“יש לי קושי עם סופרים שכותבים על מקום ותקופה שאינה שלהם. סופרים מעטים מאד מסוגלים לכתוב תאור אמין של ארץ זרה ותקופה אחרת, תאור שלא יצרום לקורא, שלא יגרום לו לשלול את כל הספר בבוז. גרואן אינה נמנית עליהם. היא בחרה לתאר שלושה אמריקאים בני טובים צעירים ועשירים, המחליטים בזמן מלחמת העולם השנייה - אחרי ההתקפה על פרל הרבור וכניסת ארה"ב למלחמה - לשוט לסקוטלנד כדי למצוא ולצלם את המפלצת הסקוטית הידוענית. שלושת הצעירים - זוג נשוי לא מכבר והחבר של הבעל, מחליטים על השטות הזו מנימוקים קלושים הרבה יותר מעלי תה שהורתחו מספר פעמים, אותם ישתו בזמן שיתארחו בסקוטלנד. תאור ההתנהגות של המקומיים גם הוא לוקה בצרימות אינספור. מנכונות לקבל אל מעגלם זרים גמורים עד נכונות לקבל התנהגויות מחפירות ומעליבות מצד האורחים בלי להגיב.
תאור הדמויות הראשיות גם הוא מפתיע. הן עוברות מהפך - מטפשים פחדנים בעלי הומור קרש והשתוללות של בני חמש שלא קיבלו ריטלין - חלקם הופכים לטובים וחכמים וחלקם למרושעים. וסיפור האהבה ההכרחי הוא כה מופרך, שלא ידעתי אם לצחוק או לצחוק. אז צחקתי. ממש לא לזה התכוונה הסופרת.
קראתי מזמן ואהבתי את "מים לפילים" של גרואן שטעמו הטוב נשאר אחרי שלא זכרתי הרבה, פרט לאהבה המפורשת לבעלי חיים, שתמיד קונה אותי. לא קראתי עוד משלה עד הספר הזה, שהוא, מסתבר, השלישי שתורגם לעברית. כמו שקורה לי לא פעם, התחלתי לקרוא אותו בלי לדעת כלום עליו פרט לרושם ההוא מהסופרת.
אז מה יש לנו פה? ספר חביב, רומנטי, נעים לקריאה למי שיצליח להתעלם מהכשלים שמניתי, ואלה שלא מניתי פה. כתוב היטב, מספר סיפור, אתה מצפה - ומקבל - סוף טוב (כולל סיום המלחמה שגרואן אפילו מזכירה בו את נוראות המשטר הנאצי ומחנות ההשמדה תודה, גרואן.) הטובים בסיפור מתוגמלים היטב, הרעים באים על עונשם במו שצריך.
ומה אין? אין בו שום מחשבה עצמאית או חדשה, הסיפור ישן נושן ממוחזר כל כך, שהוא צריך נייר דבק כדי לא להתפרק.
הבנתי למה היא היתה צריכה את סקוטלנד: כי אמריקאים צעירים לא יכלו להיתקל במלחמה והפצצות בארצות הברית, אם לא שירתו בצבא, זה למה.”