“הספר המחודש מאת אסטריד לינדגרן, אשפית ספרי הילדים מן המוכרים בעולם. רוניה נולדת בליל סוער וגשום, אבל מזג האוויר הנוראי לא מכבה את להבת האושר העילאי של לוביס אמה ומטיס אביה; וכל שודדיו. חגיגות עד הליל מבשרות את בואה של ילדת השודדים היפה והאמיצה ביותר שנולדה אי פעם. רוניה גדלה להיות סקרנית, אמיצה, חזקה, מהירה ומאושרת, וכל הטבע מסביב לשטח המצודה של אביה ושודדיו שלה לחקור ולהנות ממנו. אבל ביום בהיר, במהלך שיטוטיה ביער, לאחר שנים של בדידות שקטה אך נעימה, פוגשת רוניה את ברק, ילד שודדים שונה לגמרי ממנה וכל מה שהיא מכירה, ואמור אפילו להיות אוייב שלה! הרי הוא בנו של מנהיג השודדים השני, אוייבו של אביה. אבל למרות כל האיסורים, מתיידדת רוניה עם ברק, ויחדיו הם עוברים לגור ביער, הרחק מהמריבות הרועשות של שתי משפחות השודדים.

הספר משובץ בשלל יהלומים: רגעים כה מצחיקים שהייתי צריכה לעצור את הקריאה כדי לשחרר כמה געיות, רגעים מותחים ומרגשים בהם לא העזתי להסיט את מבטי מהמילים, וכמובן רגעים מחממי לב, בהם התוודעתי לרגשות הטובים ביותר בבני האדם. הספר יצליח לשבות גם את הצעיר בקוראיו, הרפתקה מסחררת מלאה אומץ וסקרנות, ריבים וחברות אמת. מבחינתי, ספר חובה לכל ילד. בלי צל של ספק. בתחכום רב, רוקמת הסופרת חברות בלתי-אפשרית בין שני ילדים כה חצופים ואמיצים ושונים זה מזו, אך בעלי אותן אמיתות שחסרות למשפחות מהן באו. יאללה. לכו להקריא לילדודס.

קהל היעד: ילדים ונוער.

רוניה בת השודד, מאת אסטריד לינדגרן, בהוצאת עם-עובד.”

“המילה הדנית "הוגה" (hygge) נעשתה טרנדית בשנה-שנתיים האחרונות ולא בכדי. הוגה, על פי וקיפדיה, "כשם עצם, מתייחסת לאיכות של חמימות, נינוחות וחברותיות אשר משרה תחושה טובה של שביעות רצון או רווחה נפשית. בשפה הדנית משמשת המילה, בהטיות שונות, גם כשם תואר לתיאור מצבים המאפיינים הוּגָה או כפועל לציון התנהגות ברוח זו". הוגה זה כיף פשוט. זה מה שקורה לך כשאתה לבד בים, כשאתם אוכלים לאור נרות, כשאתה רגוע ומנוחם ולא חסר לך דבר. ומאידך - לא ברור מה זה הוגה. הוגה נופל בין הדברים שאתה יכול לזהות רק כשהם קורים לך. ולמרות שהוגה קורה לכולנו ושכולנו אוהבים את ההוגה, זו מילה (שעד כמה שידוע לי) קיימת בינתיים רק בשפה אחת - דנית. כשקראתי את רוניה של אסטריד לינגרן השוודית וכשאני קורא את המומינים של טובה ינסון הפינית יותר קל לי להבין למה דווקא מתוך התרבות הסקנדינבית הגיעה מילה המתארת מצב-חיים כל-כך ספציפי ונפלא: שם, כך נדמה, הוגה היא סוד עתיק יומין הידוע לכול. וגם אם מאוד ייתכן שאני חוטא במעט רומנטיזציה אני עדיין בטוח שאינני טועה: בשביל לכתוב ספר כה סוער וכה נעים כמו רוניה ההוגה צריכה לזרום לך בדם.

רוניה היא בתו היחידה של רב-השודדים מטיס. מטיס ושודדיו גרים במבצר הגדול של מטיס שבלילה בו רוניה נולדה נבקע לשניים בעת סערה. כשרוניה גדלה היא מורשית לצאת מהטירה ומתחילה לחקור את היער הגדול של מטיס, ללמוד את הצומח, את חיות הפרא הטובות וציפורי הטרף הרעות. טוב לה לחיות לבד עד שיום אחד היא מוצאת את ברק, בנו של רב-השודדים בורקא ואויבו הגדול של מטיס. ברק מספר לה שבורקא ושודדיו עברו לגור בחצי הנטוש של מבצרו של מטיס.

כשרוניה שומעת את זה היא מתמלאת קודם כל טינה עמוקה אל הפולשים, "אתה ומבצרו של בורקא שלך! תלכו שניכם לעזאזל!" היא צועקת אל ברק כשהם נפרדים לאחר מפגשם הראשון. אלא שעם הזמן כמובן וככל שמתקדם הקיץ שני הילדים מתחבבים האחד על השני ולומדים על בשרם את אמרת הילדות השחוקה, "טובים השניים מן האחד". הקשר שמתהווה ביניהם יהפוך להיות די במהרה לבו המפתיע של הסיפור, לב טוב ורחב מאוד, שמצליח לטפל בעדינות וברוך ברעיונות ששייקספיר וסופוקלס הרגו עשרות דמויות כשניסו לפתור. קונפליקטים בין הורים לילדיהם ובין דרישות החברה וצו המצפון נפתרים כאן יפה מאוד ולאו דווקא בפשטות, שכן רוניה היא טיפוס סוער מאוד. המסר הוא כזה: כשיש ערך שמהותו טובה עלייך לדבוק בו. זה אומנם שיעור מוכר וידוע אבל בכל זאת שיעור שנוטה להישכח ולכן טוב להיזכר בו, בייחוד כשהמורים הם רוניה וברק.

אבל הסיפור של רוניה וברק הוא רק חלק אחד, וגם אם מזגם הנעים הוא הוגה (hygge) למדי את מהות ההוגה של הספר אני זוקף לזכות תיאורי הטבע הנהדרים שנמצאים כמעט בכל עמוד. ההתבוננות ביופיין של העונות; הסימביוזה הבריאה שעליה רוניה משתדלת להקפיד כשהיא מטיילת ביער; ההכרה הברורה מאליה בזניחותו של האדם: כל אלה הם רק ניסיונות שלי להסביר למה כיף פה, ב-"רוניה בת השודד". אבל אולי כדאי לי לנסות להניח לניתוחים ותיאורים. אינני יליד דנמרק ולפעמים נוח לי יותר דווקא כשאין מילים מדויקות שמתארות מצבי חיים כמעט בלתי אפשריים לתיאור. קראתי את הספר בתקופה עמוסה שעדיין לא נגמרה ונהניתי מאוד. למה? ככה. כי כשנשכבתי במיטה אחרי חצות ופתחתי את הספר הייתי כמו מטיס שאמר אל בתו, "נחמי אותי רוניה, סעדי אותי בצערי". והיא עשתה את זה נהדר.”