“נובלת ביכורים עכשווית ולצערנו גם אקטואלית!

רועי שוע-חיים נולד בברוקלין להורים שירדו מהארץ. לאחר סיום התיכון בניו-ג'רזי, הוא עלה ארצה בסיוע גרעין "צבר" שמסייע לחיילים בודדים. רועי התגורר בקיבוץ שמיר, למד הנדסה ובעקבות הצעת עבודה חזר לניו-יורק. (מקווה שעם הזמן יחזור אלינו).

הספר הוקדש לצביקה לוי ז"ל- "אבי החיים הבודדים" שהלך לעולמו בסוף שנת 2018. צביקה לוי ז"ל כונה "אבי החיילים הבודדים", בזכות עשייתו ההתנדבותית למען החיילים חסרי אמצעים והבודדים. הוא טיפל במשפחות שכולות, ושימש איש הקשר בין התנועה הקיבוצית לצה"ל, בכל הנושאים הקשורים לטיפול בחיילים בודדים, כולל הפנייתם למשפחות מאמצות.

כל הנובלה מגוללת לקורא על ידי עומר בגוף ראשון, ומשולבות בה חויותיו משירותו הצבאי בעזה בתוספת קטעים בידיונים.

חלקו הראשון של הספר מהווה את המסגרת לחלקו השני המשמש את לב ליבו של הספור.

למרות שהשפה הצהלי"ת מוכרת לי, אני מודה שבתחילת הקריאה לא התחברתי. קשה לי לקרוא שפה בוטה ותוקפנית. בסופו של יום התגברתי, הסתקרנתי והגעתי לעמוד האחרון.

הבנתי את רועי ומדוע הוא החליט לכתוב כך, למרות שאני משוכנעת שזו לא השפה השגורה בפיו. לדעתי השימוש בשפה בוטה, נוקבת, צהלי"ת וצברית, נובעים מהדרך להעביר לקורא את האטמוספירה הצהלי"ת.

עומר, חדור מטרה, מורעל, נוחת ארצה לשרת בצה"ל ועם הזמן הפעפוע והמוטיבציה התפוגגו. השגרה, הסיורים, ההקפצות, ארוחות בצוותא והסיגריה של אחרי, מקבלים משמעות אחרת כשהם נקטעים בגלל כוננות ותידרוכים.

המוטיב החזק בספר-החברות ומערכות היחסים, שנרקמים בתוך הקבוצה המצויה במסגרת נוקשה, נוהלים ומשמעת משלה.

הכניסה למנהרה חשוכה מול כוח אוייב שהמוות מול העיניים קשה! לא קל במנהרה ועל מה שהתרחש בה תצטרכו לקרוא עצמאית.

לטעימה מהכתיבה: "אני מתחיל להבין. פטיש חם זה הדיווח בקשר שיורים עלינו, שאנחנו תחת אש. אני שומע את נווה צועק בקשר לחמ"ל במוצב ומנסה להבין מאיפה יורים. אני לא שומע יריות, אני לא שומע נפילות. נווה כבר פתח את הדלת שלו כדי לפרוק מהרכב. גם נדב ורומיאו עם הדלתות שלהם פתוחות ומוכנים לפריקה, אז גם אני פתחתי. אני עדיין נמצא בשוק שלי. העולם מסתובב, בא לי להקיא. הסתכלתי אחורה כי לשם נווה, נדב ורומיאו מסתכלים. פגיעה ישירה."

הנובלה השאירה אצלי מועקה ודאגה, גם הכריכה השחורה תרמה את חלקה לתחושה הזו והיא בהחלט מתאימה לתוכן.

עסקינן בילדים בני 18, שרק אתמול סיימו את המבחן האחרון בבגרות. מדוע אותו ילד צריך לחוות את הרגע שלפני המוות, ולהתעטף ברסיסים של דם על חולצתו במקרה הטוב? למה? זה בדיוק אותו ילד בן 18 שבזכותו אתם ואני ישנים טוב בלילה!!!

בשורה התחתונה: "העוצמה נולדת מן האלימות ומתה עם החירות." לאונרדו דה וינצ'י.
אני מאחלת שהעוצמה שלנו תגיע ממקומות אחרים ולא תמות לעולם!

לי יניני
הוצאת מטר, פרוזה מקור, 232 עמודים, 2019”