“רוברטו בולניו
קמע
את הספר הזה קיבלתי היום בצהריים וקראתי הלילה.
בולניו כתב פה רומן קצר בו הגיבורה היא אאוקסיליו לקוטור משוררת אורוגוואית בגיל העמידה. משוררת שזכתה ברבות הימים בכינוי "אם השירה המקסיקנית.
הספר מתאר את החיים במקסיקו ובאמריקה הלטינית. חיים שהם לעתים מאוד קשים בהם אנשים חיים במשטרים חשוכים ומשלמים בחייהם על האמת שהם אומרים. מוזכרים בעלילה הרבה משוררים וסופרים רובם דרום אמריקאים חלקם ממקומות אחרים בעולם.
כל הספר מובא במונולוג מפיה של אאוקסיליו שבו היא מספרת על האירוע המכונן בחייה, שאירע בספטמבר 1968: הסתגרותה במשך שלושה עשר ימים בשרותי הנשים בפקולטה לפילוסופיה וספרות במקסיקו בעת הפריצה האלימה של משטרת מקסיקו לקמפוס.
הספר הוא מעולה, כתוב בשפה בהירה והקריאה בו קולחת. אך הוא גם מורכב ויש בו הרבה דקויות ומסתורין ותיאורים מדהימים של חלומות, חזיונות ונבואות.
הספר יצא בהוצאת עם עובד. תרגם מספרדית: אדם בלומנטל. ויש בו 153 עמודים.
אהבתי מאוד את הספר מומלץ לכל מי שאוהב לקרוא ספרות יפה ואיכותית.”

“"אני אם השירה המקסיקנית" אומרת אאוקסיליו לוקוטור בתחילת המונולוג שלה, שהוא בעצם הרחבה למונולוג קצר יותר שהופיע בספר המופתי "בלשי הפרא". אאוקסיליו לא כתבה אף שיר בחייה ובכל זאת היא רואה עצמה כאם השירה המקסיקנית. ביצירותיו של בולניו אמני השירה כמעט ואינם כותבים, או שהם כותבים בדרך המאתגרת ומרחיבה את היריעה היצירתית. ב"כוכב רחוק" משורר כותב שירה דתית חידתית בעשן מטוס סילון שהוא מטיס בשמי צ'ילה, ב"בלשי הפרא" יוצאים ארבעה משוררים למסע מסוכן בערבות סונורה אחר משוררת שכתבה רק שיר אחד בחייה, וגם הוא מובע בציור ולא במילים. ב-"2666" פרופסור לפילוסופיה מייחס משמעות שירית-מטאפיזית לספר גאומטריה שמצא בספרייתו. להיות משורר לפי שיטתו של בולניו הוא מהותני ולא תוצרתי.

"צנומה וגבוהה כמו דון קיחוטה" תקועה אאוקסיליו בשירותים של המחלקה לפילוסופיה וספרות בקומה הרביעית של האוניברסיטה המקסיקנית הלאומית בזמן שהצבא טובח בסטודנטים בהפגנות של 1968. שלושה עשר ימים ללא מזון ובהכרה מעורפלת משוטטת אם השירה המקסיקנית בתחנות זמן של חייה ומקבל הארות לא רק על עברה אלא בעיקר אל העתיד. היא יודעת בדיוק למי ומתי תתגלגל נשמתה של וירג'יניה וולף (2076), מתי תבנה אנדרטה לזכרו של הסופר הארגנטיני ארנסטו קרדנאל (2018) ומתי עזרא פאונד יעלם מספריות מסוימות (2089).

השנים מתערבבות בתודעתה ומאבדות ממשמעותן גם בעיני הקורא והופכות למין בית קברות לאירועים. בדומה לתיאור הנפלא שלה את שכונת גררו במקסיקו הבירה ש"נראית כמו בית קברות בשנת 2666, בית קברות שכוח מתחת לעפעף מת או שמעולם לא נולד, מתחת להפרשותיה חסרות הרגש של עין שרצתה לשכוח דבר מה וסופה ששכחה הכל". (עמ' 74).

גם כאן, אם כי בעוצמה פחותה מאשר בבלשי הפרא ו-2666, המילים מרחפות בממד מסתורי ואפוף קסם, כזה המדביק אותך לעלילה שכמעט ולא קיימת וגורם לך לרצות שהספר לא יגמר לעולם.”