“במשך השנים שאני כותבת באתר ביקורות הבחנתי ללא כוונת מודעת שאני כותבת שלוש סוגי ביקורות:

-הביקורת הראשונה "הפשוטה" ביותר מתבצעת עם סיום קריאת הספר,גיבוש דעה,בדיקת שגיאות כתיב {כמה שאני שונאת אותן},בדיקת תצורת כתיבת המשפטים באופן הבהיר,המובן הפשוט ונשלחת ישירות להקלדה באתר.

-הביקורת השנייה מסוגה בקריאת ספר "דרושת" ממני מעורבת של סוגי אמוציות,גיבוש חשיבה ודעה. ספר"שכזה" יכול "לשכב" ליד המחשב אפילו כחודש ימים עד שאני מרגישה מבחינתי אפשר לכתוב את הביקורת,אח"כ באות בדיקת שגיאות כתיב ,בדיקת תצורת כתיבת המשפטים באופן הבהיר,המובן,הפשוט והביקורת נשלחת ישירות להקלדה באתר.

-הביקורת השלישית היא המסובכת ביותר מבחינתי. היא דורשת ממני לא רק"שאיבת" אמוציות,אלא חיפוש עובדות ובדיקות שונות גם ממקורות ספרותיים אחרים: ספרים,מאמרים ועוד. ואח"כ באה גיבוש החשיבה ודעה. ספר "שכזה" יכול "לשכב" ליד המחשב אפילו עד כשלושה חודשים עד שאני מרגישה בשלה מבחינתי לכתוב את הביקורת באופן קוהרנטי קודם כל בשבילי. ומדוע תהליך כתיבת הביקורת הזאת כל כך ארוכה?
מפני שספר שכזה הקריאה בה מתחילתה נקראת בסימן שאלה גדול שאותו מחבר מציג בספר,וככל שמספר העמודים גדל כך סימני השאלה גדלים ומתעצמים מאליהם או ההפך מתקטנים והופכים לקטנים יותר במספרם. ואח"כ בדיקת שגיאות כתיב ,בדיקת תצורת כתיבת המשפטים באופן הבהיר,המובן והפשוט ורק אז היא נשלחת ישירות להקלדה באתר. זוהי מסוג הביקורת שהכי "שנואה" עלי כי היא מאתגרת אותי שכלית, אינטלקטואלית שלא נותנת לי מנוח ימים ולילות "והמוח עובד" עליה.

אחרי "ההקדמה המלומדת" הזאת שלי הנה נפרשת פה הביקורת אודות הספר הזה:

הספר הזה נכתב ע"י מנחם פרי, שהינו חוקר ספרות מהנודעים בארץ אבל גם מאלה שיוצרות לחילוקי דעות באשר למהות ולנושאי כתיבתו בקרב "הביצה" הספרותית הישראלית" ויוצרת תהודה וויכוחים רבים . במיוחד בכתיבת ספריו/מחקריו הספרותיים האחרונים של פרי בשנים האחרונות הכתובות והנצבעות בכוונת מכוון מצד המחבר במיני "תזות ספרותיות" שהצבע הזהוב שלהן הוא כשל צבע החלבון של הביצה או כצבעיה הצהובים כבוהק של השמש בצהרי יום. כאמור,אופי כתיבה שכזאת גורמת ושואבת מאליה התייחסויות ספרותיות ביקורתיות לצד זה או השני"בביצה הספרותית הישראלית".אבל דבר אחד היא עושה לבטח: היא גורמת לתגובות כשל סופת ציקלון מצד המבקרים את כתיבתו של פרי. {ולי נראה שהוא מאוד נהנה מתשומת הלב "החולנית" הזאת}.

הספר הזה בין 403 עמודים שלה ,הוא ניסיון להציג ולכתוב "תזה ספרותית" כפי שמפרש זאת מנחם פרי אודות לאופיי יחסי החברות שנוצרו בין שני הסופרים של המאה שעברה :חיים יוסף ברנר ואורי ניסן גניסין. "התזה הספרותית "הזאת שלו מצביעה כי בין שני הסופרים הללו נוצרה אומנם חברות אמתית בעלת שנים רבות. אבל !!
הנקודה שאותה בוחן המחבר היא: האם לחברות הזאת הייתה מימד הומוסקסואלי או ההומוארוטי { הומוארוטיקה עפ"י הויקיפדיה פרושה:"ביטויה של אהבה ושל תשוקה מינית ארוטית המכוונת כלפי בן אותו מין, כפי שהיא מופיעה בספרות ובאמנות"}.בין שניהם מעבר לחברות רגילה של גברים ואנשי ספרות.

ה"אמת והפרשנות" אליבא החוקר פרי היא כי היו בין שני הגברים הללו יחסים שנעו בין שני הקצוות הללו.

וכך כותב פרי: ב-1900 שהה ברנר אצל גנסין בוורשה כעשרה שבועות {מ-21 אוגוסט עד סוף אוקטובר} ובאחד הערבים שלהם ששהו ביחד ,לדעתו ב-21 בפטמבר,תיאר ברנר בפירוש ברשימת הזיכרון "אורי -ניסן: מילים אחדות" את הסצנה הבאה שקרתה באותו ערב: גנסין הביא מהרחוב כרך חדש של השנתון הספרותי "לוח אחיאסף "
שאך זה יצא מהדפוס ובו שיר חדש של ביאליק שנקרא "ביום קיץ,יום חום".
ובתום ארוחת ערב טובה ואחריה שתייה חריפה כדבעי, כבר דקלמו השניים בעל -פה את הטקסט של השיר. שניהם נעמדו זה מול זה והפכו אותו ממונולוג למין דואט, גנסין בין- 21 וברנר צעיר ממנו בשנתיים בן-19.

גנסין ספק -משתובב כמדגים את שירו של ביאליק ,התיישב לפתע ,אגב דקלום השיר,ונצמד אל גופו של ברנר ,פשט את ידיו ואת רגליו וחיבק את ברנר, את "רעו ,אחיו הטוב",לחץ אותו אל ליבו,ליטף וליפף באצבעותיו את תלתליו הסבוכים בראשו של ברנר,בסוף הסצנה היו דמעות וריגוש גדול מצידם?!ריגוש של תחושת מימד הומוסקסואלי או ההומוארוטי ?? של מי מבין השניים ,של שניהם ברנר וגנסין יחדיו ?או רק מצידו של גנסין ??!! זאת השאלה /התזה המחקרית !!שעומדת במרכזו של הספר של פרי.

עכשיו נעשה פאוזה ונעתיק את השיר של ביאליק"שעורר תשוקה" כזאת או אחרת אצל השניים מהמין שעליה מנסה פרי להוכיח בתזה שלו:

"ביום קיץ, יום חום, עת השמש ממרום
הרקיע תלהט כתנור היום,
עת יבקש הלב פינת שקט לחלום -
בוא אלי, בוא אלי, רע עייף!

לי יש גן, ובגן תחת אוג כבד צל,
הרחק הרחק מעיר וממתים, נחבא תל,
כולו עטוף ירקרק, כולו אומר סוד אל -
שם ניחבא, ננוח, אח נעים!

ובהתענג וברוך שם במחבא הלז
נמתיק יחדיו בדמי צהריים הרז,
שיופיע לשנינו מקרן הפז,
הבוקעת את שיפעת הצללים.

ובליל חורף, ליל קור, עת מחשכים ושחור
ישופוך בחוץ, הולך סובב הקור,
ובבשרך כי יתקע מאכלותיו הכפור -
בוא אלי, בוא אלי ברוך אדוני!

ביתי קטן ודל בלי מכלולים ופאר,
אך הוא חם, מלא אור ופתוח לגר,
על האח בוער אש, על השולחן הנר -
-------------------------
אצלי שב והתחמם, אח אובד ! {הדגשה הזאת שלי}.
--------------------------

ובהשמע מילל סופת ליל קול כאוב,
זכור ניזכור ענות רש גווע ברחוב,
ולחצתיך אל לב, רעי, אחי הטוב -
ורסיס נאמן אורידה עליך.

אך בבוא תור הסתיו, בימי סגריר ועב,
עמום שומם היקום, רפש הולך ורב,
דלף טורד על גג, עש בקרב לבב -
בי, עזבני לנפשי, אח חנון!

בשיממון הזה אחפוץ בדד היות,
ובהתעטף הלב ובהיותו למסוס
אל תיראני עין זר, זר לא יבין את זאת -
וערירי אחרישה ביגוני."

{הערה מבדחת מה, כשקיבל עורך השנתון הספרותי "אחיאסף" אברהם שלום פרידברג את שירו של ביאליק הזה ,הוא הזדעזע ושינה מבלי לשאול את המשורר,ללא רשותו של ביאליק את השורות הבאות:

כותרת השיר שונתה ל:"רעות והתבודדות". באשר לשורה "שב עלי והתחמם אח בודד!" שינה פרידברג ל-"שב אצלי והתחמם",אלא שהתיקון כבר היה מאוחר מדי וקהילת הספרותית של וורשה וסביבתה ידעה כבר את המקור והרוחות סערו כי יחסו לשיר מידת ארוטיקה סמויה מצדו של ביאליק.}

החוקרת אניטה שפירא שכתבה את הביוגרפיה הנפלאה אודות ברנר טוענת:"שהתיאור הנפלא שתיאר ברנר את הערב שלהם בוורשה הוא פנינה של תיאור יחסי אהבה בין ידידי נפש",הייתה זו שעה של שמחת חיים וקרבת לבבות".

-חוקר אחר -אבנר הולצמן כתב על כך כאל מצב של:"קרבת לבבות בין השניים. השניים חשו שהשיר המסוים הזה אומר משהו עמוק ומדויק עליהם עצמם ועל היחסים ביניהם ברגע הקונקרטי שבו היו מצויים", דהיינו שתויים ,במצב רוח חברי טוב ומשוחררים התנהגותית.

-חוקר ספרות אחר אריאל הירשפלד: אומר שברנר וגנסין "מפעילים את הארוס החד כיווני שבשיר של ביאליק שיר שהוא מקורו מונולוג,והופכים את הקול המפתה בשיר שבו לארוס דו-כיווני בין שני האנשים הללו" .כלומר הירשפלד חושב כי בין השניים הייתה מערכת כזאת או אחרת של הומוסקסואליות או הומוארוטיקה באותו ערב !!, לפחות מצידו של גנסין .

ב-1900 עבר ברנר ללונדון לנסות להתפרנס מעריכת שבעוני ספרות ידישאית ועברית שהייתה נפוצה בקרב חוגי הספרות היהודים של מזרח אירופה. ב-1907 עבר גנסין לעבוד ולהתגורר בחדרו הנזירי של ברנר. בכל השנים הללו כתבו שניהם מכתבים אחד לשני אודות נושאי ספרות,רכילות ספרותית,והמכתבים היו מסתיימים מצד שניהם במילים:"מאחיך האובד" ,"המתגעגע," ,"המיוסר","הבודד.".כנראה מכיוון של ברנר שהיו לו ציפיות בעלות ? אופי חברות בעלת הומוסקסואליות/ הומוארוטיקה מצד גנסין כשהגיע לחיות במחיצתו בלונדון ב1907. אבל מהר מאוד הובהר לברנר מצד גנסין כי הוא "לא בעניין",והמקרה ההוא בוורשה הפך לשתיקה והתנהגות רועמת ומרוחקת מצד גנסין כלפי ברנר בנושא הזה ובכלל. כלומר מי שרוצה כמו פרי בספר הזה להראות שהיו מצד שניהם ציפיות להמשך יחסים הומוסקסואליים או ההומוארוטיים עם בואו של גנסין ללונדון הנה ה"ההוכחה".!! לדברי פרי :כאשר "גנסין גר אצל ברנר בלונדון,ישן איתו במיטת הברזל הצרה בחדר הקטן במשך שמונה שבועות לפחות. אחרי זה גנסין עבר לגור עם רופאת השיניים שלו בלונדון וברנר עשה לו סצינות קנאה נוראות". גנסין התרחק פיזית ונפשית מברנר ולאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם וגנסין עזב במפתיע את לונדון ועלה לא"י. אך גם כאן הוא לא החזיק מעמד זמן רב, נדד בין קייב, ורשה, יקאטרינוסלאב, וילנה, פוצ'פ וחי חיי מצוקה. ובקיץ תרס"ח הוא חזר לפוצ'פ עיר מולדתו ,בספטמבר 1912 חזר גנסין לוורשה ושם נפטר, ב-6 במרץ 1913 בגיל 34, ממחלת לב שהטרידה אותו מזה שנים.

ספרו זה של מנחם פרי אודות מערכת היחסים הומוסקסואליות/ הומוארוטיקה האפשרית בין ברנר לגנסין ,לאורך 403 עמודים מטרתו לאושש את גרסתו זו. על עפ"י נספחים ,אגרות ומכתבים שנכתבו מברנר לגנסין ובחזרה ,ובעיקר משל חבר משותף שלהם אשר ביילין שכתב בזמן אמת את גרסתו על מערכות היחסים בין שני הגיבורים,החלק המעניין לקריאה מבחינתי היה של אשר ביילין כמי ש"רואה מבחוץ".


הערה משלי: מכיוון ואני ההידיוטית/האידיוטית, בשליש של ספרו של פרי עברה עלי מחשבה מדוע אני צריכה לקבל את התזה הספרותית הצהובה החלבונית של פרי, שידוע בשנים האחרונות כמי שמנסה למחזר ולכותב ספרים /מחקרים שונים ספרותיים כאשר יש לו נטייה ספרותית מחקרית מובהקת לכתוב את אלה האחרונים עם הרבה צבע צהוב כחלבון הביצה או השמש בצהרי היום. והבחנה הזאת שלי,חזרתי לסיים לקרוא את ספר של פרי.


אחרי סיום קריאת הספר של פרי ומקורות אחרים הגעתי למסקנה אומרת כי התזה של פרי קרסה לתוך עצמה כפירמידת החול של הנילוס. ומדוע:

-לברנר כאיש צעיר ואפילו כמבוגר היו תסביכים גדולים על צורתו הפיזית החיצונית,הוא ראה את עצמו כאיש מגודל גוף וראש,מגושם,שלא יודע מה לעשות עם ידיו ורגליו ובכלל איך להתנהג בחברה שיש בה אנשים גברים ונשים. עפ"י שפירא - ברנר נרתע וסלד ממגע פיזי עם נשים,הוא היה זאב בודד. היו לו במשך שנות חייו בגלות שלוש אהבות אפלטוניות שהסתיימו בטרגדיות כאלו ואחרות. גם כאשר הגיע לארץ והוא כבר דמות ספרותית מוערכת וידועה לא היו לו כל יחסים חברתיים מעבר לחוגי הספרות שלו. ברנר התחתן רק בגיל 32 {בתול??!}עם חיה ברוידא ונולד להם בן יחיד בשם אורי -ניסן אשר ברנר אהבו בכל נימי נפשו .הנישואים לא האריכו ימים אחרי לידת בנם. ברוידא לקחה את בנם ונסעה ללמוד גננות בברלין, וברנר גלש באחת מטה, לחיי עוני מרוד ונוודות, לחדר השכור בבית האדום ולגורלו הנורא.

החוקרת שפירא בספרה לאורך כל הביוגרפיה שכתבה אודותיו על ברנר מציינת כי אכן ברנר היה איש בעל זהות מינית לא ברורה ,לא לו ולא לאחרים שסבבו אותו.
לדברי שפירא "חיה רצתה יותר ממנו במערכת היחסים. ולא שהוא סירב, הוא כבר היה בשל למערכת יחסים יותר רצינית, אבל הייתה לו זהות מינית לא ברורה".

"ברנר לא היה בנוי לחיי נישואים", אומר הסופר וחוקר הספרות פרופ' חיים באר. "הוא לא יכול להיות בתוך מוסד. יש לנו תיאור של ביתם בירושלים, שכתבה אורחת מקריית ענבים. אכלו שם צהריים עם כפות כסף, ישבו ליד השולחן, זה לא התאים לו. חיה ברוידא ביקשה להתגרש, הוא לא עמד בדרכה והיא נהפכה לשק החבטות של העלייה השנייה. רק אחרי מותה אורי 
בנם פירסם חוברת מכתבים שהם החליפו ביניהם. התברר שהיא העדיפה להיות שק החבטות והאיש הרע ובלבד שדמותו של ברנר לא תינזק".

הספר הזה של מנחם פרי השיג את מטרתו מבחינת הכותב שהוא והספר היו בקרב רב-שיח ספרותי סוער במשך למעלה מחודש ימים במוסף התרבות של הארץ וגרם לתגובות לכאן או לכאן. כלומר הצהוב החלבוני של פרי השיג את מטרתו.

לקראת סוף הספר הרגשתי שפרי חוזר על עצמו והתחלתי לדפדף עד שהגעתי לנספחים בסוף הספר שמבחינתי הטילו מסקנות ותובנות ברורות שפרי טועה ומטעה .

לדעתי: פרי סימן קודם את נקודת התזה שלו ואח"כ צייר מסביבה את המעגל ובה ואח"כ עשה הכל כדי "להביא" לדעתו את הוכחות והמקורות למיניהם לביסוס התזה הזאת שלו.

אותי פרי לא שכנע בספר בהצגת התזה הספרותית שלו האם הייתה או לא הייתה מערכת יחסים הומוסקסואליות/ הומוארוטיקה בין ברנר לגנסין,לפחות בוורשה.

האם נהניתי לקרוא את הספר ? עד שלב מסוים ואח"כ הוא החל לשעמם ולחזור על עצמו.

מבחינתי החוקר מנחם פרי בגרסת ה"תזה החול הפירמידית שלו" קרסה לתוך עצמה. נשארה רק גבעת- חול קטנה שרוחות המדבר משחקות ומתעתעות במי שמסתכל עליהם .”