“אני ממש אהבתי אותו. הרבה יותר טוב מהראשון. כל עמוד שני הותקפתי במתיקות וצווחתי כמו ילדה קטנה. ואפילו שהיו קטעים של להקיא מהם מרוב שהם מתוקים, זה לא מה שהרגשתי בכלל.
ללא ספק, הווליום השני הוא לרומנטיקנים חסרי תקנה.

בספר הראשון, אנחנו מכירים את ניק וצ'ארלי ואנחנו צופים בהם כשהם מתקרבים עד שספויילר של הספר הראשון צ'ארלי מנשק את ניק, ומאמין שהוא עשה טעות נוראית.
וואי הסוף של הספר הראשון...אני ממש התחברתי לצ'ארלי אז היה קשה לי לראות אותו כל כך מצטער ומלא אשמה.

בספר השני, ניק הוא יותר מרכז הסיפור.
אנחנו מתמקדים בו, וביחסים שלו עם צ'ארלי ובעצם בקונפליקט שלו של - "עד עכשיו אהבתי רק בנות אבל עכשיו אני ללא ספק מחבב את צ'ארלי".
אני חושבת שבגלל שאני כבר מכירה את הדמויות מהווליום הראשון, אני פשוט הרבה יותר התחברתי לווליום השני.
אני פחדתי שניק יעשה טעויות, ויפגע בצ'ארלי, אבל מסתבר שניק הוא הבחור הכי מתוק בעולם, וצ'ארלי הוא כל כך עדין, ושניהם ביחד הם פשוט -אוך- אמאלה.
קשה להסביר.
אני מאוהבת בצ'ארלי, ועכשיו אני גם מאוהבת בניק.
כל כך מתוק, לא ספר לכולם, אם יש לכם לב קטן כמו שלי - זה ירגיש שהדפים יורים עליכם חצים ישר ללב.

היו כל כך הרבה קטעים שרציתי פשוט לצרוח מהם, מרוב התרגשות ופרפרים.
אמאלה, אני חושבת שזה פשוט ספר התאהבות נורא נורא קיטשי, אבל בקטע טוב ובמיוחד.
למרות שהסוף הוא די נוח, ואפשר לעצור פה ולא להמשיך את הסיפור ופשוט לדמיין את ההמשך, אני משום מה לא רוצה לעצור, אני רוצה לקרוא את הווליום השלישי ואני רוצה להרגיש שוב את מה שהספר הזה גרם לי להרגיש.

הספר הזה גרם לי לחשוב שאולי הייתי צריכה לתת לספר הראשון 4 כוכבים ולא 5, כי הוא הרבה הרבה יותר טוב מהראשון לדעתי.
הוא הרבה יותר עניין אותי, וגרם לי להרגיש הרבה יותר דברים.

אומייגאד זה היה כל כך טוב.”