פרק 1
אלכס


לכולנו יש רגע בחיים שבו אנחנו מבינים שהרסנו הכול עד לנקודת האין מוצא.


אני עובר רגע כזה עכשיו.


מיה מביטה בי בעיניים פעורות, כאילו הרגע סיפרתי לה שרצחתי את אמא שלה. רק שיהיה ברור, לא רצחתי. אבל הספר שהיא מחזיקה נשמט מידה הרפויה והפה שלה נע כאילו היא לא מצליחה למצוא את המילים. עומק הצרה שאליה נקלעתי מכה בי בכול הכוח.


זה הולך להיות גרוע.


"אתה רציני?" היא שואלת. "אתה לא רציני. איך? לא. לא יכול להיות."


"כן." לעזאזל, לא ככה רציתי לספר לה. "אני ממש מצטער. תכננתי לספר לך. רציתי לספר לך. פשוט אף פעם לא הרגשתי שזה הזמן המתאים, וכשכן חשבתי שזה הזמן המתאים כל רגע קרו דברים."


היא מביטה ברצפה וראשה נע לאטו מצד לצד. אני נבהל ומנסה למצוא משהו נכון להגיד. האם יש דרך נכונה לספר לאישה שאתה מאוהב בה ששיקרת לה? אם יש, אין לי מושג מהי.


"אלוהים אדירים," היא אומרת ומתרחקת ממני. "אלוהים אדירים. הייתי... ואתה... כל הזמן... וזה היה... אתה לֶקסי?"


"כן, אני לקסי."


"אני מתה." היא מניחה את ידה על בטנה כאילו היא עומדת להקיא. "סיפרתי לך דברים — דברים עליך. ואתה ניצלת את זה, נכון? עבדת עליי כל הזמן."


"לא," אני אומר ומרים יד. "לא, מיה, נשבע שזה לא היה ככה."


"איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" היא שואלת. "אלוהים, זה התחיל בחנות הספרים. אני יכול לקנות לך ספרים? אמרתי ללקסי שהייתי רוצה שבחור יעשה דבר כזה בשבילי, ואתה הפעלת את זה עליי. התחלת איתי עם הטריק שאני נתתי לך!"


"לא, אלוהים, מיה, לא ידעתי אז מי את. פשוט חשבתי שאת חמודה והרעיון נראה מוצלח."


"מתי ידעת?" היא שואלת וסוף־סוף מסתכלת לי בעיניים.


אני מביט בה ופתאום מאבד את היכולת לדבר. כל השכל הישר, כל ההחלטות שנראו סבירות לחלוטין עד לרגע זה מתרסקות סביבי. זה מגדל קלפים. ממש כך.


הפעם הרסתי הכול.


"אלכס, מתי גילית מי אני?"


"אחרי שאכלנו ארוחת ערב בליפט," אני אומר בחוסר רצון. "שלחת הודעה ללקסי ודיברת על הדייט שלך. ידעתי שזה בטח אני."


היא בוהה בי בפה פעור ובעיניים מתרחבות.


כן. נדפקתי חזק.


"איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?"


"האדם היחיד שיודע הוא אחותי," אני אומר. "שמרתי את זה בסוד מכל השאר."


"כן? טוב, אתה לא שוכב עם כל השאר," היא אומרת.


אני מתכווץ. "מיה, בבקשה. לא התכוונתי לשקר לך."


"ברור שהתכוונת," היא אומרת. "שקר לא קורה בטעות."


"לא, אבל רציתי להגיד לך," אני אומר. "אני נשבע שהתכוונתי להגיד לך."


היא פוגשת את עיניי ומשלבת את זרועותיה. "אבל לא אמרת. למה?"


אוקיי, אולי כדאי שאחזור קצת אחורה ואסביר למה אני עומד מול אהבת חיי ומנסה לגרום לה להבין איך אני גם אישה שקוראים לה לקסי לוגן.


מבולבלים?


כן, גם אני.


הכול התחיל לפני קצת יותר משנה. אני יודע, זאת קפיצה גדולה ואתם רוצים להגיע לקטעים השווים. בחור פוגש בחורה, הם מתאהבים, עושים סקס פראי, סכסוך מפריד ביניהם, ואז הם חוזרים וחיים יחד באושר ועושר. קטעים כאלה. תאמינו לי, אני מכיר מקרוב את הסיפור הזה.


האמת היא שאני כותב סיפורים כאלה למחייתי.


לפני שנה, הייתי בן אדם אחר. חמש פעמים בשבוע הלכתי לעבודה, ישבתי בקובייה אפורה וקודרת, בהיתי במסך וכתבתי תוכנות. ישבתי בכיסא דפוק ולא נוח, היה לי בוס עם פרצוף דורש סטירה וחבורת קולגות שהיו שקועים בבוץ עמוק לא פחות ממני.


אבל בזמני הפנוי כתבתי רומן מדע בדיוני. הקדשתי שעות לתחקיר, לרשימות ולשרטוטים. הייתי עובד עד שעת לילה מאוחרת וחותר קדימה, מילה אחר מילה. הספר התארך עוד ועוד אבל חשבתי שאדאג לזה כשאתחיל לשכתב. או שאולי אהפוך את הספר לטרילוגיה. ללא ספק היה לי מספיק חומר. ברוב המקרים, השמש הייתה מכתימה את השמים בצבע והעיניים שלי התייבשו וצרבו לפני שהייתי קורס סוף־סוף למיטה לכמה שעות.


ואז קם והולך לעבודה המחורבנת שלי.


למען ההגינות, נראה שהמחסור בשעות שינה לא ממש תרם לגישה שלי כלפי העבודה.


כבר מילדות רציתי להיות סופר. כמעט עשיתי תואר בספרות, אבל אבא שלי, האיש הפרקטי, שכנע אותי לעשות תואר במדעי המחשב למקרה שהכתיבה לא תצליח. הבעיה היא שהתואר הפרקטי הוביל לקריירה פרקטית שהובילה לשקיעה בחיים טובעניים.


לא ראיתי שום מוצא. העבודה שלי הייתה דפוקה. הייתי גרוש אחרי נישואים קצרים ומטלטלים. סטטוס מערכת היחסים שלי היה בעצם אני אוהב נשים אבל לא מעוניין במחויבות. הדבר היחיד שהיה לי היה הכתיבה.


אבל עד כמה שנהניתי מהתהליך, ידעתי עמוק בלב שזהו בסך הכול תחביב ולא קריירה, לפחות באופן שבו עשיתי את זה. גם אם המוצר המוגמר — אם אי־פעם אביא אותו לידי גמר — יתגלה כיצירת המדע הבדיוני הטובה ביותר שנכתבה מעולם, אצטרך הרבה מזל כדי להוציא את הספר לאור ולהרוויח מספיק כסף כדי שאוכל לעזוב את העבודה. ובהתחשב בעובדה שאני כבר עובד על זה שנים ולא רואה שום סוף באופק, לא נראה שאני עומד לכתוב לעצמי חיים טובים יותר.


ואז אחותי קֶנדרָה אמרה משהו ושינתה את מסלול חיי לנצח.


פרק 2
אלכס


"אתה יודע, חבל מאוד שאתה לא כותב משהו לקהל רחב יותר," אומרת קנדרה.


היא דוחפת מעטפה גדולה על פני השולחן לכיווני. "או משהו שתוכל לסיים מהר יותר. אתה סופר מצוין אבל התחום שלך נורא נישתי."


"לא נתתי לך את זה כדי לקבל ייעוץ שיווקי." אני מוזג מעט חלב לקפה ומערבב. "רציתי לשמוע מה דעתך על הכיוון של הסיפור."


מלצרית מניחה את הלאטה של קנדרה לפניה. היא מקרבת אותו לאפה ומרחרחת. "מממ, כמה נעים. אני מתה על הקפה כאן."


אני אוכל צהריים עם אחותי בקפה פְּרֶס, בית קפה צרפתי קטן בקפיטול היל. בזמן האחרון אני נפגש עם קנדרה ברוב השבתות והיא נותנת לי משוב על הספר שלי. היא עורכת אז היא מבינה בדברים כאלה.


"אתה שוב מתפזר לכל הכיוונים," היא אומרת. "עד פרק עשר זה מצוין, אבל פתאום אתה סוטה לאיזה עניין צדדי בפרק אחת־עשרה ואני לא מבינה איך זה בכלל רלוונטי."


"זה יהיה רלוונטי בהמשך," אני אומר. "הסיפור יחזור לזה. תסמכי עליי."


היא מגלגלת את עיניה. "תגיד את זה לקורא. הוא יגיע לפרק אחת־עשרה ויחשוב, מה נסגר פה ויסגור את הספר. אתה לא תהיה לידו כדי להגיד לו סמוך עליי."


אני משפשף את הזיפים שעל סנטרי ומביט במעטפה. נראה שהיא צודקת. היא בדרך כלל צודקת. "טוב, מקבל. אחזור לפרק אחת־עשרה. אולי אני צריך לשתול כמה רמזים בפרק שבע."


"זה עשוי לעזור," היא אומרת.


בלונדינית נאה הולכת לכיוון השולחן שלנו. אני מביט מעבר לקנדרה ופוגש במבטה, זווית אחת של פי מתרוממת לחיוך. היא משיבה חיוך אבל מסיטה את המבט וממשיכה ללכת.


קנדרה מרימה גבה. "אתה כזה בחור."


"מה?"


"לפי קשר העין החצי־אגרסיבי שלך עם הבחורה החמודה הזאת, אני מבינה שאתה לא יוצא עם... מה שמה?"


"ברנדי?" אני שואל.


"בדיוק. ברנדי."


"לא, אני כבר לא יוצא איתה."


"למה לא?" היא שואלת. "חשבתי שהיא בעצם עברה את מחסום הדייט החמישי."


"איזה מחסום הדייט החמישי?"


קנדרה מושכת בכתפיה. "אז אולי זה לא החמישי. אני לא ממש מנהלת מעקב אחר מספר הפעמים שבהן אתה יוצא עם מישהי. אני רק אומרת שאתה לא נראה כמו מישהו שנשאר עם מישהי מעבר לארבעה־חמישה דייטים."


אולי היא צודקת. מאז הגירושים עניינו אותי רק סטוצים קצרים עם נשים.


"מה זה משנה לך?"


"כי אתה אחי," היא אומרת כאילו זה מסביר את החיים, את היקום ואת הכול.


אני לוגם מהקפה שלי. "נפרדתי מברנדי לפני כמה שבועות. ולפני שתשאלי, לא, אני לא יוצא עם אף אחת כרגע."


"אל תהיה כזה רגיש," היא אומרת. "פשוט יהיה נחמד לראות אותך עם מישהי שאתה רציני לגביה. מישהי שתוכל להכיר אותה למשפחה."


"אני לא ממהר," אני אומר. "ואני לא רוצה לדבר איתך על בחורות. זה מוזר."


"זה מוזר רק כי אתה עושה מזה קטע מוזר," היא אומרת.


"את באמת רוצה שאתחיל לחלוק איתך פרטים על חיי המין שלי?"


"ממש לא," היא אומרת ומגלגלת עיניים. "בדיוק לזה התכוונתי, אני לא מדברת על סקס. אתה עושה מזה קטע מוזר."


המלצר מביא לנו את האוכל ואנחנו מתחילים לאכול. במקום הזה מגישים כריכים מדהימים. אבל משהו מאחוריי מסיח את דעתה של קנדרה.


"על מה את מסתכלת?" אני שואל אחרי שהיא מסתכלת מאחוריי לפחות עשר פעמים.


"כלום."


"ברור שיש שם משהו. את כל הזמן עושה את זה." אני מביט לאחור ורואה זוג יושב זה לצד זה ליד שולחן קטן. פני האישה מוסתרות על ידי הגבר שהיא יושבת איתו. הוא מנשק אותה, ידו על סנטרה. אני מסתובב אל קנדרה ומושך בכתפיי. "זה בית קפה צרפתי. אולי הם נסחפו באווירה. פשוט תתעלמי מהם."


"כן, אבל..." היא שוב מסתכלת. "זאת לא ג'נין?"


אני קופא. לא ראיתי את האקסית שלי מאז הגירושים שלנו. סיאטל היא עיר די גדולה. לא נדרש ממני הרבה מאמץ כדי להתחמק ממנה. אני מציץ שוב לאחור. האיש מתרחק ואני מקבל הצצה אל פניה. כן. זאת ג'נין.


הנה הלכה ארוחת הצהריים. אני מסתובב ומקווה שהיא לא ראתה אותי.


"מדהים שהיא מרשה למישהו לעשות לה את זה בבית קפה," אני אומר. ג'נין אף פעם לא אהבה הפגנות חיבה פומביות, בעיקר כשהיא עם ליפסטיק. וזה היה תמיד.


קנדרה נושמת עמוק. "סליחה. ראיתי אותה כבר קודם וחששתי שזה יטריד אותך."


זה אכן מטריד אותי אבל אני לא רוצה שקנדרה תדע את זה. זה לא שהייתי רוצה להיות הבחור שמתמזמז עם ג'נין במקום ציבורי. אני לא מתגעגע להיות נשוי לה. תקופת ירח הדבש שלנו הייתה קצרה וברגע שהקסם הראשוני פג הבנתי שהתחתנתי עם אישה תובענית ושיפוטית. לא משנה מי הבחור, הוא מוזמן ליהנות ממנה ושיהיה לו בהצלחה. אבל יש משהו דפוק בלראות את האקסית שלי — שללא ספק התקדמה בחיים — אחרי שסיימתי לאחרונה עוד קשר קצרצר שלא התקדם לשום מקום. והנה אני, אוכל ארוחת צהריים עם אחותי.


"הכול בסדר," אני אומר.


קנדרה שולחת אליי מבט אוהד ומקומם. "זה בסדר להודות שאתה בודד, אלכס."


"אני לא בודד," אני אומר. שקרן.


היא שוב זוקרת גבה כאילו אני שקוף.


"תפסיקי לעשות את זה," אני אומר. "לא כולם אמורים למצוא את אהבת האמת שלהם או מה שזה לא יהיה. זה לא כזה סיפור. והראש שלי לא שם כרגע. יש את כל העניינים עם אבא והעבודה... היא עבודה. עמוסה. מחורבנת."


"אתה צריך לעזוב את העבודה הדפוקה הזאת," היא אומרת.


"בסדר, אני גם צריך להפסיק לשלם שכר דירה?" אני שואל. "חוץ מזה, מה אבא יעשה? את יודעת שהוא יאבד את הבית."


אבא שלי נקלע לקשיים כלכליים מאז הפציעה בגב. הוא לא עובד כבר כמה שנים והחשבונות מהרופאים ממשיכים להצטבר. אפילו קנדרה לא יודעת את היקף החובות וגם לא אחינו, קֵיילֶבּ. הוא מספיק עסוק בלימודי הרפואה ומגדל לבד את בתו, ולכן קנדרה ואני עושים כמיטב יכולתנו להתמודד עם המצב. אני עוזר לאבא ככל יכולתי, אבל הוא יצטרך לפחות עוד ניתוח אחד. אובדן הבית הוא עוד סעיף ברשימת הדאגות הארוכה שלו.


"אתה צריך לעשות משהו אחר," היא אומרת. "אתה יודע, אתה כזה סופר מצוין. זה מה שאתה אמור לעשות."


"טוב, אני עובד על זה אבל זה לוקח זמן," אני אומר.


"אלכס, אני אוהבת אותך אבל אתה כותב את הספר הזה כבר... כמה זמן? חמש שנים? משום־מה לא נראה לי שזה מה שישנה לך את הקריירה."


אני רוצה להתווכח איתה אבל אני יודע שהיא צודקת. אני אוהב את מה שאני כותב אבל זה בעיקר תחביב יותר מכל דבר אחר. "אני יודע. את צודקת."


"כמו שאמרתי, חבל שאתה לא כותב משהו לקהל רחב יותר," היא אומרת. "או לפחות משהו שלא ייקח לך עשר שנים לכתוב."


"אני לא יודע מה עוד אני יכול לכתוב," אני אומר.


"אתה רוצה שאבדוק ואברר אם יש עוד משרות קופירייטינג פנויות?"


אני מנענע בראשי. "לא, אני לא חושב שאהיה טוב בזה. כתיבת דברים שאחרים אומרים לי לכתוב תוציא את האושר מהכתיבה."


"אולי זה לא כזה נורא," היא אומרת. "תוכל לנצל את הכישרון הזה כדי לתמוך בעצמך, במקום למות קצת מבפנים בכל בוקר כשאתה נכנס לקובייה."


"מי אומר שאני מת קצת מבפנים?"


היא מרימה את גבותיה אליי.


כן, היא צודקת. אני מת קצת מבפנים.


"חבל מאוד שאתה לא כותב על רומנטיקה," אומרת קנדרה בקריצה. "אנחנו קוראות נלהבות. סופרים טובים שכותבים על רומנטיקה מרוויחים הון."


אני צוחק בקול רם כל כך, שאני כמעט נוחר. "כן, טוב, לא נראה לי."


"אני יודעת, אני יודעת," היא אומרת. "אני רק אומרת שזה חבל. ברצינות, אני מכירה כמה נשים שקוראות ספר ביום."


"ספר ביום?" אני שואל. "איך זה בכלל אפשרי?"


"אלה ספרים שאפשר לקרוא במהירות. בריחה מהנה מהמציאות. וקוראות של רומנים רומנטיים לא יודעות שובע."


אני מנענע בראשי. "מרשים. אני לא חושב שזאת התשובה אבל תודה על הניסיון."


אנחנו עוברים לנושאים אחרים לזמן־מה, תוך כדי שאנחנו מסיימים את הקפה ואת האוכל. מישהו למעלה כנראה שומר עליי כי לפני שאנחנו מסיימים, ג'נין יוצאת בלי לראות אותי.


קנדרה אומרת שיש לה סידורים, אז אנחנו נפרדים בחוץ. אני הולך למקום שבו חניתי והדברים שאחותי אמרה מתרוצצים בראשי. אולי תכתוב משהו שקל יותר לשווק, עם קהל רחב יותר. משהו שתוכל לכתוב מהר יותר. קוראות נלהבות. ספר ביום.


אני מנענע בראשי כאילו אני יכול להיפטר מהטירוף. אני לא מאמין שאני בכלל חושב על זה. רומנטיקה? אני לא יודע לכתוב רומן רומנטי. הניסיון שלי בתחום רחוק מלהיות מזהיר. ובכל זאת, זאת סיפורת. האם אוכל לכתוב על אנשים שמתאהבים?


קצת מביך שאני בכלל שוקל את האפשרות. קנדרה קוראת טונות של רומנים רומנטיים והיא אחת הנשים הכי חכמות שאני מכיר, כך שאין לי שום דעה קדומה. זה פשוט לא הקטע שלי. לכתוב משהו כל כך מנותק מהז'אנר שלי לא יהיה שונה מלהיות קופירייטר בחברה מסוימת. נכון?


אני נכנס למכונית ותוהה מה עובר לי בראש.