לְכֻלָּנוּ קָרָה פַּעַם שֶׁהָלַכְנוּ בַּחוּץ וּפִתְאוֹם הִתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶׁם.
נִרְטַבְנוּ מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, וְכָל מָה שֶׁרָצִינוּ הָיָה שֶׁהַגֶּשֶׁם יִפָּסֵק.
אֲבָל הוּא הִמְשִׁיךְ לָרֶדֶת.
גַּם לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא זֶה קָרָה, גַּם בְּגָדָיו נָטְפוּ.
הוּא הֵרִים מַבָּטוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וּבִקֵּשׁ שֶׁהַגֶּשֶׁם יִפָּסֵק.
לְמַרְבֵּה הַהַפְתָּעָה: הַגֶּשֶׁם בֶּאֱמֶת נִפְסַק!
אֲבָל מַשֶּׁהוּ בְּכָל זֹאת הִפְרִיעַ לְרַבִּי חֲנִינָא...
רוּת קַלְדֶרוֹן הִיא חוֹקֶרֶת תַּלְמוּד, אֵשֶׁת חִנּוּךְ, מְיַסֶּדֶת בֵּית הַמִּדְרָשׁ ‘אֱלוּל‘ ו‘עָלְמָא‘, בַּיִת לְתַרְבּוּת עִבְרִית.