בת' בשמו. הנציג הזה היה האיש הזה, ולנטה קורטאדה.
בשש שנות עבודתה ב'אירועים בלבן', שם שימשו דוגמניות ודוגמנים באופן קבוע כמארחות ומארחים, בהן הלקוחות היו עשירים ומלאי עוצמה, בהן האורחים היו המרכיבים העיקריים בטורי הרכילות, מעולם לא פגשה בת' מישהו שגרם לנשימתה להיעתק, כמו ולנטה.
ההוראות שלו היו להבטיח את הסכמתה של בת' לנהל את ארגון הנשף. ולנטה והבוסית שלה, לוסינדה, סידרו לבת' את כל הטכנולוגיה הדרושה, כדי לארגן את הדברים מרחוק מהנוחות של דירתה, משום שהיא הייתה אז בחופשה ללא תשלום של תשעה חודשים מתוך שנה ולא היו שום הסדר לטיפול בילדים במקום. הם אף סיפקו לה את כל הצוות הדרוש כדי לסייע לה. מכיוון שהתינוק הישן היה הסיבה לחופשת השנה שלה, ומכיוון שהיא סירבה לנסוע בלעדיו, היא קיבלה הוראות להביא את דום איתה לנשף.
כאשר קיבלה את ההצעה, בת' כמעט בכתה מהקלה. החסכונות, שחשבה שיספיקו לה בשנה הראשונה לחייו של דום, התדלדלו מהר יותר מכפי שציפתה. היא הייתה בדילמה רצינית. היא לא הייתה מוכנה רגשית להכניס את דום למעון ולחזור לעבודה, אבל החשבונות נערמו ושכר הדירה שלה, כמו כל דבר אחר, עלה. מעולם לא הייתה מרוששת כל כך בכל חייה.
קשה היה להאמין שלפני קצת יותר משנה, העתיד היה כה ורוד. בת' הרוויחה די כדי לשכור דירה קטנה, והיא הספיקה לה. היא הייתה רווקה שנהנית מהחיים, בלונדון, עם הכנסה מספקת לאכול בחוץ באופן קבוע, לצפות בהופעה חיה או ללכת לראות להקה, בכל פעם שהתחשק לה. היא הצליחה בעבודתה והקריירה שלה טיפסה למעלה, אך אז קרתה טרגדיה וכעת, הייתה בסכנה רצינית לאבד את הדירה שאהבה כל כך ולעבור לדיור קהילתי.
אם זה יגיע לכך, היא תתמודד עם זה. רווחתו הרגשית של דום הייתה החשובה מכול. הקטנצ'יק המסכן, שהתייתם כשהיה בן שלושה חודשים, נזקק לכל האהבה והביטחון שיכלה להעניק לו. בת' לעולם לא תוכל להחליף את אימו, אך היא קיוותה שכשיגדל, הוא ייקח את אהבתה ואת תמיכתה כמובן מאליו, כמו שהיה עושה עם קרוליין.
כיתומה בעצמה, ידעה בת' כמה זה חשוב והכרחי.
היא לא תנטור על מה שהיא עושה למען דום והיא סירבה לראות בזה הקרבה. מה שעשתה קרוליין היה הקרבה. היא נתנה את חייה, כדי שילדה יוכל לחיות.
אבל אם מצבה הכספי הרעוע לא הספיק, היה תלוי צל הרפאים של אלסיו פאלווטי מעל לראשה.
דודו הביולוגי ורב העוצמה של דום גילה על קיומו של דום ומיד הטיל את אימתו ושלח מייל לבת', ממגדל השן שלו במילאנו, כדי לדרוש גישה לילד. היא זכרה את ההבטחה החגיגית שהעניקה להוריו, להרחיק את דום מאלסיו ובני משפחת פאלווטי האחרים, וסירבה. אלסיו לא התייאש, עירב את עורכי דינו היקרים, והציע לה מיליון ליש"ט, בתמורה לכך שהוא ייקח את המשמורת על דום. היא דחתה את ההצעה על הסף והבהירה שהיא תראה בכל מגע נוסף כהטרדה ותנקוט בצעדים מתאימים, כדי להגן על דום ועל עצמה מפני זה.
מאז לא שמעה ממנו, אך היא לא האמינה שהשתיקה שלו תימשך. הוא היה עשיר וחזק מכדי שניתן יהיה להדוף אותו לנצח.
בת' אהבה את דום מאוד. היא נכחה בלידתו והייתה שם במות אימו. היא תעשה הכול כדי להגן עליו, ואם זה אומר להילחם באחת מהמשפחות העשירות והמסתוריות ביותר באירופה, כך יהיה.
הכסף שהוצע לה, כדי לארגן את נשף המסכות, היה מציל חיים והתשובה לכל תפילותיה.
היא לא ראתה את ולנטה פנים אל פנים מאז מפגשם הראשון, אך מכיוון שהוא היה הקשר בינה לבין יאניס, הם תקשרו יום-יום במיילים ובשיחות וידאו. מה שהתחיל כתקשורת מקצועית גרידא, הפך לאט למשהו ידידותי יותר. לא רק שהוא היה הגבר הסקסי ביותר שפגשה מימיה, היה גם קל לעבוד איתו. לעיתים רחוקות הוא הטיל ספק בשיקול דעתה, וכאשר עשה כן, הערותיו היו תקפות ולעולם לא קשות.
היא מצאה את עצמה חושבת עליו הרבה בערבים, כשהרדימה את דום. ובימים, שבהם עבדה על המחשב הנייד שלה, תיאמה דברים ובמקביל ניסתה לשעשע את דום. ובלילה...
עורה התחמם לפתע, כשנזכרה בחלום שהיה לה עליו. זה היה לפני שבועיים, מספיק זמן כדי שהפרטים ידעכו, אך התחושה הלוהטת והדביקה, שהתעוררה איתה באותו לילה, נותרה איתה זמן רב. במשך כמה ימים לאחר מכן, היא התקשתה לפגוש את עיניו, למרות שהם דיברו באמצעות המחשבים הניידים.
הוא ניגש לעברם, גבוה בראש מכל אחד אחר בסביבה, גופו הצר עטוי במכנסיים כהים ובחולצה עם צווארון פתוח, שחיבקה את חזהו השרירי, אדיש למבטים שקיבל, חיוך עצל על שפתיו.
כשהגיע אליהם והושיט לה יד, שרוול חולצתו נסוג לאחור, בתנועה שחשפה הצצה לשיער עדין וכהה.
"בת', טוב לראות אותך שוב." מבטאו האיטלקי הכבד היה עשיר וגרם לה לחשוב על ליקר קפה חזק.
בטנה התכווצה, מתחת לזרקורי עיניו הירוקות.
היא שכחה כמה מלאות חיים הן היו, בצבע הברקת, מנוגדות לגוון הזית העמוק של עורו ולתלתלים העבים והשחורים של שיערו ולזיפים על לסתו הכהה. היא הכירה נשים, שיהרגו כדי לקבל ריסים ארוכים ועבים כמו שלו. בפנים מסותתות ועם אף חזק ופה יציב, הוא באמת היה עוצר נשימה.
עם פעימות לב, שהתפתחו לפתע לקצב מהיר ומשונה, היא פשטה את ידה ואצבעותיה כוסו בלחיצת יד חזקה, ששלחה צמרמורת וחום בגופה.
היא הרגישה חסרת נשימה באופן מוזר. "לא אמרת שתפגוש אותנו."
עיניו נצצו. "המשימה שלי בסוף השבוע היא לסייע לך."
האם דמיינה את הטון הפלרטטני ואת עוצמת מבטו...?
"האם הקייטרינג הגיעו כבר לארמון?" היא שאלה, כשהסירה את ידה מאחיזתו.
עם כל הידידות שהתפתחה ביניהם, בהתקשרותם זה לזו, הקשר שלהם היה מקצועי. חלומה היה בדיוק זה. חלום. ואין לו שום משמעות.
"הם הגיעו כשעזבתי. הכול בדיוק כמו שהוא צריך להיות. כישורי הארגון שלך הם יוצאים מהכלל."
היא התחממה מהמחמאה. "כפי שאתה יודע היטב, זה היה מאמץ קבוצתי, ומלבד זאת, תאריך יעד של שישה שבועות לארגן את הנשף המסכות של המאה, מאלץ את המוח להתמקד."
ניצוץ נוסף הבזיק בעיניו, לפני שהציץ בעגלה. הוא בהה בדום מה שהרגיש כמו שנים, לפני שהרים את מבטו אליה. "זה הבן שלך?"
הניצוץ הפלרטטני שהיה בעיניו נעלם. לא היה דרוש מדען טילים, כדי להבין מדוע – ולנטה בדיוק נזכר שבת' הייתה אימא...
או שהיא דמיינה את העניין שראתה בעיניו, מה שהיה ככל הנראה. בת' לא הייתה בעניינים, בכל הנוגע לעולם הגדול ולפלרטטניות שהתרחשה בו. היא מעולם לא הייתה שותפה לפלירטוט, גם כשהייתה חלק ממנו.
"זה דום," היא אמרה וידעה, שאם תספר לוולנטה שהיא האפוטרופוס החוקי של דום ולא אימו הביולוגית, זה רק יביא לשאלות נוספות. מותה של קרוליין כאב מדי עדיין, מכדי לדבר על זה מבלי להפוך לבלגן רגשי. עשרים-וארבע השעות הבאות עמדו להיות עמוסות בטירוף. היא הייתה צריכה להתמקד בעבודה, ששולם לה עבורה. "הייתי מציגה אותך, אבל הוא רק נרדם עכשיו."
הוא העיף מבט נוסף אל התינוק הישן. "בואי, ניקח אותך אל הארמון ונכיר לך את המטפלת, שתשמור עליו בזמן שאת עובדת."
הוא אמר זאת והרים את מזוודתה, באותה קלות כאילו הייתה מלאה באוויר, ונשא אותה לעבר היציאה.
היא הלכה אחריו ומצאה את עצמה תוהה, לא בפעם הראשונה, כיצד גבר שהקרין כוח כה רב כמו ולנטה, יכול להרגיש בנוח לעבוד עבור מישהו אחר מלבד עצמו. אפילו האופן שבו חיבר את המיילים שלו, רמז על גבר שצריך לתת פקודות ולא על אדם שמתפרנס ממילוי רצונותיהם של אחרים.
כשיצא אלסיו משדה-התעופה, הוא גילה שהשמש עלתה בשמי הבוקר הווינאים. יופיים המצועף חלף על פניו.
זה היה אחיינו היתום, שישן בעגלה. "האם היית בעבר בווינה?" שאל את בת'. הוא היה צריך שהשיחה תמשיך.
עד לפני מספר דקות, הקרוב ביותר שהגיע לדומניקו, הילד שבת' קראה לו עכשיו דום, היה בתמונות.
התוכנית שלו עבדה היטב. בת' הייתה כאן והיא הביאה את אחיינו.
ועדיין לא היה לה מושג, מי הוא באמת.
היה סיכוי קטן שבת' תזהה אותו. אלסיו, כמו שאר בני משפחת פאלווטי, שמר על פרטיותו בקנאות והתמונות המעטות שלו בציבור טושטשו. לא היה כל דמיון בינו לבין אחיו המנוח, לא באישיותו ולא במראהו. זה היה קשה, לגלות שאחיו מת בתאונה מידיו של שיכור ללא פיוס משפחתי, קשה לגלות שהוא נישא בסתר ולגלות כמה זמן עבר מאז מת. שרידיו של אחיו נקברו בבית קברות קטן בלונדון, ולא במקום הראוי לו, בחלקה המשפחתית במילאנו. אבל לשמוע שדומניקו ואשתו העניקו אפוטרופסות על בנם לזרה, אישה שאף לא הייתה קרובת משפחה מצד האם...?
זו הייתה המכה הקשה מכול.
הניכור של דומניקו ממשפחתו והתיעוב שלו אליה המשיך, לאחר שירד אל הקבר. זה היה מעשה ההתרסה האולטימטיבי נגד המשפחה, שסיפקה את כל צרכיו האנוכיים ואת חלומותיו הבדיוניים. אלסיו הדף את צערו ואת זעמו כלפי אחיו המת ופנה להבאת אחיינו הביתה. הוא לא יניח לבן לסבול, בגלל המרירות של אביו. בנו של דומניקו היה פאלווטי והוא היה ראוי לגדול ככזה, לא להישאר בטיפולה של זרה, שאפילו לא חלקה את דמו.
כשהוא מעסיק צוות חקירה פרטי, כדי לחפור בחיי האפוטרופסית, הוא גילה שהיא אישה רווקה בת עשרים-וארבע. ללא ספק, היא תשמח להיפטר מעולו של ילד יתום. או כך לפחות חשב.
הוא שלח לה מייל מנומס ובו בקשה להיפגש. היא השיבה ב'לא' קצר. הוא עירב את עורכי-דינו אבל היא לא התרגשה. הוא הניח שהיא מחכה להצעה כספית ממנו – הוא שמע שהחופשה ללא תשלום שלקחה מעבודתה, ככל הנראה כדי לטפל באחיינו, הותירה אותם מרוששים עד העצם, והציע לה מיליון ליש"ט עבור משמורת על אחיינו.
דחייתה המיידית של הצעה זו ואיומיה לנקוט בפעולה משפטית, אם הוא ימשיך ב'הטרדה שלו', סקרנה אותו במקום להכעיסו. בשלב זה, החוקרים ערכו את הדיווחים הסופיים עליה ומה שקרא היה מעניין. לפני שיצאה לחופשה ללא תשלום, בת' הייתה מנהלת אירועים מצליחה.
אישה עם קריירה וחיבה ברורה לאחיינו...? תכנית נבטה במוחו.
אלסיו רצה לעמוד עוד כמה שנים בראש חברת פאלווטי, עסקי התכשיטים והבושם האקסקלוסיביים, שנוסדו על ידי סבא-רבא וסבתא-רבא שלו, לפני שיעשה את הצעד האולטימטיבי ויבחר באישה להמשכת השושלת. אבל אם הוא יקבל משמורת על אחיינו, הוא יקדם את התוכניות שלו. הוא יכול להעסיק מטפלת חמה, אבל אחיינו היה זקוק לאם. אימו של אלסיו מעולם לא הייתה אימהית, אך השפעתה הנשית על חייו הייתה חזקה והוא רצה שלאחיינו תהיה אותה השפעה.
אבל נישואין לא היו מוסד שנכנסים אליו על פי גחמה ודיווחי תחקיר על אדם חשפו עד גבול מסוים. הוא היה צריך ללמוד בעצמו, אם בת' הייתה מועמדת אידיאלית לחיים, כמו שהייתה על הנייר.
אז יצר אלסיו קשר עם חבר ותיק, וביקש טובה שהיה חייב לו מאז ימי בית הספר האנגלי שלהם. בתמורה לכך שאלסיו סיפק אליבי, שהציל את יאניס באסינס מגירוש לפני עשרים שנה, יאניס יארח נשף בלב וינה, בארמון המפואר שקנה לפני כמה שנים ובזבז מיליונים בשיפוצו. והוא יעסיק את 'אירועים בלבן' כדי לארגן את האירוע, בבקשה ספציפית שבת' הרדינגסטון תנהל אותו.
שמו של אלסיו לא יוזכר באותה נשימה עם נשף המסכות. זה לא היה רק כדי להסתיר מבת' הרדינגסטון את התוכניות שלו. אלסיו חי את חייו בשקט ובדיסקרטיות, הרחק מאור הזרקורים התקשורתי, תוך שמירה על הילת המסתורין של משפחת פאלווטי שסבו וסבתו טיפחו, ואשר שיפרה את משיכת המוצרים שלהם.
מבלי לדעת מה הסיבה האמיתית לכך שהיא הייתה שם, ענתה בת' לשאלתו בעליצות, "תמיד רציתי לבקר בווינה, אבל זו העבודה הראשונה שהביאה אותי לכאן."
הם הגיעו למכוניתו, רכב שטח שחור ונוצץ. הוא לחץ על השלט לפתוח אותה.
"זו המכונית שלך?" שאלה, בהפתעה ברורה.
"היא מיועדת לעבודה." עוד התחמקות מהאמת, הודה בצער, כשפתח את הדלת האחורית. בכנות אמיתית, ההונאה על זהותו הייתה קשה לו יותר ויותר.
בת' פתחה את הדלת האחורית ואז נעצה בו עיניים חומות וגדולות, קטיפתיות כמו שוקולד. "דאגת למושב לתינוק."
הוא הנהן. לעזאזל, היא הייתה יפהפייה כשהיא חייכה.
היא היה המום מהחיוך הזה, במפגש הראשון שלהם, אז בשיחות הווידאו שלהם. פיה הרחב והנדיב פנה מטבעו כלפי מעלה, כאילו חיוך היה ברירת המחדל שלה.
היום, לבשה זוג מכנסי קרם דקיקים שירדו עד מעל לקרסוליה וחולצת פסים אפור-לבן. על רגליה היו נעליים שטוחות בסגנון נעלי בלרינה, אשר לאחר שזכר את נעלי העקב, שנעלה במפגש הראשון שלהם, הוא ניחש שהן מסיבה מעשית, לכך שהביאה איתה ילד. שיערה הארוך והכהה נותר משוחרר, הרוח הקלה מרימה קצוות משי אקראיות, חלקן נופלות על פניה היפות. לא היה כל איפור על פניה, אבל עם גוון העור הזהוב והבהיר שלה ועם העיניים הגדולות והשוקולדיות שלה, היא לא הייתה זקוקה לזה.
היא הושיטה יד אל העגלה והתירה את דום.
אלסיו עצר את נשימתו, כשהיא הרימה בזהירות את התינוק הישן.
הצרור בזרועותיה היה הסיבה שהוא עשה את כל זה. הצרור הזה היה פאלווטי, בשר ומבשרו.
הוא כחכח בגרונו. "את צריכה עזרה?"
"אני בסדר, תודה," היא השיבה בחיוך עליז, אינה מודעת לפרץ הדם שהלם בו, במבט ראשון על אחיינו.
במיומנות ברורה, היא הכניסה את התינוק למושב המכונית ואז רכנה להתעסק עם הרצועות כדי לחגור אותו.
לפתע, מצא את עצמו אלסיו מרותק לישבנה. פיו התייבש והדם שזרם בעורקיו התחמם במהירות והתרכז בחלציו. הייתה זו תגובה פרימיטיבית, שכמוה לא חווה מאז שנות העשרה שלו.
"אהה!"
הוא נשף אוויר מריאותיו וייחל שהכאב המתפתח ישקע. "סליחה?"
היא סובבה את ראשה וקימטה את אפה. "זה היה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי שזה יהיה, אבל הצלחתי בסוף." ואז שוב חייכה ופנתה לדומניקו, כדי לנשק את לחיו.
אלסיו התאושש והכניס את המזוודה לתא המטען של המכונית, בזמן שבת' נכנסה למושב הנוסע הקדמי. כשסיים, מרגיש שהוא החזיר לעצמו את השליטה, הוא קפץ למושב הנהג.
ברגע שסגר את הדלת, חזרו חושיו לחיים, כשניחוח משכר חלחל לתוכו. הבושם של בת'.
דיו, זה היה הניחוח המפתה ביותר.
"מוכנה?" הוא העביר הילוך במכונית.
"בהחלט," היא צחקה בצליל מלודי. "קח אותי לארמון!"
הוא חייך בחזרה.
על אף שתגובותיו לא היו הולמות, הוא קיבל אותן בברכה.
לאחר שעבד איתה, בששת השבועות האחרונים, אם כי מרחוק, הוא הגיע למסקנה כי מחשבותיו הראשונות היו נכונות. בת' תהיה נכס לכל עסק.
הגורמים לכך היו יופייה הטבעי, ותגובתו אליה, והיו לה את התכונות המדויקות שדרש באישה.
