פרולוג
“זה דבר נורא להרוג אדם... אתה לוקח ממנו את כל מה שיש לו וכל מה שאי פעם יהיה לו.”
ויליאם מוני, מתוך הסרט “בלתי נסלח”
סופיה
עיניי מכוסות בבד שחור, והם אוחזים בידיי ומובילים אותי למקום בלתי ידוע. הם עוצרים, ואני מועדת, אך יד חזקה מונעת בעדי מליפול. תחושה לא נעימה עוברת בגבי, אבל אני משתדלת לא להגיב או לעשות תנועה שתעורר את זעמם. הכיסוי יורד מעיניי, ואני ממצמצת במהירות ומתרגלת לאור החזק בחדר הגדול שאני עומדת במרכזו.
שני גברים יושבים בנינוחות על כורסאות גדולות מעור שחור. הם משיקים כוסות, צוחקים ומתעלמים מנוכחותי. הקיר מולי עמוס במסכי טלוויזיה גדולים. אני בוחנת את התמונות הנעות במסכים. תמונה של סועדים במסעדה, תמונה ממועדון לילה שבו מאות צעירים רוקדים על הרחבה, תמונה מהנמל שבו אוניות נכנסות ויוצאות באיטיות ועוד ועוד. על כל מסך מוקרנת תמונה ממקום אחר. אני מחזירה את מבטי לגברים ובוחנת אותם, הם עדיין מתעלמים ממני. אני מכירה אותם, אך מתקשה להבין מה הם עושים פה יחד.
“איפה הוא?” אני פונה אל המבוגר שבחבורה.
“לצערי, התוכניות שלי השתבשו.”
לפני שאני מספיקה לשאול עוד שאלה כל התמונות במסכים על הקיר משתנות לתמונה אחת לא ברורה, נראה כמו מרתף או מחסן.
“על מה אתה מדבר? איפה הוא?” קולי כמעט בוגד בי, כשאני מביטה לעברו, אך אני נושמת עמוק ומסתירה את הרעד שעובר לאורך גבי.
“הוא כבר לא בידיי.” הוא מושך בכתפיו ומוסיף, “הם לקחו אותו.”
“מי לקח אותו?” הוא מנסה לערער אותי, אבל לא ארשה זאת, לא אחרי שהגעתי עד לכאן.
“האיש שבטחת בו, זה שחשבת שהוא חבר שלך.” הוא קם ממקומו ומתקדם בצעדים קטנים לקראתי. “זה שטמן לך מלכודת מהרגע הראשון.” חיוך נבזי מתעקל על שפתיו.
“לא, לא, אני לא מבינה.” הוא עושה את זה בכוונה, הוא נהנה להתעלל בי, תמיד אהב את זה.
אני מסובבת את ראשי שוב למסכים הגדולים, והדמויות שמופיעות בתמונה מתחילות לנוע במהירות. חמישה גברים לא מוכרים לי מכניסים לחדר שאיני יודעת היכן הוא שלושה אנשים, שראשיהם מכוסים בשקים שחורים וידיהם קשורות מאחורי גבם. השומרים דוחפים אותם בגסות, והם נופלים על ברכיהם ללא שליטה.
“מה זה?” קולי רועד ללא שליטה. השומרים על המסך אומרים משהו, השפתיים שלהם נעות, אך אין קול, אני לא שומעת דבר. “מי אלה?” אני לא מסוגלת לזוז ממקומי, עיניי מרותקות לתמונה, טיפות זיעה מתגלגלות במורד גבי.
הם מורידים את הכיסוי מהראשים שלהם, ונדמה שהפסקתי לנשום. אני לא מצליחה להכניס אוויר לריאות או להוציא.
“רמוס...” קולי כל-כך מוזר. “אלוהים, רמוס.”
יד מונחת על גבי, צורבת את עורי, ואני מנערת אותה ברעד שהולך וגובר.
“מה הם רוצים ממנו? למה הוא נראה ככה?” אני פוסעת כמה צעדים לכיוון המסך, כשהמצלמה מתמקדת בפניו של אחי הקטן. אחי היפה והמתוק, שפניו נראות כמו גוש בשר פצוע ומדמם.
אני רוצה לשלוח את ידי ולשלוף אותו משם.
לגעת בו.
לחבק אותו.
להריח אותו.
“איפה הם? מי האנשים האלה?” הפאניקה מתחילה לתת בי את אותותיה.
“הם תפסו אותו ועוד שני אנשים שלי.” קולו מערער אותי וגורם לי להתחלחל.
“איך אנחנו רואים את זה? למה אתה לא עושה משהו?” הריח שלו, כשהוא מתקרב ונעמד לידי, גורם לי לבחילה. “תעשה משהו!” אני מסובבת את ראשי אליו ותופסת בידו, מטלטלת אותה בפראות.
“שתלתי מישהו אצלם.” הוא מסיר את ידי ממנו ומבריש את ז’קט החליפה שלו. “יש לנו סרט בחינם.”
אני מחזירה את ראשי אל המסך. בתמונה דלת החדר נפתחת, והדם בעורקיי קופא, גוש עצום חונק את גרוני. אני עומדת נטועה במקומי, לא מסוגלת לעשות דבר. אין לי מושג היכן המקום הזה ומה הם מתכוננים לעשות, אבל התחושות הרעות שהרגשתי בימים האחרונים התבררו כנכונות.
מיקיס דנטס בכבודו ובעצמו פוסע היישר לתוך החדר, ועל פי תנועות ידיו ושפתיו, הוא מצווה עליהם לעשות משהו. הם האנשים שלו, והם מחזיקים באחי. הוא מחזיק באחי.
“לא, לא,” אני ממלמלת ללא שליטה, כשצחוק הגברים בחדר מלגלג ומרושע. אני לא מצליחה לסובב את ראשי מהתמונה על הקיר. “בבקשה, אעשה כל מה שתרצה, בבקשה.” אני מתחננת, כשברכיי מאיימות לקרוס.
השקט בחדר גורם לי לשמוע את נשימותיי המאיצות במהירות. הגברים על המסך מכסים שוב את ראשיהם של השלושה בשקים שחורים, ומיקיס מוציא אקדח מהחגורה שצמודה לגופו.
אני עומדת למות.
אני עומדת להיצלות באש הגיהינום ולהישאר בחיים.
ללא נשמה.
אני חייבת לעצום עיניים. אסור לי להביט בתמונה, אבל יד חזקה אוחזת בראשי מאחור ומאלצת אותי להישאר במקום.
“שלא תעזי לעצום עיניים,” הוא לוחש לאוזני בקולו המבחיל.
אני רואה את הכול. אני רואה כל תנועה שמיקיס עושה ומחפשת הבעה מוכרת בפניו, שביב של משהו שיזכיר לי את האיש הזה שנתתי לו את עצמי, שהרשיתי לו להיות חלק ממני, אבל אין כלום, אין דבר אחד מוכר. האיש שעומד עם האקדח ביד לא מוכר לי באמת.
הוא מרים את האקדח בטבעיות, כמו היה חלק מזרועו, ומכוון אותו לראשו של רמוס שלי. אני מנסה לשאוף אוויר, מנסה להמשיך לנשום, אבל זה כל-כך קשה.
האצבע של מיקיס על ההדק.
העולם סביבי עוצר מלכת.
אין קול, ואין תנועה.
הוא סוחט את ההדק.
וזה קורה כל-כך מהר, שאפילו עיניי לא מצליחות למצמץ לרגע אחד, והבזק האש שיוצא מהקנה כמו שורף אותי מבפנים.
רמוס נוחת קדימה על פניו, ודם מכתים את הרצפה, כשגופו חסר החיים נשאר ללא תנועה.
אלוהים.
מיקיס דנטס רצח את אח שלי בדם קר לנגד עיניי.
אני לא מצליחה לנשום.
אני נחנקת.
הכאב הזה לא מרפה.
הברכיים קורסות.
הלב נשבר.
אורות מהבהבים.
שאגות מחרישות אוזניים.
חלומות מתנפצים.
כאבים.
