“מסע לשום מקום

אמא שלי, הייתה אישה עגומה וכעסנית ששרדה עבורנו את החיים. במפתיע פניה הביעו חיוך גדול, כאשר היא יצאה פעם אחת בשנה למסע של שלושה ימים, מקריית הפועלים הצפונית והאפרורית אל העיר הגדולה תל אביב, שם היא הייתה עושה קניות מוזרות, רוכשת שנדלירים, (מנורות תקרה) מזכוכית זולה, שלרוב נשארו מוטלים במחסן מבלי שטרחו לתלות אותם. לי היא הייתה רוכשת מתנה מעוררת תהייה לא פחות, מנקב כרטיסים, בכך היא בקשה לשתף אותי בחוויית הנסיעה באוטובוס העירוני, שבו ישב בנוסף לנהג גם מנקב הכרטיסים בחלקו האחורי. לרוב היא הייתה שותקת לאחר נסיעותיה, שומרת לעצמה את חוויותיה, עליהם היא חשבה חצי שנה לאחר חזרתה, ולאחריהן עוד חצי שנה, היא תכננה על מה ואיך היא תעשה בנסיעה הבאה. עברו שנים והבנתי שכמו הסיפור של האיש היפני שהרוויח שני ינים, באחד הוא קנה לחם בכדי לחיות, בשני הוא קנה פרח, בכדי שיהיה לו עבור מה לחיות, כך הנסיעות לאימי, היו הפרח הסודי שהעניק טעם לחייה.

מאריוון צעירה צרפתייה, יצאה למסע דומה לזה שאימי נהגה לעשות, שתכליתו הייתה שבירת השגרה המעיקה, בריחה מהחיים שבהם, דלות, תסכול וכעס המאיים עוד רגע לפוצץ הכול. מאריוון מבקשת רק לנשום אוויר, להרגיש לבד עם המחשבות, ברגעים אותם היא מקדישה רק לעצמה.
מאריוון הגדילה לעשות, בכך שיצאה למסע מפתיע ובלתי צפוי, לאחר שהשאירה פתק קטן במטבח לבעלה, יצאתי בקרוב אשוב. היא יוצאת לעיירה השכנה פמפול, רק ארבעים וחמישה ק"מ, באוטובוס מאסף הנוסע באיטיות מייאשת במשך שעתיים ועוצר בכל התחנות, בו עולים ויורדים דמויות דהויות ועייפות, מסע מתיש ומנוכר המהווה מטפורה לחייה של מאריוון.

מהי מאריוון שעלתה לנסיעת האוטובוס ? אנחנו נחשפים לגיבורה שלנו, במהלך הנסיעה האיטית והשהייה בעיירה המנומנמת, דרך מחשבותיה העגומות המתחברות לתקוות, אהבות ואכזבות בחייה, המזכירות סרט צרפתי ישן המתמקד בפניה של נערה צעירה היושבת ליד חלון אוטובוס איטי, ממנו משתקפות וחולפות עיירות עגומות, החצר האחורית של צרפת, נוף ופורטרט פנים המשתלבים האחד בתוך השני, האדם הוא תבנית נוף מולדתו. הספר הזה מוכיח את הטענה הזאת בצורה עדינה ויפה, אך גורם לנו להבין שגם בעגמומיות אפורה קיים יופי פנימי עוצמתי.

מאריוון הצעירה, מתגוררת בעיירה הקטנה, סן-ברייה שבצפון מערב צרפת, היא פועלת בתעשיית הברזל הישנה של שנות השבעים, עומדת יום שלם בפס יצור רועש, מבצעת עבודה מונוטונית ושוחקת, הנמדדת בתפוקות קשות להשגה, שלא מותירות זמן לנשום, ההופכות את האדם לבורג קטן במכונה גדולה. היא נשואה לפועל מאותו מפעל העובד במחלקה אחרת, יש להם ילד אחד, והם מתקשים לגמור את החודש. האם יש להם עתיד מקצועי וחיים מעבר לאופק הצר של המפעל ? לא, העבודה בו היא, גזר דין לתקופה לא מוגבלת, המקרין על חיי המשפחה, ככלים שלובים, ההופכים את החיים למעייפים ומתסכלים המכלים את שרדי האהבה להעמדת פנים ולייאוש ההולך וגובר.

שיא מסעה של מאריוון בפמפול, הוא האמבטיה במלון זול, ממנה היא מפיקה מגוון הנאות קטנות: " מארי לין (שיבוש של מאריוון) תאוותנית, מארי לין עסיסית, חשקנית, מארי לין רופסת, גמורה, מארי לין באורגזמה. " וכך לאורך עמוד וחצי נמשכים הנאותיה של מארי לין הנאמרים בתמציתיות, כמו הוראות הכוונה של וויז, המדגישים את היופי שבדברים הקטנים והאיטיים, אלו שמחברים אותנו לחיים הממשיים.

פמפול, הוא כמו שום מקום, כזהו מסעה של מאריון הצעירה, אין בו תכלית, מלבד הקשבה עצמית.

באמצעות רומן קטן שאין בו כמעט סיפור, משרטטת דורותה לטסייה, בעדינות ובדייקנות מצבים אנושיים כואבים, ללא קישוטים מיותרים, ללא דרמות גדולות. בפשטות וישירות מאריוון מצליחה לזעוק זעקה אדירה של נשמה אבודה, המבטאת את האנשים השקופים, שנותרו בשולי הדרכים. הספר הזה הוא כתיבה חברתית נפלאה, הצועקת לצדק חברתי, לאנושיות ולחמלה. למרות שהספר נכתב בשנות השמונים הוא עדיין רלוונטי לסולידריות החברתית ההולכת ומתפוררת לנו בין הידיים, לאנשים הקטנים, הגיבורים האמתיים של החיים באופן שבו הם שורדים. התרגום של אביטל עינבר, פרנקופיל ידוע, טוב ועדיין שומר על רעננות הסיפור.”