פתיחה


"את אנגליה?" נעמי התבוננה מעברו השני של שולחן מבריק וגדול, בשעה שסבסטיאן דרז'אבין עלעל באדישות בקורות החיים שלה.


בהרגשתה, גמלה ההחלטה בליבו שהיא לא התקבלה לעבודה, החליטה נעמי. אז עכשיו נותר רק לסיים כדי לצאת ידי חובה.


אך היא לא ידעה שסבסטיאן מעולם לא יוצא ידי חובה.


גינונים חברתיים אינם נוגעים לו.


"נולדתי כאן ואבי גר כאן, בניו יורק," השיבה נעמי. "ככה שאני חוקית..."


"לא לכך התכוונתי." הוא הניד בראשו. "אני לא חובב גדול של ביורוקרטיה. המבטא שלך סקרן אותי. מתי הגעת הנה?" הוא המשיך לסקור את קורות חייה והזעיף פנים בשעה שנעמי השיבה.


"לפני שנים עשר ימים."


"את שוהה בהוסטל?" הוא שאל.


"רק עד שאמצא היכן לגור, למרות שזה קשה מכפי שחשבתי."


הוא נשא את מבטו והבחין בסומק בלחייה – היא החלה להסמיק מהרגע שהוא קרא בשמה, או שמא פניה היו אדמומיות תמיד?


"חשבתי שאמרת שאביך גר ב –"


"אשתו ילדה לא מזמן," קטעה אותו נעמי.


"אם כך, אינני מאשים אותך."


"סליחה?"


גופו התקשה.


זו היתה הפעם השלישית שהיא ביקשה סליחה.


"אם יש תינוק צווחני, אני לא מאשים אותך שאינך רוצה לגור שם."


נעמי לא השיבה, אך בליעת הרוק והמצמוץ בעיניה סיפרו לו כי ייתכן מאוד שהוא טעה בהערכתו – שאביה הוא זה שלא רצה שנעמי תגור עמם.


הוא עמד לבשר לה שהם מבזבזים האחד את זמנו של השני. סבסטיאן איננו בעניין של רגשות. הוא בעניין של מחשבים. וגם של ספרים. אבל לא אנשים.


לא היה טעם לגרור את זה, ולכן הוא החליט לומר לה שזה לא יעבוד ביניהם; שהיא לעולם לא תוכל לשמש כעוזרת האישית שלו.


ואם היא תשאל, הוא גם יסביר לה מדוע.


נעמי ג'ונסון ניחנה באישיות מתנצלת שעלתה לסב על העצבים.


אחת מהמילים האחרונות באנגלית שהוא למד היתה 'סליחה', והוא השתמש בה לעתים נדירות בלבד.


נעמי הספיקה לבקש סליחה פעמיים, עוד לפני שהתמקמה במושבה.


היא ביקשה סליחה כאשר ניגשה אל הקבלה עם כניסתה אל המשרד, ובזמן שחיכתה היא הפילה את כוס הקפה שלה לרצפה. ואז, בעודה מתמקמת בכיסא שבמשרדו היוקרתי בשדרה החמישית, הוא ביקש לדעת איך עבר עליה הבוקר. נעמי לא הבינה לפשר דבריו, ולכן שוב ביקשה 'סליחה'.


"לא משנה," הוא השיב בעצבנות.


ועכשיו היא שוב ביקשה סליחה.


"אני לא חושב שזה יעבוד," אמר סב.


"מר דרז'אבין –"


"סב," הוא קטע אותה. "אינני מורה בבית הספר." הוא נשא את מבטו אל עיניה החומות והרציניות, ובעודו מבחין במצמוצה המהיר, הוא נסוג מעט מהחלטתו הנוקשה. היא – נעמי – בוודאי עשתה מאמץ רב כדי להגיע לריאיון היום.


ההוסטל שבו שהתה היה חור, אך בכל זאת היא הגיעה בחליפה הדורה. היא היתה הדוקה מדי, היא חשבה, בעודה מבחינה בחמוקיה. שערה החום הכהה היה משוך לאחור בחוזקה, והיא נראתה כמו...


היא לא הצליחה לשים על זה את האצבע.


היא הזכירה לו משהו, או ליתר דיוק, מישהי.


הוא לא היה מעוניין לבחון זאת לעומק, אך הוא פשוט החליט שאין טעם לנהוג בה באכזריות.


"תראי, נעמי, אין ספק שאת מוכשרת ושיחסית לבת עשרים וחמש צברת ניסיון רב ואת עושה רושם טוב, אבל..." הוא בחן את בליעת הרוק המתוחה שלה ומצא את עצמו רוצה לנהוג בה בעדינות. "יש לך רשימה ארוכה של תחביבים – קריאה, רכיבה על סוסים, בלט, תיאטרון... ועוד. העניין הוא שלעוזרת האישית שלי יכול להיות תחביב אחד בלבד – אני."


"פליסיטי כבר הסבירה לי את זה," אמרה נעמי. הריאיון הראשון שלה עם העוזרת האישית הנוכחית שלו היה יסודי מספיק בכדי להבהיר לנעמי שמדובר בתפקיד תובעני. כישוריו של סבסטיאן דז'ארבין באבטחת מחשבים היו מבוקשים ברחבי העולם כולו. מלבד עומס עבודה בלתי אפשרי, הוא היה נער שעשועים עשיר ועסוק, שבבעלותו גם מטוס פרטי ומסוק.


כן, נאמר לה בדיוק מה התפקיד ידרוש ממנה. הוא שחצן, נטול רגשות, מעביד בפרך, אך הוא משלם יפה בעד תשומת לב למשימה.


בעד תשומת לב אליו.


מטון דיבורה המריר של פליסיטי, נעמי הבינה שייתכן שמאחורי עזיבתה יש סיבה אישית יותר.


"ובכל זאת." סב הניח את קורות החיים שלה על השולחן ובזאת, היתה נעמי בטוחה, עמד לשים קץ לריאיון ולשלוח אותה לדרכה.


"האם זה יעזור אם אספר לך ששיקרתי בקורות החיים שלי?"


"נראה שלא." במקום לעמוד, הוא נשען לאחור בכיסאו. "תמשיכי."


"טוב, אני באמת אוהבת בלט ותיאטרון, אבל לא הייתי מגדירה אותם כתחביבים שלי, ולא רכבתי על סוס מאז גיל ארבע עשרה..."


"ומה לגבי קריאה?"


"אני אקרא במיטה."


סב פצה את פיו כדי לומר משהו, אך לבסוף החליט לוותר, ברוב חוכמתו.


אלוהים, הוא יכול היה להגיב לדבריה בצורה לא כל כך נאותה... אין ספק שהעלמה הנבוכה הבחינה בהזדמנות שהעניקה לו, מפני שבדיוק ברגע שלחייה החלו להחוויר, ברגע שהיא דיברה הן שוב נצבעו באדום.


"טוב, אני לא קובע מה תעשי במיטה," אמר סב, ושוב היסס, מפני שהוא לא היה מתנגד לעשות זאת...


הוא עשה פניית פרסה מילולית חדה. "אני מזהיר אותך – אם אציע לך את התפקיד, רוב שעות הערות שלך יוקדשו אלי. את תעבירי את זמנך במחשב או בטלפון, בארגון החיים שלי. אפילו לא יהיה לך זמן לקרוא את ההורוסקופ, מפני שקודם כל תיאלצי לקרוא את שלי."


"אני לא מאמינה בזה."


"אני מתערב שאת בכל זאת קוראת, נכון?"


"זה רלוונטי?"


היא היתה קשוחה יותר מכפי שנראתה תחילה.


סב שלח בה מבט נוקב, בקושי מבחין בשפתיה הבשרניות ובלחייה העגלגלות, בשעה שעיניו החומות העמוקות שאבו אותו פנימה.


ובעקבות המבט הזה, נעמי בחנה מחדש את רצונה בתפקיד – ימי עבודה של שתים עשרה עד שמונה עשרה שעות לא הפחידו אותה, לפחות לא כמו האדם שעבורו היא אמורה לעבוד.


"אני רואה שאת מאורסת." סב בחן את הטבעת על אצבעה.


שוב, שאלה נעמי,"האם זה רלוונטי?"


"האמת היא שכן," השיב סב. "מפני שהארוס שלך חייב להיות האדם המתחשב ביותר בעולם, כדי שיוכל לשאת את הדרישות שלי ממך."


"טוב, הארוס שלי לא נמצא איתי כאן בניו יורק, אבל..." נעמי היססה לרגע ואז החליטה שלא, אפילו אם בדרך נס הוא יציע לה את התפקיד, היא תסרב.


לפני שתים עשרה דקות עולמה היה סבוך אך מאורגן.


ובכן, אולי לא מאורגן, כי היא הגיעה לניו יורק לפני שנים עשר יום.


לפני שתים עשרה דקות היא שלחה לאביה הודעה והציעה שייפגשו לארוחת צהריים לאחר הריאיון.


היא בדיוק החזירה את הטלפון לתיק והלכה לשתות מים, כאשר סבסטיאן דרז'אבין יצא ממשרדו וקרא בשמה.


"נעמי."


הוא היה יפה.


פשוט ככה.


שיער כהה, עור חיוור, בעל רגליים ארוכות. ולמרות חליפתו המהודרת, עם שערו וזיפיו הפרועים, הוא נראה יותר כמו מישהו שיצא ממועדון לילה או מקזינו בחמש בבוקר.


עניבתו היתה משוחררת, עיניו האפורות-שחורות היו מצועפות מעט והוא לא חייך אליה, אלא פשוט החווה בראשו לעבר משרדו, וזיכרון עמום ולא קשור עלה בתודעתה – היא נזכרה בפעם שקבעה תור אצל הרופאה הקבועה שלה וגילתה שמחכה לה רופא מחליף חתיך מהסרטים.


מרוב הלם, נעמי החליטה לוותר על הבדיקה המעמיקה, ובמקום זאת ביקשה חיסון נגד שפעת. וגם הפעם היא היתה המומה כאשר סבסטיאן יצא ממשרדו. היא נעשתה מתוחה והפילה את הכוס שלה. כאשר הוא שאל, במבטא רוסי עמוק, לגבי היום שעבר עליה, היא היתה כל כך מהופנטת, שבקושי שמעה אותו.


עם כל שאלה ושאלה, הוא הלך ונעשה מושך יותר.


עם כל הברה שביטא, היא תהתה האם ייתכן שהכיסא שלה פועל על סוללות. איכשהו אפילו רשימת התחביבים שלה הובילה אותה למיטה, וכעת כל מה שנעמי רצתה זה לקום ולהסתלק משם.


אני אישה מאורסת, היא רצתה לומר. איך אתה מעז לעורר בי תחושות כאלה?


לא, היא לא מעוניינת בתפקיד.


"את לא דוברת שפה נוספת?" שאל סב.


"לא," נעמי הנידה בראשה.


"בכלל לא?"


"בכלל לא," אמרה נעמי.


הוא פשוט נעץ בה מבט.


"את יודעת," אמר סב לבסוף, "האנגלים האלה משוגעים."


"סליחה?"


"זאת אומרת, העולם דובר האנגלית."


"אה."


"הם מסתמכים על אחרים הדוברים את שפתם."


"כמה שפות אתה דובר?" שאלה נעמי.


"חמש."


יופי, חשבה לעצמה נעמי. לא התקבלתי לעבודה.


"ובכל זאת, בהתחשב בכך שרוב האנשים דוברים אנגלית," אמר סב. "אני בטוח שנוכל להסתדר."


הצילו.


"אני רק רוצה להבהיר שאגור בניו יורק למשך שנה," אמרה נעמי, בניסיון לשכנע אותו לסגת, אך הוא פשוט משך בכתפיו.


"גם ככה לא תצליחי לשרוד עד אז. אני לא חושב שאי פעם היתה לי עוזרת שהחזיקה יותר מחצי שנה. שלושה חודשים..." הוא חישב. "כן, אני חושב שאת תשרדי שלושה חודשים בערך, למרות שאקווה ליותר."


"תראה..." נעמי הבזיקה אליו חיוך. "אני לא רוצה לבזבז את זמנך. למרות שהעוזרת שלך הבהירה שמדובר בשעות תובעניות, לא ידעתי שעד כדי כך. אני אוהבת את סופי השבוע שלי..." היא חייכה אליו שוב, והוא נותר אדיש. "האמת שהגעתי כדי להכיר את אבי יותר טוב, ולכן – "


"את לא תעבדי בסופי שבוע." סב צלח את המכשול. "אלא אם כן נהיה מחוץ לארץ."


"ובנוסף," הוסיפה נעמי, רק כדי לוודאי שלא ישכור אותה לעבודה, "אין לי ממש ניסיון בתחום שלך."


"ניסיון בתחום שלי?" סבסטיאן הזעיף פנים וידע בדיוק למה כוונתה, אך הוא נהנה להתבונן בה נלחצת. "אני לא חקלאי."


"התכוונתי שאני לא ממש מבינה באבטחת מחשבים."


"אחרת היינו יריבים."


היא קמה והושיטה את ידה.


"אני מצטערת, אני –"


"המשרה כוללת דירה המשקיפה על סנטרל פארק. טוב, ברגע שפליסיטי תעזוב. היא נחמדה..." הוא הרהר. "טוב, אני אוהב לגור שם."


"אנחנו נגור באותו הבניין?"


זה רק הולך ונעשה גרוע יותר!


"זה בניין ענקי. אל דאגה, אני לא אבוא לבקש ממך סוכר. זה נוח אם צריך לקיים פגישות מוקדם בבוקר או מאוחר בערב. וזה חוסך לי זמן על נסיעות, מהן לא חסר. המגורים באותו הבניין חוסכים לי עשר דקות, מפני שאני לא צריך לאסוף אותך ממקום אחר, וגם יש מנחת מסוקים." ואז הוא סיפר לה על תקציב הביגוד שתקבל, מה שהיה אמור לשמח אותה כהוגן.


"לא, באמת..."


נעמי רצתה את חייה בחזרה.


היא רצתה עולם שבו היא לא פגשה בגבר הזה מעודה. אבל עכשיו סב רצה אותה.


היא היתה עסיסית כמו פרי אסור, ואלוהים, כמה שהוא אוהב את המילה 'לא'. הוא ראה בה מכשול קשה אותו יש לעקוף או להעלים.


מכשול שמחדיר בו מוטיבציה אדירה.


"תודה על זמנך," אמרה נעמי, עדיין מושיטה את ידה. אך הוא לא הגיב.


"סליחה," היא אמרה שוב, רק שהפעם הוא נותר אדיש לכך. הוא פשוט ישב בדממה והתבונן בה יוצאת.


הוא הרים את קורות החיים הבאים ועיין בהם.


איזה שעמום, חשב לעצמו סב, מחשבותיו עדיין נתונות לנערה עם העיניים החומות, הנוגות.


עיני כלבלב חומות.


כמו כלבלב שמצפה שיגרשו אותו, אך מייחל לאהבה.


אך הוא לא זקוק לכלבלב משוטט.


הוא יצא לקרוא לעמנואל.


חדר ההמתנה היה ריק מאדם.


"פליסיטי..." הוא קרא אל העוזרת שלו, אך גם כיסאה היה ריק.


והתיק שלה נעלם.


היא השאירה לו הודעת פרידה על גבי צג המחשב.


זייפתי את זה!!!


"אין מצב." סב חייך, אך חיוכו נעלם ברגע שהמעלית נפתחה ועמנואל, כפי הנראה, החל להתקדם לעברו.


"אני מתנצל על האיחור, מר דז'ארבין..."


סב הזעיף פנים. הוא זיהה אותו. כן, הוא ראיין את עמנואל לפני כמה שנים, ועכשיו הוא חזר לסיבוב שני.


והוא איחר בחמש דקות.


"זה לא הרושם הראשוני הכי מוצלח," אמר סב.


"אני יודע, אבל –"


"בוא לא נבזבז זמן יקר."


"אבל...!"


סב לא חיכה לשמוע את תירוציו. הוא פשוט חזר למשרדו, שם קלט את שאריות ניחוחה הפרחוני של נעמי ג'ונסון. לאחר שגמל בדעתו, סב הרים את שפופרת הטלפון.


נעמי בדיוק בדקה את הטלפון שלה כאשר הוא צלצל, ובהתחשב בהודעה ששלחה לאביה, היא הניחה שהוא מתקשר אליה. הוא התרשם מאוד כאשר היא סיפרה לו על הריאיון אצל סבסטיאן. אולי הוא התקשר כדי לשאול אותה איך הלך?


"היי, אבא, אני בדיוק –"


קולה נשמע משתפך ודביק, ממש לא כפי שדיברה איתו, חשב סב. "זה לא אביך. זה סב."


"אה."


הוא שמע את טון האכזבה בקולה, חוויה חדשה עבור סב – שבדרך כלל נשים יעשו הכול כדי לשמוע ממנו. "הבוס שלך."


"סליחה?"


"חה!" אמר סב. "נצטרך לעבוד על זה. ברכותיי, נעמי, התקבלת לעבודה."


נעמי עמדה באולם הכניסה וידעה שעליה לשים קץ לשיחה.


פשוט לנתק ולברוח משם כאילו אין מחר.


"חשבתי שהבהרתי – " ניסתה נעמי, אך סב קטע את דבריה.


"מה אם אשפר את העסקה ואציע לך ביקורי מולדת תלת חודשיים באנגליה? אני בעצמי אמור לטוס לשם בנובמבר, לביקור פרטי. תוכלי לקבל שבועיים חופש. אני בטוח שארוסך ישמח לראות אותך."


נעמי בלעה רוק והזעיפה פנים נוכח שאלתו הבאה.


"מדוע הוא לא הצטרף אלייך?"


"סליחה?"


"לניו יורק," אמר סב. "מדוע הגעת לבד?"


"אנחנו סומכים זה על זה..." קולה נשמע צווחני מפני שלמרבה הפלא, באותו הרגע, נעמי לא סמכה על עצמה.


"לא דיברתי על זה, אני פשוט סקרן לדעת מדוע הוא לא הצטרף אלייך."


הוא היה כמטר סיכות הננעץ בעורה. שאלתו היתה שאלה שנעמי שאלה את עצמה שוב ושוב.


"יש לו עבודה חשובה."


"גם לי," אמר סב, ואז החליט שאין לכך חשיבות. ארוס, ועוד ארוס נעדר, כלל לא רלוונטי עבורו, ולכן הוא מחק את ארוסה מהקובץ בתודעתו ששמו נעמי ג'ונסון.


לא רלוונטי.


"בואי לעבוד בשבילי, נעמי," אמר סב, ונעמי עצמה את עיניה ופקחה אותן, אך עדיין הרגישה סחרחורת. היא התקשתה לנשום נוכח צליל קולו העמוק.


"אז עשינו עסק?" שאל סב.


היא משחקת באש, הבינה נעמי, אך מצד שני היתה זו אש שנבעה מבפנים, והיא הטילה ספק בכך שגבר כמו סבסטיאן מתלהט כרגע נוכח המחשבה עליה.


יהיה עליה פשוט לשמור את רגשותיה האישיים לעצמה, והיא יודעת כיצד לעשות זאת.


אחרי הכול, היא עשתה זאת במשך מרבית עשרים וחמש השנים האחרונות.


היא שקלה לספר לאביה על המשרה היוקרתית שתפסה, כך שאולי, סוף כל סוף, היא תבחין בניצוץ של אישור בעיניו.


ייתכן שתהיה זו ההתחלה החדשה לה הם זקוקים.


"נעמי," דחק בה סב. "עשינו עסק או לא?"


"עשינו עסק," השיבה נעמי. "מתי אני מתחילה?"


היא קיוותה שבעוד חודש, או שבועיים.


או אפילו ביום שני.


היא פשוט רצתה קצת זמן לנקות את הראש, לפני שתפגוש בו שוב, אולם אז שוב נשמע קולו העמוק.


"תסתובבי ותחזרי למעלית," השיב סב ואז, כמו מגיש בשעשועון, הוא הפעיל את שעון העצר של חייה. "הזמן שלך איתי מתחיל עכשיו."


1


נעמי התעוררה במיטה חמימה ונוחה. היא פשוט בהתה לתוך החשכה והמתינה לעלות השחר, בשעה שפרפרים ריקדו בבטנה.


אמש היא התקשרה לאנדרו ואמרה לו שהסיפור ביניהם נגמר.


כצפוי, הוא לא קיבל את זה היטב.


אך מצד שני, הוא גם לא קיבל היטב את העובדה שהיא נוסעת לניו יורק לבלות עם אביה. למעשה, הם נפרדו בלילה לפני טיסתה של נעמי. למחרת בבוקר הוא הופיע בשדה התעופה עם טבעת אירוסין והודיע שיחכה לה.


כעת היא לא נזכרה באירוע הזה בשמחה. החודשים האלה בנפרד עזרו לה להבין שהיא הסכימה מפאת הלחץ, ושהיא לא היתה זקוקה לו שיעניק לה, ברוב חסדו, שנה של היעדרות.


זה תם ונשלם, ולמרות שהיא אמורה להרגיש הקלה, שאותה היא אכן הרגישה, נעמי הפסיקה לחשוב על אנדרו.


הפרפרים בבטנה הפכו ללהקת דרורים, והיא נתקפה בחילה מרוב אימה נוכח המחשבה על שיחה נוספת שיהיה עליה לקיים היום.


עם סב.


מובן שאנדרו שאל אם יש לה מישהו אחר, ולרגע קט נעמי היססה בטרם ענתה לו.


לא, אין אף אחד אחר, היא אמרה לו, וזו היתה האמת.


בערך.


נעמי עובדת אצל סב כבר שלושה חודשים, וכן, הוא ניסה להתחיל איתה כבר כמה פעמים.


פעם אחת, כשהם היו תקועים במטוס הפרטי שלו על מסלול המראה במאלי, הוא הניח את הספר שהוא תמיד קרא בהמראות והציע שהיא תלך לשכב קצת.


כשהוא שוכב מעליה.


או שהיא שוכבת מעליו.


תקרית נוספת אירעה בהלסינקי, כאשר הוא הגיע לסוויטה שלה במלון כדי לעדכן אותה לגבי פגישת עסקים ולגבי שינוי קוד האבטחה שלו. נעמי רשמה הערות ביומנה כאשר סב הכריז על כך שנרפא אחת ולתמיד מתשוקתו לבלונדיניות.


והציע שהם ייכנסו למיטה.


מובן שנעמי אמרה לו שלמרות שהצעתו מחמיאה לה, היא מאורסת, והיא לעולם לא תתעסק עם הבוס שלה.


הוא היה האדם הכי פחות רומנטי שפגשה בחייה.


ונעמי היתה לגמרי דלוקה עליו.


למרות כל מה ששמעה על התנהגותו הקרירה, בקרבתה הוא התנהג אחרת.


למרות שזרקה את אנדרו, נעמי הביטה על הטבעת שלה והיתה אסירת תודה על החלטתה אמש, להמשיך לענוד אותה עד שתצליח להתמודד מול סב.


אז, למרות שטכנית לא היה לה גבר אחר, נעמי תזדקק לכל עזרה אפשרית כדי לעמוד בפני קסמו של סב.


היא היתה שמחה לשכב עם סב רק לשם ההנאה שבדבר.


אך אין לה שום צורך ברגשות שיתעוררו בעקבות זאת.


או בהיעדר הרגשות המוחלט מצדו של סב.


השעון המעורר צלצל ונעמי כיבתה אותו, הסיטה את השמיכות וקמה להכין לעצמה קפה.


היתה זו דירה יפהפייה, עם תקרות גבוהות, דלתות מהגוני וקמינים מרהיבים ביופיים. לא שהיא השתמשה בהם. במקום זאת היא השתמשה במערכת החימום הרגילה, מתוך חשש שבגללה כל המבנה יעלה בלהבות.


סב התגורר בפנטהאוז והוא אכן צדק – מלבד לפעמים הבודדות שבהן הם תכננו להיפגש באולם הכניסה, הם בקושי התראו מחוץ לעבודה.


הבעיה היתה העבודה והימים הארוכים, והנסיעות הארוכות עוד יותר, שבילתה בחברתו.


ליתר דיוק, הבעיה היתה רגשותיה כלפיו.


היא לקחה את הקפה בחזרה למיטה ותהתה אם בהגשת התפטרותה היא עומדת לעשות את הטעות הגדולה בחייה, ובדיוק אז, כמו במענה להרהוריה, צלצל הטלפון.


השעה היתה שש בבוקר יום שני, אך בעיני סב לא היתה לכך כל משמעות.


נעמי היתה זמינה עבורו עשרים וארבע שעות ביממה. כמעט שלא נותר לה זמן להתאושש מרכבת ההרים הזאת, לא היה לה פנאי להאט את ליבה המשתולל ולארגן את מחשבותיה.


"היי, סב."


"מה השעה?" שאל.


נעמי הדחיקה תגובה שנונה – היא היתה יכולה לומר שלא מתפקידה לשמש כשעונו האישי, אך הבינה שהוא משלם לה מספיק כדי שתהיה, אם רק ירצה בכך. "שש," אמרה נעמי. "שש בבוקר," היא הוסיפה.


ליתר ביטחון.


"בסדר, את יכולה לבטל את פגישותיי בבוקר?" שאל סב. "בעצם, פשוט תבטלי את כל היום שלי. אני אחזור לעניינים מחר."


אוי, לא!


עכשיו היא הבינה את השאלה המוזרה לגבי השעה. הם לא נמצאים באותו אזור זמן.


"סב, איפה אתה?"


"בדרכי חזרה."


"אבל מאיפה? אתה אמור להיפגש עם השייח עאלם בשעה אחת עשרה, ואחר כך אנחנו אמורים להיפגש איתו ועם אשתו לארוחת ערב. קבענו את זה מזמן, אחרי ניסיונות רבים."


"אני יודע."


"אז אתה חייב להגיע."


"מה זמן הטיסה מרומא לניו יורק?" שאל סב.


אפשר לשכוח מאזור זמן, חשבה נעמי. הוא נמצא ביבשת אחרת בכלל. "יותר משמונה שעות," נאנחה נעמי.


"אז את מבינה שזה בלתי אפשרי."


היא כמעט היתה יכולה לדמיין אותו מושך בכתפיו.


"סב," הפצירה בו נעמי. "אמש עאלם התקשר ואמר שהוא ואשתו מצפים לביקורם בכיליון עיניים. הוא נהג בסבלנות רבה."


השייח הזמין את סב לדובאי, כדי לבחון את מערכת האבטחה במלונו, אך סב דחה את ביקורו. כעת השייח הגיע לביקור מיוחד עם אשתו.


הם היו יותר חברים מאשר שותפים עסקיים, אך סב לא זקוק לחברים – הוא רצה שעאלם ואשתו ישמרו מרחק.


הם סירבו לקלוט את המסר.


"בסדר, בסדר," התפרץ סב. "אני בדרכי לשדה התעופה. כאשר אגיע למטוס, אני אבקש מהטייס להצמיד את הרגל לדוושה, או מה שהם אמורים לעשות. תראי, קשה לי להאמין שאגיע לפני שלוש."


"מה אני אמורה לומר לו?"


"בשביל זה אני משלם לך," אמר סב. "פשוט תפעילי את הקסם שלך, נעמי."


"הוא כבר אזל לי."


"שמתי לב," השיב סב. "היית מאוד..."


"קצרת רוח?" הציעה נעמי.


"אני לא מבין את משמעות המילה הזאת."


"עצבנית, לחוצה."


"כן, היית קצרת רוח לאחרונה."


"מפני שהבוס שלי כל הזמן מאכזב אותי. מה בדיוק אתה עושה ברומא?" היא מנהלת את היומן שלו, מזמינה את הטיסות שלו, קובעת את לוח הזמנים שלו, ולא היה לה ספק שהוא לא אמור להיות שם.


"את רוצה לדעת מה בדיוק אני עושה?" בדק סב.


נעמי עצמה את עיניה. היא ידעה, כמובן, שבוודאי מדובר באישה.


וזו הסיבה שהיא היתה קצרת רוח כל כך. יותר מכל דבר אחר, נעמי שנאה עימותים, או, ליתר דיוק, היא לא היתה מסוגלת להיות זו שמביאה את המצב לידי רתיחה. למעשה, היא ממש רצתה שסב יפטר אותה. מבחינתה זה היה עדיף מאשר להתפטר בעצמה בהמשך היום.


"כלומר, מדוע אתה ברומא?" שאלה נעמי. "אני, בסך הכול, מנסה להבין מה לומר לשייח עאלם."


"טוב, אני משער שבזמנו זה פשוט נראה לי רעיון מוצלח."


"ואני מניח שבזמנו כוונתך לליל שבת."


"את מכירה אותי היטב. הייתי במסיבה ו – "


"שיניתי את דעתי," התפרצה נעמי. "אני לא צריכה לדעת. אני כבר אמצא מה לומר לו."


"את נשמעת אנגליה להפליא," אמר סב. "תמצאי פתרון. אה, את יכולה לארגן כמה פרחים בשמי?"


נעמי עצמה את עיניה.


"אם תוכלי לשלוח תריסר ורדים לבנים..."


הוא לא באמת היה צריך לבקש את זה ממנה – היה זה הנוהל הרגיל עם סב.


ביום שני נעמי היתה מזמינה פרחים עבור הבחורה שעמה הוא נפגש בסוף השבוע. לקראת יום רביעי, הוא היה מבקש ממנה להזמין חדר עבור הבחורה הבאה.


ביום שני הבא, ייתכן שיידרשו פרחים נוספים, אך קרוב לוודאי שעד אז הוא כבר יאבד עניין.


"איך קוראים לה?" שאלה נעמי, בעודה מושיטה יד לעבר העט שלה. "ואיזו הודעה ברצונך להוסיף?"


"בעצם," אמר סב," תשכחי מהפרחים. וחוץ מעאלם, יש עוד משהו שאני מפספס?"


"בדיוק קבעתי לך פגישת תחילת חודש איתי." היא התכוונה לבשר לו על התפטרותה.


סב השתתק.


"אנחנו בחודש נובמבר," אמרה נעמי.


"אני מודע לכך."


"אני רק מוודאת."


"משהו נוסף?"


"לא, הכול בוטל לטובת עאלם."


"אני אגיע מהר ככל האפשר. תאמרי לעאלם..." הוא חשב לרגע. "פשוט תאמרי לו מה שאת חייבת, ואם הוא יעשה צרות, פשוט תזכירי לו שהוא זה שרוצה לפגוש אותי."


הוא לא אמר להתראות, פשוט ניתק את השיחה, ולא, חשבה נעמי, היא לא תתגעגע לחלק הזה מהעבודה – לארגן מחדש את לוח הזמנים שלו בהתראה קצרה ולאכזב אנשים. לפחות כך היא חוותה את זה. נדמה שלקוחותיו כלל לא הוטרדו מכך. היותו בלתי ניתן להשגה הפכה אותו לנחשק יותר. ככל שהוא היה חמקמק יותר, כך גדלה הפופולאריות שלו.


"סב הארור," מלמלה נעמי, ואז חזרה לשכב על כריותיה וליהנות ממנוחה נדירה.


כעת לא היתה סיבה למהר. היא תוכל לעבוד כאן כמה שעות, לכן היא נשכבה במיטה והמתינה לזריחה וחשבה על מה שבכוונתה לעשות.


רוב האנשים היו טוענים שמשוגע מצדה לוותר על עבודה מדהימה כל כך, במיוחד בהתחשב ביתרונותיה.


זה מה שנעמי אמרה לעצמה במשך שלושת החודשים האחרונים.


אך בתוך זמן קצר היא למדה שגם המיקום הנחשק ביותר לא מביא אושר. בגדי מעצבים, ציפורניים מטופחות ותספורת מוקפדת לא הופכות את העולם למקום קסום.


היא נדלקה על סב ברגע שהניחה עליו את עיניה.


נדלקה קשות.


וכמו רבות מקודמותיה, נעמי ידעה שאין טעם לייחל למשהו מלבד לסטוץ קצרצר בחברתו.


עליה להימלט משם בטרם תיכנע, החליטה נעמי. גם ככה היא כבר היתה עמוסה רגשית, בעקבות ניסיונותיה ליצור יחסים כלשהם עם אביה ולשים קץ ליחסיה עם אנדרו.


היא בהחלט לא היתה זקוקה כעת לסטוץ עם סב. מפני שלמרות שייתכן שעבורו יהיה זה משהו חד פעמי, מפגש מהסוג המיני, נעמי ידעה שהדבר יצלק את ליבה לתמיד.


הוא כלל לא התנהג בקרירות. למעשה, לפעמים היא הרגישה כאילו ששמו אותו על כדור הארץ אך ורק כדי להעלות חיוך על שפתיה.


מה שהוא עשה.


לעתים קרובות.


הוא התנהג בצורה לא נאותה, נכון.


אך לא יותר ממחשבותיה הלא נאותות.


היא עדיין הרגישה כאילו שהכיסא במשרדו מופעל על ידי בטריות.


קולו גרם לבטנה להתכווץ בחוזקה.


ובאשר להיותו חסר רגשות...


בין אם הוא היה כזה ובין אם לא, הוא הצליח לעורר בה רגשות ללא כל מאמץ.


השחר הפציע והיום נראה מרענן ונקי ממקומה במיטה החמימה. מישהו בוודאי הסתובב אמש עם מברשת צבע, מפני שסנטרל פארק נראה כתערובת של אדום וכתום עזים, והיא תהתה כיצד היא תרגיש לשכב במיטה בחורף, כאשר חדר השינה מחומם בקמין, בעודה מביטה אל העצים המכוסים שלג.


אין בכוונתה להישאר כאן כדי לגלות.


והיום היא תספר לו על כך.