“נזים חיכמת (1902-1963) נחשב לאחד המשוררים הטורקים החשובים ביותר בעת החדשה. לצערי משירתו טרם קראתי. האמת שמאז שארדואן החליט להחרים אותנו יש לי טעם מר מכל דבר טורקי, לא קונה יותר עלי גפן ממולאים שאני כל כך אוהב מתוצרת טורקיה (יש תחליפים מיוון ובולגריה, קצת יותר יקר, אבל טורקי לא קונה), רחת לוקום וכו'. שמתי לב שגם ספרות מתורגמת מערבית שהייתי קורא מידי פעם אני מתרחק ממנה ולא עושה לי חשק כרגע, כנראה בהשפעת המצב.
הספר הזה חיכה לתורו הרבה זמן והנה הוא הגיע. הספר נכתב שנה לפני שנזים נפטר, כלומר ב-1962, בתקופה זו הספרות הטורקית עדיין לא הייתה מפותחת ונזים בעצם ניסה לעשות משהו טורקי יחודי. אחמט הוא הדמות המרכזית עליה נזים מלביש הרבה מהאוטוביוגרפיה שלו. הספר הוא למעשה תיאור של חודש וחצי בחייו של אחמט בשנת 1925. אחמט הוא קומוניסט טורקי הנמלט מהשלטונות, הוא מתחבא בביקתה אצל חבר ומחכה עד יעבור זעם. בנתיים הוא ננשך על ידי כלב והחשש שלו מפני הדבקות בכלבת תופס חלק גדול בסיפור. הוא יודע שהמחלה מגיעה לשיאה תוך 40 יום, וכך הוא סופר את הימים החולפים בתקווה שלא נדבק במחלה. תוך כדי שהימים עוברים הוא מספר על עברו ברוסיה, באוניברסיטה, נשים וחברים בחייו.
עד כאן הכל בסדר רק שנזים מנסה להמציא את הגלגל ולהיות ייחודי ולא כל כך הולך לו, הוא מערבב כמעט את כל סוגי הכתיבה האפשריים לעיתים בפרק אחד. בפסקה אחת הוא יכול לדבר גם בגוף ראשון, גם בגוף שלישי ותוך כדי פסקה לעבור מהווה לעבר בלי לשים נקודה אפילו. בהתחלה חשבתי שאני לא מבין אותו נכון, אך מהר מאוד מבינים שזו דרכו בכתיבה. תפסת מרובה לא תפסת מתאים לנזים חכמת בספר זה. גם הסיפור עצמו לא באמת ממריא, וכך אנו מקבלים ספר די טפל ומיותר. אני מקווה ששירתו עליה התפרסם אכן טובה יותר.”