“כרגיל ראיתי ספר של ריק ריירדן וכבר לא עמדתי בפיתוי... נכון שהוא לא כתב אלא רשני צ'קשי על המיתולוגיה ההודית, אבל היה שותף לעריכה ורואים את ידו בעניין.

ארו שאה היא ילדה בת 11 שגרה בדירה ליד מוזיאון ההודי שאמא הקימה ומנהלת. בגלל שהיא הודית ובלשון המעטה לא הכי מקובלת... אז הרבה דברים היא ממציאה. היא לומדת בבי"ס שרוב הילדים נורא עשירים והיא ואמא שלה חיים די בצימצום. אמה נוסעת לעיתים תכופות לחו"ל בשביל להביא כל מיני שכיות חמדה למוזיאון.

יום אחד 3 תלמידים מגיעים אליה ומפה ומשם היא מדליקה מנורת חימר שהיתה בארון מזכיכית שאמה אסרה עליה במפורש לגעת בו.

הדבר הזה גורם לישן להתעורר ובזמן שהוא בורח בכל מי שהוא עובר לידו קופא פתאום... אם הייתה רוח והשיער התבדר אז ככה הוא נשאר. לא חי לא מת.
היא מגלה שהפיל המיוחד והגדול מהכניסה הוא בעצם שער לעולם אחר.... ושהיא חצויה (משהו כמו פרסי ג'קסון שגילה), של אל הודי. היא מגלה שיש לה אחות, לא אמיתית אלא גלגול נשמה מאחד מחמשת האחים מהמיתולוגיה ההודית... מכאן העלילה מתחילה.
מי הוא הישן? כל מה שחשבה על המיתולוגיה כאגדה, הוא בעצם אמיתי. ועוד כל מיני הרפתקאות כמו שריק ריירדן יודע לכתוב ולימד את רשני צ'קשי לארוג בסיפור.

נורא נהניתי מהספר לא אספר מה קרה על מנת שאתם תקראו, וכמובן, שחלק נשאר באוויר בשביל הספר הבא.
תקראו תהנו ספר מקסים.”

“*ארו שאה וסופו של הזמן*

אמ;לק: כן או לא? צר לי, אבל משהו בספר פשוט לא עובד. לא שנאתי אותי, אבל הוא כן היה די מעיק ומתיש. מי שמתעניין במיתולוגיה ההודית (כמוני) כנראה יהיה סובלני אליו יותר מאחרים, אבל למרות סבלנותי לא הצלחתי לסיים אפילו רבע, אז לא יודעת עד כמה זה עדיף מאשר פשוט לקרוא ספר עיון בנושא

תקציר מגב הספר:
אַרוּ שָאה בת השתים–עשרה נוהגת לשקר לפעמים, כדי להיות מקובלת ( =^.^= אבל אל תשפטו אותה, כולנו עשינו את זה =^.^= ). בזמן שחבריה טסים לחופשות משפחתיות מעבר לים, לה אין תוכניות מסעירות לחופשה. היא אמורה לבלות את החופשה שלה בבית ובמוזיאון לאמנות הודית, בציפייה שאמה תשוב מעוד משלחת ארכיאולוגית. אין פלא, אם כן, שאַרוּ ממציאה סיפורים על כך שהיא בת למשפחת מלוכה, שהיא נוסעת לפריז, ושיש לה נהג פרטי.
יום אחד, דופקים על דלת המוזיאון שלושה מחבריה לכיתה כדי לתפוס אותה בשקר ( =^.^= רגע אחד. הם אלה שלכאורה אמורים להיות בחופשה משפחתית מעבר לים, כשבפועל מסתבר שהם ממש לא. וארו היא השקרנית?! =^.^= ). הם לא מאמינים לסיפורים שלה שמנורת הבְּהַרַאטָה שנמצאת במוזיאון מקוללת, והם דורשים שאַרוּ תוכיח להם את זה. ´אדליק אותה רק לשנייה', אַרוּ חושבת, ´ואז אוציא את עצמי מהבלאגן הזה ולא אשקר יותר לעולם'.
אבל להדלקת המנורה יש תוצאות חמורות. היא משחררת את היָשֵן, שֵד עתיק שתפקידו להעיר את אֵל החורבן. חבריה של ארו לכיתה ואִמה קופאים בזמן, ועל ארו מוטלת המשימה להציל אותם. הדרך היחידה לעצור את השד היא לאתר את גלגוליהם של חמשת האחים לבית פַּנְדַוַוה, גיבוריו של אפוס המַהַאבּהַרַאטָה, ולצאת למסע אל ממלכת המוות. אבל איך אמורה ילדה אחת בפיג´מת ספיידרמן לעשות את כל זה?
( =^.^= עכשיו קלטתם את זה? שלוש פסקאות בסך הכל. והן מכסות לגמרי את כ-ל עלילתם של שלושת הפרקים הראשונים, בלי להחסיר אף פרט. זה כמה הסופרת הזו היתה זקוקה לעריכה טובה =^.^= )
אַרוּ שָאה וסופו של הזמן הוא ספר שלא תוכלו להפסיק לקרוא ( =^.^= לא תוכלו להפסיק להכריח את עצמכם להמשיך לקרוא, כי לא משנה כמה תנסו להכריח את עצמכם, זה לא יעבוד, and i'm a living proof =^.^= ), על מסעה של ארו שאה בממלכת המוות ומלחמתה בשדים ומפלצות. עלילותיה מסופרות בקלילות ( =^.^= רק אם זו מילה נרדפת ל"חוסר השקעה משווע" =^.^= ), בשנינות ( =^.^= אפילו לא קצת =^.^= ) ובדמיון שופע ( =^.^= הו הדמיון פה בהחלט שופע, אבל לא במובן של imagination, במובן של similarity כי הספר הזה דומה לפרסי ג'קסון ברמה שמצדיקה תביעה =^.^=)

ומה אני חשבתי:
קודם כל, בואו נבהיר דבר אחד: אני לא יודעת מי אחראי על השקר הגס שמתנוסס על הכריכה, אבל הספר הזה בפירוש לא נכתב, הוצג, הופק, בויים או נהזה על-ידי ריק ריירדן. הוא לכל היותר הועתק ממנו. הועתק חזק.
למרות זאת (ואולי בגלל זאת?) מופיעה בתחילת הספר המלצה ארוכה ומפורטת להפליא של ריק עליו - ואני מצטערת לומר שזה הדבר הכי טוב בו: ריק ריירדן פשוט כל-כך מוכשר, שכל דבר שהוא יכתוב יהיה מהנה לקריאה - אפילו המלצה בת שני עמודים על ספר בינוני.
ואני בטוחה שכוונותיו של ריק היו טובות, אבל העניין עם מישהו מפורסם שכותב עלייך המלצה בת שני עמודים, היא שאחרי כשתי פסקאות אתה מפסיק לחשוב "היי מישהו מפורסם המליץ עליו" ומתחיל לחשוב "הספר הזה מזה לא היה מצליח למכור את עצמו לבד, הה?"
ולא פלא:
אולי הייתי מפרגנת לספר יותר אם הוא לא היה מתעקש להעתיק בצורה כל-כך בוטה ומוחלטת מפרסי ג'קסון. כאילו, ילדה בת 12 המתגוררת עם אמה החד-הורית והאנושית-לגמרי-לכאורה מגלה שהמיתולוגיה ההודית קיימת במציאות, ושהיא עצמה בת של אל? יוצאת למסע חיפושים קצוב בזמן כדי להציל את העולם, ופוגשת בדרך דמויות מיתולוגיות אמיתיות שעברו מודרניזציה קלה? מלווה בחצויה נוספת הסובלת מדיסלק- אה, זאת אומרת, אלרגיה? נו באמת.
לא שיש לי בעיה עקרונית עם העתקה, אפילו העתקה בוטה. מגיסטריום, הסדרה האהובה עליי ביותר בעולם, למשל, מתבססת בצורה חזקה ביותר על הארי-פוטר (אם כי שם הסופרות הכניסו טוויסט מהותי שהפך את הספרים לדבר אחר לגמרי. פה נדמה היה שהסופרת לא רק שלא ניסתה להכניס לספר משהו משלה, אלא התאמצה ככל יכולתה שלא לסטות במילימטר מהמסלול שהתוו הספרים של ריק ריירדן, כאילו היא ילדה שמפחדת לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר).
אבל כך או כך, כשאתה מעתיק, אתה צריך לקחת בחשבון שאנשים ישוו. ובעוד מגיסטריום מאפיל על ה"פ בלא מעט בחינות, במקרה הזה, ההשוואה מאוד-מאוד לא מחמיאה:
הספרים של ריק ריירדן מאוזנים באופן מושלם על הגבול הדק שבין הומור ומתח, כך שרוב הזמן מצבו של הקורא הוא צחקוקים היסטריים; הסופרת הזו משכה את העניינים הרבה יותר מדי חזק לכיוון ההומור, רק שגם בו היא לא באמת השקיעה, כך שהתקבל ספר לא מסעיר במיוחד עם המון בדיחות של כיתה ג'.
סגנון הכתיבה של ריק ריירדן חד כתער, מאוד down to earth, ברור ותמציתי אבל גם מאוד יפה וצבעוני; ואילו סגנון הכתיבה של הסופרת הזאת הזכיר לי...טוב, אותי. היא כל הזמן סטתה מהנושא, הזדקקה להרבה יותר מדי מילים כדי להעביר רעיון פשוט, ועשתה שימוש מופרז בסוגריים. כל זה אולי נראה טוב על סקירה (וגם אם לא, היי לפחות יש לי קצת מודעות עצמית), אבל לא על ספר. בספרים אני מחליקה את קיומו של לכל היותר זוג סוגריים אחד בלבד. שניים ומעלה? זה אומר שאתה חופר, ולא רק חופר, אלא חופר דברים לא לגמרי רלוונטיים, אחרת לא היית רואה צורך לסגרר אותם.
אחרי פרק אחד זה נעשה ממש מעייף. אחרי שני פרקים זה כבר נעשה מעצבן. ואחרי כ...שבעה פרקים, אני חושבת? זה עבר את הגבול, ואני חזרתי לחנות והחלפתי את הספר ב"גילדת ההרפתקנים".
אז למה רק #נסבל ולא #איכסוש?
קודם כל, המיתולוגיה ההודית מעניינת ומגניבה, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה. יותר מפעם אחת שקלתי בכל זאת לתת לספר עוד צ'אנס, רק כי רציתי לפגוש עוד יישות מיתולוגית או שתיים (אבל העניין הוא שאני די בטוחה שאם אתעקש לסיים אותו זה כנראה יקח לי שנה - אני גרועה בלהכריח את עצמי לקרוא ספרים גרועים בדיוק כמו שאני גרועה בלהכריח את עצמי להניח מהיד ספרים טובים - ואז כבר לא אוכל להחליף אותו).
גם העלילה של פרסי ג'קסון (הלא היא גם עלילתו של ספר זה) מעניינת ומגניבה, וגם ממנה אי אפשר לקחת את זה, ולא משנה עד כמה גרועה הכתיבה של הסופרת.
את הדמויות לא שנאתי. אף אחת מהן לא הייתה וואו-שלום-לך-בסטי-חדשה-שלי, אבל אף אחת מהן גם לא עשתה משהו מטופש באופן קיצוני (זאת אומרת, חוץ מלהדליק מנורה שיכולה להביא לסוף העולם).
ולבסוף, אני פשוט לא מרגישה בנח לפסול את הספר פסילה נחרצת, כי עם יד על הלב, קשה לי לומר כמה מתוך האכזבה שלי נבע מההשוואה לריק ריירדן - שאמנם גם זו אשמת הסופרת אבל לא לגמרי אשמתה, מבינים?
בקיצור כן תוותרו על הספר, אבל לא נניח תקנו את כל העותקים בחנות ותכינו מהם מגזרות נייר כדי להציל ממנו את האנושות. הוא לא עד כדי כך גרוע.

*הסקירה פורסמה במקור בדף הסקירות שלי בפייסבוק "שיממון מוסיף המון", אהבתם? תעקבו: https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314”