“אף פעם לא חשבתי שאפסיק באמצע ספר של דיוויד פוסטר וואלאס, אבל הנה זה קרה.
הספר מורכב משלושה סיפורים קצרים מערוב ימיו.

הראשון, "הנשמה היא לא נפחיה" עוסק בהכל חוץ מהסיפור המרכזי – ירי במורה שנטרפה דעתו מול ארבעה מתלמידיו. אחד מהם, דובר הסיפור, היה אז ילד עם דמיון פורה, כזה שסחף אותו לדמיין דרך חריצי החלון מגוון מאורעות, כאשר כל חריץ מהווה מין רצועה בקומיקס שבנה לעצמו. אולם באותו יום, הקומיקס עטה גוון אפל. לא ברור האם כמכניזם הגנה או כסיבה למאורע עצמו (סוג של ביצה ותרנגולת). חלומותיו בהקיץ של הדובר, חרצו את גורלו, אולם יתכן שזה נחרץ זה מכבר. גילוי הרוטינה של אביו והותרת חותמה על שניהם היה החלק המעניין ביותר (ואולי היחיד) ביצירה.
ניתן להקביל בין האב ומר ג'ונסון (המורה שנשמתו נחרבה), כמו גם להתפעל מהמחשבה שאיומיו, לא היו אלא תחינה לעזרה בהשמדת השדים שלו עצמו. מוטיבים חוזרים מאפיינים את היצירה (למשל, ההבנה שבשתיקה), אבל אולי עכשיו אני סתם מנתח יתר על המידה.

הסיפור השני, "פילוסופיה וראי הטבע", לא היה אלא ביקורת עמומה על תעשיית היופי המודרנית.

את הסיפור האחרון "מיסטר סקווישי", כבר לא קראתי. אשמח לשנות את דעתי (אם מישהו ימליץ).

וואלאס ניחן באינטלגנציה רגשית ויכולת תיאורית נדירה, אולם, מדובר בוואלאס הדהוי ביותר שקראתי, כזה שעלול לגרום לכל אדם לאבד את גבולותיו.”

“חבר אתה חופר.
אבל קוראים לי דיויד פוסטר וואלאס, על זה עשיתי קריירה
קריירה שלמה?
כן כן, אומר לך. על חפירות.
אז מצטער, זה לא יעבוד בנינו
בטוח? אני יכול לנסות יותר? אתה לא מעוניין?
לא, באמת שלא. תודה.
חבל, יכלתי לתאר עכשיו אותך יושב על שפת הבריכה, עם הספר הזה ביד, בקבוק בירה ביד השניה, בירה אמריקאית מהסופר השכונתי, איפה שהמוכרת הבלונדה שנראית כאילו היא בת 18 אבל עברה כבר חיים שלמים בטח סופרת עכשיו מטבעות נחושת עם דיוקן של איזה נשיא אמריקאי ומתחת לציפורניים יש לה לכלוך מידיות המטרו.
אתה רואה דיויד? אתה מטרחן שוב.

אלוהים.
איזה ספר מטרחן, עמוס בתיאורי סרק של סיטואציות סרק. בית הספר במיזורי, נשף הסיום (פרום?) באטלנטה ההורים שלו בברוקלין.
העטיפה מגניבה, אם הייתי מילניאל הייתי מניח את הספר הזה שיבצבץ מהתיק-שק שלי.
אבל אני כבר לא בגיל
ודיויד
אין לי סבלנות אליך. באמת.
תן לי תרגום רוסי של איזה ספר קשה באמת.”

“מעניין אם אחד שיש לו הפרעת קשב קורא סיפור שכתב אחד אחר שאולי יש לו גם איזה סוג של הפרעת קשב הוא יבין אותו יותר טוב או פחות מאחד נורמלי? לדוגמא אם יפגשו שני חירשים רוב הסיכויים שיבינו יותר טוב אחד את השני מאחד חירש ואחד רגיל שיש להם השפה שלהם אבל אם יפגש חירש עם עיוור נראה לי שפחות יצליחו לדבר.

טוב אני דבר ראשון אין לי הפרעת קשב דבר שני אני לא גאון. חבר שלי יש לו בן שממתי שהיה קטן משרד החינוך שם עליו סטמפה "גאון". לפי המבחנים שלהם זה אחד שהאייקיו שלו יותר מ-155. האמת החבר שלי ידע את זה עוד מלפני משרד החינוך למה שהילד שלו היה מדבר הרבה עוד לפני שהיה לו שנה והיה קורא בלי שלימדו אותו עוד ממתי שלא היה בן שלוש. היום הוא כבר ילד גדול יעני כבר יש לו שמונה עשרה ולפעמים יוצא לי גם לדבר איתו שאני מסיע אותו לכל מיני מקומות שיש לו לימודים בכל מיני אוניברסיטות. שאני מדבר איתו אני שם לב שיש לו דרך אחרת להסתכל על דברים יעני כל דבר הוא לוקח כמו אחד ועוד אחד. הכל אצלו בהגיון וגם הוא שם לב לכל דבר מהכי קטן עד הכי גדול ומתי שהוא אומר מה שהוא חושב אתה פתאם שם לב שדוקא מה שאתה וכל האנשים רגילים שיהיה זה לפעמים הפוך מהשכל.
אני חושב שזה בדיוק מה שיש לסופר הזה יעני שהוא גם גאון שמסתכל על הכל כאילו פעם ראשונה ואומר מה הוא חושב על זה ואפילו שלפעמים זה מוציא אותך דביל זה מעניין מאד יעני אם אתה לא אחד שצריך להיות כל הזמן צודק ואתה יכול לראות את הפלולות שלך בלי שתזיע אז אתה אפילו יכול להיות מבסוט מזה וגם אפילו להחליט שמהיום אתה תנסה להסתכל ככה על העולם.

ביחד עם זה שהוא גאון יש ההפרעת קשב וגם בזה יש בו משהו שעושה הפוך על הפוך. בכל השלושה סיפורים שיש פה הוא מספר לך שני סיפורים ביחד יעני כל סיפור זה כמו שני סיפורים שמעורבבים ככה שכל משפט אתה לא יודע לאיזה סיפור הוא הולך. לפי דעתי זה אחד הדברים הכי יפים שהוא עושה כי במקום שיצא מזה בלאגן והרבה רעש יוצא הפוך. הוא מחבר אותם ככה שכל סיפור יוצא עוד יותר ברור וכאילו הוא עוזר לך להבין את הסיפור השני.
הסיפורים זה על אמריקה יעני על הכסף והאנשים שעובדים בקוביות שלהם והפרסומות שבאות לספר להם מה הצריכים וזה שכל אחד דואג על איך שהוא נראה וצריך לשמור על עצמו שיראה צעיר כל הזמן ועוד כל מיני דברים כאלה. אני חושב שאם מישהו כל הזמן מסתכל על מה שנהיה מהעולם ועושה אחד ועוד אחד יעני לא מאמין למה שמספרים אלא עובד ישר עם השכל באמת בא לו למות.”

“אחת המטרות שלי (בין היתר) היא לכתוב ביקורות כדי לכתוב. ויוצא שאני נמנעת לכתוב ביקורת על ספרים שפחות התחברתי אליהם, שזה דבר דיי טבעי. קיבלנו את הספר ילדה עם שיער מוזר באנגלית לכריסטמס לפני שנה (או שנתיים...?) מהדוד של בן זוגי. התחלתי לקרוא אותו מעט ולא הצלחתי למצוא את הדרך שלי בתוכו. לאחר מכן, קראתי והתרשמתי מוואלאס, שלא הכרתי בכלל לפני, מנסיבות חייו ומותו, והחלטתי לתת לו הזדמנות נוספת, והפעם בעברית. אין ספק, וואלאס יודע לכתוב. נהינתי משני הסיפורים הראשונים, אבל בסיפור השלישי הרמתי ידיים. או כמו שבן זוגי אמר- ״החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על ספרים שלא זורמים״. לשיפוטכם.”