“ויהי בשליש הדרך במעלה ההר הקרוי שמו ימי צקלג, מאת הסופר ס. יזהר, ואתעייף. ואעצור בצד הדרך יען כי בקשה נפשי אתנחתא. ואשב, ואוציא מציקלוני ספר דק מן הדק ואקרא בו. ואקדר מצחי, ואשתומם, ואתגרד, ואתבהל, ואעווה פני, ותחרד נפשי ותבקש למות, ואזעק זעקה גדולה לאמור: וואט דה פאק?! איזו אתנחתא ואיזה בטיח!!
32 ילדים, מוזנחים למראה בגילאי 8 עד 12, מופיעים יום אחד בעיר גדולה בצפון מזרח ארגנטינה. מאין באו? כיצד התאגדו? מי המנהיג שלהם, ומה הם מבקשים? באופן דומה לסדרת המופת "הנותרים", בה נעלמו לפתע שני אחוזים מאוכלוסיית העולם בלי הסבר מניח את הדעת, צצים בעיר הדרום אמריקאית שלל קונספירציות, מחקרים ורעיונות משונים המנסים לספק משמעות למקרה המוזר. אף על פי כן הם נותרים במצב בעייתי : חוסר ודאות מוחלט, הרי "אנחנו משליכים את התכונות שלנו במקום שבו יש רק פער מידע" וזה עלול להיות מסוכן.
הסיפור המשונה מובא מפיו של עורך דין צעיר המשמש כאופוזיציה לדעה הרווחת בקרב תושבי העיר לפיה יש לגרש את הילדים ויהי מה. שפתו של המספר מרתקת. היא נעה בין דיווח סטייל כתבה בעיתון ערב, דרך דיון על מיסטיקה ודת, ועד למסקנות פילוסופיות הגותיות, אך גדושה, גדושה מדי, ברעיונות ובתזות: "אם את פותחת עיניים בטעות צריך לעצום אותן ולהתחיל הכל מהתחלה" עמוד 91; "אבדן האמון דומה לאבדן האהבה", עמוד 103; "הכרוניקות והסיפורים דומים למפות" עמוד 109. ואלה מה שדליתי באופן אקראי מרפרוף קצר בספר. הגודש פוגם במקצת בשטף, אך אינו מוריד ולו במעט מחוויית הקריאה בו.
הספר מתכתב בממד בסיסי עם יצירה אחרת המוכרת לכולנו, אך בניגוד ל'בעל זבוב' - שביצע רדוקציה קיצונית באופים של בני האדם, שייתכן ואולי התאימה לשעתו, אך לא עמד, לדעתי, במבחן הזמן - מצליח 'מאיפה צצו הילדים' לשמר את רעיונו המרכזי, והוא למיטב הבנתי, געגועים לתמימות ולאהבה ילדית, כיוון שהוא מציב אותו במרכזו של סימן שאלה גדול. וזוהי תפקידה של האמנות, לשאול שאלות. הרי מהי אהבה אם היא הגיונית, ויש בה נאשמים וצדיקים? ולמרות זאת, האם אנו יכולים לאהוב אחרת? האם המבוגרים בסיפור (ואנחנו בעולם זה) הם הילדים שנתקעו באי ההוא וסגדו לבעל הזבוב?
ואעמוד, ואנשום מלוא ראותי אוויר פסגות, ואמשיך ללכת במעלה ההר הגדול והנישא, הקרוי ימי צקלג מאת הסופר ס. יזהר, ותצא השמש, ואחייך.”
