“אני לא יודעת איך אהבתי את זה.
השאלתי אותו מהספרייה לפני שנתיים בערך, ואשכרה נהניתי לקרוא אותו באוטובוס, זה היה מהנה.
אני כל כך שמחה שלא שילמתי עליו מחיר מלא, אבל תכלס, הקנייה הזאת פשוט הייתה מקוללת, לא התחברתי לאף ספר שקניתי מכנרת ב10 שקלים.
יש לי טראומה, אני לא מוכנה לקנות יותר ספרים מתחת ל30 שקל.
באמת שזה הרבה יותר כואב כשיש לך ספר שאתה לא רוצה אפילו אם הוא עלה לך שקל, מאשר לרכוש ספר ב100 שקלים.

בכל אופן, עכשיו אני צריכה להסביר למה לא אהבתי.
אני חושבת שזה הספר הראשון שאני נותנת לו כוכב אחד, ואני יודעת שזה מוגזם כי אכן נהניתי מהספר הזה בעבר, אבל בחייאת...
כל "שיר" מכאיב לי, ממש מייסר את נשמתי, כי זו לא שירה.
בוא נפתח באופן אקראי ביחד...

עמוד 122:
"אף אחד מאיתנו לא מאושר
אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה לעזוב
אז אנחנו ממשיכים להרוס זה את זה
ולקרוא לזה אהבה"

אוקיי, דבר ראשון, זה ספציפית מהנסבלים, יש הרבה יותר גרועים מזה, אז קחו את זה כדוגמא ל"שיר" שהוא דווקא סבבה, וכשאני אומרת סבבה אני מתכוונת ל-"הוא לא מכניס אותי לדיכאון".

בעמוד 123 יש ציור של ידיים אוחזות והמילים:
"התחלנו עם כנות
בוא נסיים גם איתה

-אנחנו"

שירה זה לא.
אולי עצות.
אולי אוסף של ציוצים מהטוויטר.
אבל לא שירה.
התחלנו עם כנות אז בוא נסיים גם איתה, זה ספר עם אוסף של רגעים שאתה מקבל מהם רק את השורה תחתונה.
נגיד ה"שיר" שבעמוד 123.
הוא משפט אחרון בשיר, לא שיר!!!!
קיבינימט אני עצבנית.
אני באמת לא מבינה בשירה, אבל איפה ההתחלה אמצע וסוף?
כאילו, שיר זה לא כמו סיפור רק במבנה אחר ועם הרבה צפנים?
כי פה אין לא סיפור, לא מבנה מעניין, ושום צפנים לפענח.
פשוט - מכניס אותי לדיכאון, כאילו אם אתה רוצה להעניש מישהו תכריח אותו לקרוא את הספר הזה.

ולא, אני לא מגזימה.
הוא באמת עד כדי כך גרוע בעיניי.
בואו אני אתן לכם עוד פתיחה אקראית רק כדי שתהיו בטוחים בזה בעצמכם.

אוקיי שוב פעם נפלנו על אחד מהנסבלים, כי זו לא שורה וחצי של שיר, והמסר לא לגמרי לגמרי מגוחך או ב100% מובן מאליו.

עמוד 164:
"אתה אומר לי
שאני לא כמו רוב הבנות
ולומד לנשק אותי בעיניים עצומות
משהו על האמירה - משהו על
כך שעלי להיות שונה מהנשים
שאני מכנה אחיותיי בכדי שאהיה מבוקשת
גורם לי לירוק את הלשון שלך
כאילו שאני אמורה להיות גאה שבחרת בי
כאילו שאני צריכה להרגיש הקלה מכך שאתה
חושב שאני טובה מהן"

את הקטע השני אני לא מעתיקה, חלאס יש גבול.
הקטעים בספר עוסקים בהתעללות במערכת יחסים, דימוי גוף ואהבה עצמית שזה מסר שאני מאוד מעריכה.
אבל, אפילו עוקב באינסטגרם לא הייתי עושה לה.

זה רק מראה, שאנשים הרבה פחות מוכשרים יכולים להצליח, עם המיתוג הנכון.
זה מעודד, זה שאתה מצליח לא אומר שאתה מוכשר או הכי טוב בתחומך.
הצלחה לא מעידה על איכות או כישרון.
היא פשוט - הצלחה.

אם להמליץ לספר הזה לאוכלוסייה מסויימת, אז לאנשים שלא קוראים ספרים או שירה.
זה הספר המושלם לדפוק פוזה של אדם תרבותי ואיכותי שקורא ספרים בסטורי, בסטייל ה-"אני לא כמו שאר הבנות...אני קוראת ספרים!".(בלי לשפוט אה? רק אהבה למין הנשי גם אם לחלקן יש טעם נוראי בספרים. זה פשוט מטופש בעיניי סורי.)
שורה תחתונה, אני בת 24, ואני חושבת שזה ספר שהוא יותר אקססוריז מאשר ספר, ובטח ובטח לא שירה.
אבל זו רק הדעה שלי...”

“"סקס דורש הסכמה של שניים
אם אחד מהם שוכב שם בלי לעשות כלום
כי הוא עדיין לא מוכן
או לא במצב רוח
או פשוט לא מעוניין
ובכל זאת השני שוכב
עם הגוף שלו זאת לא אהבה
זה אונס"

מה ההבדל בין השיר הזה לבין תגובה בפייסבוק?
השיר הזה היה יכול להיות חלק ממאמר. הוא היה יכול להיות טיעון של עורכת דין. הוא היה יכול תגובה של בת נוער עצבנית מול קרוב משפחה חסר רגישות.
ולמרות זאת, השיר הזה מוגדר כ...
שיר.

מה זה שירה?
זאת לא שאלה שאני יכולה לענות עליה. הדבר היחידי שאני יכולה להגיד בוודאות, הוא שרופי קאור לא מנסה לענות על השאלה הזאת בכלל. בעצם נראה שהיא עסוקה בבלבול של כל האנשים התוהים בה.

"בת לא אמורה
להתחנן לקשר
עם אבא שלה"

זה שיר? או שזה משפט מחץ בסדרת דרמה? או אולי משפט שייאמר בחדר הפסיכולוג על ידי אישה מתייפחת?
אני לא יודעת.

לעומת זאת, כמה עמודים לפני כן, קראתי את הטקסט הזה:
"ריתקת
את הרגליים שלי
לאדמה
בכף הרגל שלך
ודרשת
שאקום"
והיה לי ברור לחלוטין שמדובר בשיר.
היה לי כל כך ברור, שלא מצמצתי מול הטקסט. הוא התחבר לי טבעית לדליה רביקוביץ' שלמדתי בתיכון, או ליונה וולך שקראתי בבית, וגם לעדי קיסר, אחריה אני עוקבת בפייסבוק.
אבל מה בעצם ההבדל?

כשקראתי לבן זוג שלי קטעים מהספר, הוא אמר שזה מזכיר לו את עמוד הפייסבוק שמנקד אמרות של פוליטיקאים ומעלה אותן כשירים.
אבל השטויות שמירי רגב אומרת לא הזכירו לנו בכלל את זה:
"אני רוצה שידיך
יאחזו
לא את ידיי
ששפתיך
ינשקו
לא את שפתיי
אלא מקומות אחרים"

איך מאפיינים שירה?
האם מספיק
שארד
שורה כל
כמה משפטים
כדי שיהיה לי שיר?
הַאִם מַסְפִּיק לְנַקֵּד? כִּי "חָלָב וּדְבַשׁ" לֹא מְנֻקָּד, אֲבָל הוּא עֲדַיִן שִׁירָה.
אני צריכה להשתמש בדימויים? במטאפורות?
לספור הברות כמו בהייקו?
לא להשתמש בסימני ניקוד זה טוב?
אני כבר יודעת שחרוזים זה לא באופנה, אבל מה לגבי לתת כותרת לשירים? גם זה כבר לא טוב?
ומה הקטע בחלקים בספר שפתאום היא עוברת לפרוזה? כלומר, זה לא באמת פרוזה. אבל היא פשוט מפסיקה לרדת שורות וכותבת ברצף את כל השיר, עם סימני ניקוד (שחסרים בשירים הרגילים שלה). יש כמה קטעים כאלו בספר, שפתאום היא מפסיקה לרווח, וזה נראה כמו פרוזה. אז למה זה שירה?

כנראה שאין תשובות לשאלות הללו, אבל גם לא נראה לי שזה מעניין את רופי. הספר הזה לא עוסק בשירה.
הספר הזה עוסק בפוליטיקה ובפמיניזם. יש בו שירים מאוד ארוטיים, וכמה גם מאוד בוטים. חלק מהם עדינים כל כך שאפשר להקריא אותם לילדים לפני השינה. הרבה מהם על החלמה נפשית, על התבגרות, על פרידה ועל חוויות טראומתיות. בתכלס, זה ספר נורא אישי. הרגיש כמו לקרוא את היומן שלה. כמו לקרוא משהו שאני לא אמורה לקרוא.
זה דורש אומץ לפרסם דבר כזה.
חוץ מזה, הספר מאוד אסתטי. יש איורים עדינים לכל אורכו. זה תמיד מרגיש כאילו היא יורדת שורה במקום הנכון והנוח לעין. וגם העובדה שהיא כותבת את שם השיר בסופו ממש מחמיאה לטקסט. (זה כמובן רק במקרה הטוב בו לשיר יש שם.)

הספר גם תורגם טוב.
זה לא קל לתרגם שירה. קשה להעביר אותה נכון. אבל נראה לי שהמתרגם עשה עבודה טובה.
השיר היחידי שנתקעתי עליו היה:
"אתה מניע את היד שלי
בין רגלי
ולוחש
תעשי שהאצבעות היפות הקטנטנות האלו ירקדו בשבילי"
ואמרתי לבנזוג, "מי לעזאזל ישתמש במונח 'אצבעות יפות קטנטנות' בעברית?" ואז הוא אמר לי שזה בדיוק העניין. המתרגם לא מתכחש לעובדה שהקוראים הישראלים רגילים לשמוע משפטים דומים באנגלית, וידעו לתרגם את המשפט לעצמם בראש. ועם כמה שרציתי להטיף נגד היבריש, קלטתי שהוא צודק.
השיר עדיין פחות יפה בעיני בגלל העניין הזה. הוא היה יכול להיות יותר טוב. אבל אני מבינה את השיקולים.

מדובר בספר שירה יפה. גם בחלקים הכי חדים וקשים שלו, הוא פשוט אסתטי בטירוף. ובמובן מסויים זה אפילו קצת מעציב אותי שכך אני מעריכה שירה - על פי כמה היא אסתטית בעיני. אבל כנראה שזה הדבר הכי טבעי אצל בני אדם - להעריך דברים יפים.

בסופו של דבר, אני חושבת ששווה להתעלם מכך שחלק מהשירים היו יכולים להיות ציוצים בטוויטר, ובכל זאת לתת לספר הזה הזדמנות - לבוא בראש פתוח ובעיקר באוזניים קשובות, כי יש לבחורה הזאת מה להגיד.
אם אתם אוהבים שירה ומוכנים להתנסות גם בקריאה עכשווית ומאוד פוסט מודרנית, אז הספר מומלץ.
ואם אתם מהחבר'ה שלא אוהבים שירה - מבינה אתכם. השיט הזה מבלבל.”