עצמתי לרגע את עיניי ושוב ראיתי אותו. אותו חיוך אכזרי, חסר כמה שיניים, המקשט את פניו, שלא הצליח לרכך את תחושת הקור המתקבלת מהתבוננות בו. אני חוזר ורואה אותו מדי פעם כשאני עוצם את עיניי לקראת איזה רגע מרגש: מגיח מאחורי ערימת גרוטאות בסמטה אפילה באזור המוסכים ברחוב סלמה בדרום תל אביב, שמאלו מלופפת סביב צווארה של אישה צעירה, כף ידו הגדולה חוסמת את פיה. רק עיניה הפעורות בבעתה מספרות את תחושתה. בימינו אחז תער בוהק, מעביר אותו באיטיות על הצוואר הענוג הכלוא בין זרועותיו, משאיר קו דק אדום בעקבות התנועה שלו.
"די! די!" צעקתי באלם קול. פקחתי את עיניי כדי להימלט מהחלום בהקיץ שרדף אותי. בעשרים השנים האחרונות נחשפתי למראות וסיטואציות שמעולם לא הייתי מנחש שאני עתיד לחיות בתוכן. אבל הנה, ציפיות לחוד, ומציאות לחוד. עכשיו חזרתי למציאות.
חודש אפריל, שנת 1991. קרני השמש זורחות בזוהר אביבי על כחמש מאות מבני משפחתי המכונסים זו הפעם הראשונה יחד, בפארק הירקון, בכיכר דשא מבודדת משופעת בכיסאות מתקפלים ומתקני פיקניק. זו הייתה יוזמה של ילדיי: מפגש חגיגי של כל בני המשפחה על פלגיה השונים. מאוד התרגשתי מהרעיון כאשר הם פרשו אותו לפניי, אבל הטלתי ספק ביכולתם להביא מאות אנשים להיפרד משגרת יומם ולהקדיש יום שלם להאזנה לסיפורים מן העבר, שיספרו זקני השבט, וביניהם אני, כמובן. והופתעתי. למעשה, הרבה יותר מזה: הייתי המום משפעת האנשים שזרמה לאותה פינה ירוקה בפארק.
"כעת תורך, אבא," לחש בני באזני. צמרמורת חלפה בגופי. רגיל הייתי לפגוש באנשים אלה ואחרים מבני המשפחה בחתונות, ולהבדיל, בהלוויות, אך ים הראשים שממולי, מוכרים יותר ומוכרים פחות, הסב לי התרגשות רבה.
ניגשתי לשולחן המנחים. ציפה לי שם כיסא ומולו, על השולחן, ניצב מיקרופון. לא התיישבתי. נטלתי את המיקרופון בידי, כחכחתי מעט בגרוני ופניתי לקהל שהסב מולי: "משפחה יקרה," נפלטה הפתיחה הרועדת מגרוני, "אנחנו נפגשים כאן לראשונה במתכונת כזאת בזכותם של שרגא ויונתן, בניי, ואליק, בנו של אהרון אחי."
מלבד בכיו של פעוט בודד לא נשמעו קולות מפריעים מהקהל. פני כולם מופנות היו אליי. אני התעודדתי מעט והמשכתי: "על הלוח מימין מוקרנת לכם מצגת שסוקרת כרונולוגית ושמית את תולדות משפחתנו משנת 1615. אני מקווה שעיינתם גם בששת הגיליונות המתארים את עץ המשפחה. בניי רצו להסב לי קורת רוח והכינו מבעוד מועד מצגת זו לכבוד המפגש הזה. אבל אני משתוקק לחלוק עמכם סיפור עלום, פרשייה שחייתי בתוכה במשך עשרות שנים.
"היום, כשאני בן שישים ושבע, אינני מאמין שעתידות להיות עוד התפתחויות בסיפור זה, ולכן אני חושב שבשלה העת לחשוף אותו לפניכם."
הרחשים והשיחות הקטנות שנשמעו בתחילת דבריי, נעלמו לחלוטין. דומיה מתוחה השתררה בקרב הקהל הפרוש בתנוחות שונות של ישיבה לפניי.
ידעתי שמה שאני עומד לחלוק עם מאזיניי, יהיה קשה לעיכול לבני הארץ הזאת. די חששתי מתגובתם של בני משפחתי המורחבת. נשאתי את עיניי אל האנשים, אזרתי אומץ והתחלתי לגלגל באוזניהם את סיפורי:
"בשנת 1950 התקבלתי לעבודה בחברת החשמל. אהרון ומשה, אחיי, שכבר עבדו שם, דיברו בזכותי, וכך מצאתי עצמי כעובד מן המניין בתחנת החשמל רידינג תל אביב. אהרון שימש שם כנהג ומשה ניהל את המוסך.
"לא הייתי מודע אז שהייתה עוד יד נעלמה שבחשה מאחורי הקלעים כדי להביא לכך שאקבל את תפקיד מנהל המחסן הראשי, תפקיד נחשק לכל הדעות.
"בין לילה הפכתי להיות הגורם האחראי לאספקת כל חלק או אביזר שנדרשו לעבודות שהתבצעו בתחנה. בלעדיי לא ניתן היה להשלים אף עבודה במתחם רידינג."
עצרתי לרגע את שטף דיבורי, מתבונן, קצת מופתע, בקהל היושב, שהיה מרוכז כולו ודמום. אבל לא נתתי למעמד המעודד לסחרר את ראשי בדימויי דמוסתנס, הנואם היווני האגדי, והמשכתי בסיפורי.
"באותה תקופה שמרתי על קשר הדוק עם בן דודי, מאייר גרוטמן. מאייר עברת את שם משפחתו לנחושתן. הוא ורעיה אשתו היו חברי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד.
כל מקורביו הכירו את סיפור חייו המיוחד. הוא היה הבכור מבין שמונה-עשר ילדיהם של נחום ושרה גרוטמן ממוסקבה, והיחיד מבניהם שהגיע לישראל.
"מאייר ורעיה הביאו לעולם שני בנים: אורי ורמי. בשנת 1948, במהלך מבצע 'דני',, שעט אורי קדימה בראש כוח קומנדו של גדוד 89 בפיקודו של משה דיין. הוא נורה ונהרג מקליע בודד של צלף ערבי שהתמקם בצריח המסגד, בכניסה לרמלה.
"רמי, אחיו הצעיר, נפטר שש שנים מאוחר יותר בהיותו בן שבע-עשרה בלבד, לאחר שנחש הכיש אותו במטע של קיבוץ יראון, שם סייע בקטיף.
"בעקבות נפילתו של אורי בקרב, ניתן במשפחתנו השם 'אורי' לכל מי שנולד לו בן בשנים שאחר כך. גם אני וציפקה רעייתי רצינו לקרוא כך לשרגא שנולד ב- 1950, אך אהרון גבירצמן, חותני, ביקש להנציח את אביו: סבא שרגא שמת בשואה.
"בהיותי פעיל מאוד כמדריך בתנועת 'הבחרות הסוציאליסטית' – תנועת נוער שנועדה לגדל מנהיגים צעירים עבור מפלגת פועלי ארץ ישראל, היא מפא"י דאז – הייתי מתייצב מדי ערב חמישי בקן התנועה, ברחוב ארלוזורוב פינת אדם הכהן בתל אביב. פעילים מכל קצוות הארץ היו עוברים בימי חמישי דרך הקן, כך שתמיד הייתי מצליח לעלות על אחד מכלי הרכב שנסעו צפונה ועצרו בדרכם באשדות יעקב. כך יצא לי להתראות עם מאייר נחושתן כמעט מדי שבוע.
"באופן טבעי, נוצרה במשך הזמן קירבה חזקה בינינו. אין ספק שרכשתי את אמונו, ומאייר פתח לפניי את סגור ליבו ושיתף אותי בסיפורים אינטימיים מהחיים בקיבוץ, ולפעמים מימי נערותו במוסקבה.
"ערב אחד, כאשר ישבנו כהרגלנו על ספסל באחת המדשאות שבמשק, חלק עמי מאייר וידוי שגם היום אני נרעד כשאני נזכר בו.
"'אני רוצה לספר לך סוד מעברי,' דיבר אליי מאייר בקול נמוך ודרמטי. 'אני . . . מרגל. קודם עסקתי בכך עבור מדינה אחרת. אבל היום, גם מדינת ישראל נהנית משרותיי,' אמר ונאלם, ממתין לבחון את תגובתי."