1


אילו כעס היה יכול להרוג, כולם בחדר הזה היו מתים. "מה זאת אומרת אני לא מקבלת תעודת סיום?" אני בטח לא שומעת אותו כמו שצריך.


"אני מצטער, מיס דרייק, אבל לא הגעת ליעד."


"ברור שהגעתי," אני מתפרצת. "הרגע הראית לי את רשימת הציונים שלי, ויש לי שבע יחידות יותר ממה שצריך כדי לסיים תיכון."


"ואני הרגע הסברתי לך," אומר מר באומן, שמתאמץ להפגין סבלנות. "את הקורס האחרון שלך במתמטיקה..." הוא מביט במערכת השעות שלי והאצבע שלו עוקבת אחרי השורה שבה רשום שם השיעור. "...גאומטרייה למתקדמים, למדת בכיתה י'."


"אז מה?"


"אז כאן, בתיכון אנהיים, אנחנו דורשים שתִלמדי מתמטיקה בהיקף של נקודה אחת בכיתה ט'." הוא חוזר ומביט במערכת השעות שלי. "ואת זה עשית. לקחת אלגברה למתקדמים.


ואחר כך היית צריכה ללמוד עוד נקודה במתמטיקה בכיתות הבוגרות. את למדת את שתי הנקודות בכיתות הנמוכות."


"אבל למדתי את שתיהן. זה החלק החשוב כאן. למדתי את שתיהן."


"לצערי אלה הכללים, שֶאנוֹן. אני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה."


"טוב, זה קטע ממש דפוק." פלטתי את המשפט בלי לחשוב ואני מחכה שמר באומן יתעצבן וישלח אותי לריתוק, אבל הוא רק צובט את גשר אפו ונאנח.


אני מתמלאת אומץ. "זה טיפשי," אני אומרת. "אתם מענישים אותי על כך שהשלמתי את החובות שלי במתמטיקה מוקדם יותר."


"ובכן, אולי הם היו מוכנים לחרוג פעם אחת מהכללים. אלא שאת הסמסטר הראשון של כיתה י"א למדת באיזה..." הוא מציץ שוב במסמכים, "בית ספר אלטרנטיבי."


"למדתי עיצוב אתרי אינטרנט. זה לא היה איזה בית ספר ללוזרים."


"לא למדת מתמטיקה."


"סיימתי את החובות במתמטיקה!"


"ולא למדת מדעים. גם עם זה יש בעיה."


"לקחתי ביולוגיה למתקדמים."


"בכיתה י'. לא בכיתה י"א."


"מה לעזאזל הבעיה שלכם, אנשים?"


יועץ נוסף מביט בי ומחמיץ פנים. אלוהים, האנשים האלה באנהיים בטח כבר רגילים למילים גסות. באוהיו היו מעיפים אותי מבית הספר אם הייתי מדברת ככה ליועץ. אבל באוהיו היו לי גם יותר יחידות לימוד מהדרוש.


"ואת צריכה להשלים את שיעורי ההתעמלות."


"את זה אני כבר יודעת. אמרתם לי לפני חודש. ויש לי פתק מהרופא שמסביר שנפצעתי בברך בשנה שעברה, וזה עדיין כואב לי ולכן אני חייבת לקבל פטור מהתעמלות."


"את צריכה להשלים גם שיעורי נהיגה."


הוא מתעלם מהפתק שלי. לא ממש אכפת לי לקחת שיעורי נהיגה. עדיין אין לי רישיון, וכבר הכנסתי את זה למערכת. וגם את ההתעמלות.


"את צריכה להשלים סמסטר אחד של מדעים ואת השאר את יכולה ללמוד בסמסטר הזה. אין לנו מקום בשבילך בטריגונומטרייה למתקדמים. בסמסטר הנוכחי אין לנו מקום בשבילך אפילו בכיתת הטריגו הרגילה. כל שיעורי הטריגו בוטלו, כי אף אחד לא עבר את הבחינה בסמסטר הראשון."


לאיזה בית ספר אין שיעורי טריגו? אבל חשוב יותר... "טריגו למתקדמים? אתה על סמים? אני לא נרשמת לטריגו למתקדמים. אתה רואה את ה'מספיק בקושי' הזה בתעודה שלי?" אני נוקשת באצבע על מערכת השעות, על הציון שלי בגאומטרייה. "עברתי את הבחינה הזאת רק כי המורה שלי שילם לאיזה מאפיונר שירצח את אשתו בזמן שהוא יצא לארוחת ערב עם מפקח המשטרה, והיה מוטרד מזה שיגישו נגדו כתב אישום על ניסיון לרצח. הוא אמר שאם אקבל מאה בבחינת הגמר, הוא יעביר אותי עם מספיק בקושי."


מר באומן מחייך אליי ומסיר את משקפיו. "אז קיבלת מאה?"


"אמת."


"ותפסיקי להמציא סיפורים כאלה, שאנון. את נשמעת כמו משוגעת."


"הסיפור הזה קרה, חתיכת אידיוט. כשחיים חיים כמו שלי, לא צריך להמציא סיפורים."


הוא נאנח. בקול רם, כאילו שממש נמאס לו ממני. "החלק החשוב ביותר במה שאמרת זה שהמורה שלך אִתגר אותך, ואת עמדת באתגר. אני בטוח שתצליחי לעמוד בו שוב."


אני מתחילה להתייאש. אלוהים אדירים. יכול להיות שהחיים הדפוקים האלה הולכים להיות עוד יותר דפוקים?


בהחלט, אומר אלוהים. זה בהחלט עשוי לקרות. את לא יכולה לסיים תיכון, שאנון. על אף שיש לך שבע יחידות יותר מהנדרש.


הייתי מתעצבנת, אבל אני כבר מעוצבנת. הייתי צועקת וצורחת, אבל אני כבר צועקת וצורחת. הייתי יוצאת החוצה, אבל וואט דה פאק? עשיתי כל מה שצריך, לעזאזל. עבדתי פאקינג קשה. איך הם יכולים להעניש אותי על זה שכבר סיימתי הכול?


"אז הגענו להסכמה?" שואל באומן. "תלמדי את השיעורים הנוספים?"


אני משפילה את מבטי ורק אחרי מספר שניות מתחילה להתחנן. "אני לא רוצה לעמוד בעוד אתגר, מר באומן. אני רוצה לעבור את הסמסטר האחרון שלי בקלילות, כמו שעברתי את כל אלה שלפניו." אני מרימה את ראשי ומבטינו מצטלבים. "אני לא רוצה לחשוב יותר מדי על שום דבר. כרגע אני רק רוצה להתקיים. ואין מצב שבו אוכל לעבור טריגו למתקדמים בקלות. אני בכלל לא טובה במתמטיקה. הכניסו אותי לכיתת אלגברה למתקדמים בכיתה ט' בטעות. אני נשבעת. ואז סירבו לאפשר לי לרדת הקבצה. הם הכריחו אותי ללמוד בכיתות המתקדמים האלה. אני לא מסוגלת ללמוד טריגו, מר באומן. אני ממש לא צוחקת."


הוא נאנח שוב. "תראי, הייתי צריך לומר לך את כל זה כשעברת אלינו בחודש שעבר. אבל זה היה שבועיים לפני חופשת חג המולד וחשבתי שעדיף שאבשר לך את זה אחרי החגים. עברת הרבה, שאנון. למדת בחמישה בתי ספר תיכון שונים, שלושה מהם רק במהלך כיתה י"א. אני מבין שאת כועסת ושהחיים שלך קשים עכשיו, אבל זה לא זמן טוב להרים ידיים. הכי כדאי לך עכשיו להתאמץ יותר."


"כועסת? כועסת זה תיאור עדין כל כך למה שאני מרגישה. בסמסטר הקודם אמרתם לי שיש לי יותר מדי יחידות. היו לי כל כך הרבה שעות חופשיות, שעבדתי במזכירות ובספרייה כדי למלא את מערכת השעות שלי."


"טוב," הוא אומר בקול מלא הבנה מזויפת, "אני מצטער. לא ידענו מה לעשות איתך. בית הספר שלך בסן דייגו גייס אותך לעבודה במזכירות ובספרייה, לכן פשוט עשינו את אותו דבר."


"מכיוון שבבית הספר ההוא היו לי יותר מדי יחידות. ושם היה הרבה יותר נחמד מאשר בחור הזה."


"ועכשיו את בחור הזה ואת צריכה להשלים שיעורים. דיברתי עם כל מי שיכולתי. אני יכול לנסות לבקש עוד פעם אחת לפני שנסכם את זה, אבל אני מזהיר אותך, ההנהלה לא תיכנע."


אני נאנחת. יש סיכוי שאפרוץ בבכי מרוב תסכול.


"את רוצה שאשאל שוב?"


אני מהנהנת ומחניקה את דמעותיי.


"טוב. חכי כאן. תירגעי. אני כבר חוזר."


אנחנו לא ממש במשרד. זהו חדר מלא בשולחנות ויועצים. משהו כמו שישה יועצים. ויש שם המון ילדים. פתאום אני קולטת שהמון אנשים מביטים בי, רואים אותי מתפרקת.


הפנים שלי מתלהטות נורא. אני מביטה בבחור שיושב לידי. יש לו גוף של שחקן פוטבול ואם הוא לא היה לובש חולצה שחורה של להקת "טייקינג בק סאנדיי" הייתי משוכנעת שהוא באמת ספורטאי. אבל החולצה מסגירה אותו מייד. בתיכון, הבגדים זה אתה. "חולצה יפה," הוא אומר ומצביע על החולצה הלבנה שלי, שכתוב עליה "קייג' דה אלפנט". "ראית אותם פעם בהופעה?"


"מאיפה אתה חושב שיש לי את החולצה הזאת?" אני מתפרצת.


הוא מרים את ידו ומחייך. אני מסיטה את מבטי במהירות, כי אני חוששת שהוא יראה שאני עומדת לפרוץ בבכי. אני שורדת את בית הספר כי אני קשוחה. לא מרושעת, רק קשוחה. אף אחד לא יכול לפגוע בי. אבל בכי במשרד היועצים לא ממש מעיד על קשיחות. ולהתפרץ על בחור מתוק, שבסך הכול מנסה להיות נחמד, הופך אותי לביצ'ית.


אף על פי שאני משתדלת מאוד, עיניי נמלאות דמעות והאף שלי דולף. אני מתחילה למשוך באפי בטירוף. קלסר עבה מוטח על שולחנו של מר באומן ואני מרימה את עיניי, מבוהלת. אני מביטה אל תוך העיניים הירוקות הכי מדהימות, בפנים הכי יפות. יש לו זקן בן יומיים ואני מתרכזת בשפתיים שלו כשהוא מדבר. "את מוכנה לומר לבאומן שזה ממני?"


אני מהנהנת כמו טיפשה. הוא מחייך אליי ועיניי נודדות מטה, אל ז'קט העור שלו ומשם אל כפות ידיו ואל הקעקועים שמציצים מתחת לשרוולו. אני חוזרת ומרימה את העיניים, אבל הוא רק מסתובב והולך משם ומגפי האופנוענים שלו נוקשים עמומות על אריחי הרצפה הסדוקים.


מה לעזאזל עושה בחור כזה בתיכון? בטח נרקומן.


הוא עוצר ממש לפני שהוא יוצא מהמשרד ומדבר עם מישהו. מר באומן מציץ פנימה ומביט בי, ואז הבחור המקועקע חוזר ומביט בי. מה יש לו? בטוח נרקומן.


מר באומן מחייך, מטלטל את ראשו וניגש אליי בדיוק כשהאופנוען יוצא. "טוב, אז לא ממש חוללתי נס, שאנון. אבל כן התקשרתי לבית הספר בגילברט. תצטרכי להירשם לשם כדי להשלים מדעים ומתמטיקה."


אומייגאד. זה באמת קורה. אני חייבת ללמוד בשיעורי ערב.


"שיעורי המדעים שלך הם בימי שלישי וחמישי אחר הצהריים, אבל את חייבת ללכת לשם היום ולהירשם מראש. אם לא יהיו להם מספיק תלמידים לפני תחילת הקורס, הם יבטלו עם המורה, וקשה להניע תלמידים להגיע בסמסטר הראשון ובטח שלא בשני. בקשר לשיעורי הטריגו שלך, הלכנו לקראתך ואת תהיי התלמידה היחידה בכיתה."


"מעולה."


"התאמצתי מאוד כדי להשיג לך את השיעור זה, שאנון."


אני נושאת את מבטי אל באומן, קצת מבוישת. "מצטערת. ותודה." אבל עדיין מתחשק לי לפרוץ בבכי.


"אז מי שיוכל להסיע אותך הוא..." הוא מביט בקלסר שלי, שעל שולחנו. "אחיך?"


"גיסי," אני מתקנת אותו.


"נכון. הוא יכול לקחת אותך לגילברט כדי להירשם היום אחרי הלימודים?"


אני מטלטלת את ראשי ומשפילה את עיניי.


"את יכולה לבקש ממנו?"


אני חוזרת ומטלטלת את ראשי.


"הוא בעבודה כל היום והוא לא יכול לצאת משם בשבילי."


"את יכולה לנסוע באוטובוס?"


"אוטובוס?" הוא צוחק? "אני מעיירה קטנה באוהיו, בסדר? בשנה האחרונה שבה גרתי בסן דייגו נסעתי באוטובוס פעם אחת. החברה הכי טובה שלי ואני ניסינו להגיע לקניון, אבל מצאנו את עצמנו בראנצ'ו ברנרדו. זה במרחק של הרבה קילומטרים בכיוון ההפוך מקניון פֶאשן וָאלי, במקרה שתהית."


מר באומן צוחק. "טוב, בית הספר גילברט הוא ממש בקצה רחוב לינקולן. לא צריך להחליף אוטובוסים או משהו כזה.


עולים פה, מחוץ לבית הספר, ויורדים ברחוב גילברט."


אני לא אומרת מילה ורק ממשיכה להשפיל את עיניי.


"את יכולה לעשות את זה, שאנון? תירשמי היום?"


"אולי אני לא חייבת לסיים תיכון."


"את חייבת. את צריכה לסיים וגם להירשם לקולג'. את מבריקה, שאנון. אל תזרקי את העתיד שלך רק מפני שעומדים בפנייך כמה חודשים מאתגרים."


הפעמון מצלצל ולכן אני חוטפת את התרמיל שלי ונעמדת, מובסת לגמרי. "אני יכולה לפחות לקבל פטור מהתעמלות?"


"זה בשיעור הקרוב. וכן, אני מעביר אותך לכיתת המוגבלויות. הם נפגשים ליד שולחנות הפיקניק, בחוץ, ליד הספסלים."


"תודה," אני ממלמלת ונדחקת בדרכי החוצה ליד טייקינג בק סאנדיי.


"ושאנון?"


"מה?" אני אומרת ומביטה אל תוך העיניים הכהות של סאנדיי שמביט בי בחזרה.


"מזל טוב! שיהיה לך יום הולדת 18 שמח."