יֵשׁ בַּכִּתָּה שֶׁלָּנוּ יֶלֶד אֶחָד, קוֹרְאִים לוֹ שַׂגִּיא, שֶׁתָּמִיד מֵצִיק לִי.
יוֹם אֶחָד, אַחֲרֵי שֶׁהִפִּיל אוֹתִי לָרִצְפָּה וְעָפוּ לִי הַמִּשְׁקָפַיִם, סִפַּרְתִּי לְאַבָּא וְאִמָּא. אַבָּא הִקְשִׁיב, חָשַׁב קְצָת וְאַחַר כָּךְ אָמַר: "אוּלַי תְּנַסֶּה לְדַבֵּר אִתּוֹ."
כַּמָּה שֶׁהַמִּלִּים הָאֵלֶּה הִרְגִּיזוּ אוֹתִי! תָּמִיד מְעַצְבֵּן אוֹתִי כְּשֶׁאַבָּא מְנַסֶּה לִהְיוֹת 'חִנּוּכִי'.
"לֹא!" אָמַרְתִּי.
"בְּעֶצֶם, לָמָּה לֹא?" שָׁאֲלָה אִמָּא.
"כִּי אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ," אָמַרְתִּי. "שַׂגִּיא הוּא יֶלֶד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר אִתּוֹ."
אַבָּא חָשַׁב עוֹד קְצָת וְאָמַר: "אוּלַי בְּכָל זֹאת."
שָׁלַחְתִּי בְּאַבָּא מַבָּט קָשׁוּחַ וְאָמַרְתִּי: "אֵין סִכּוּי."
יְהוּדָה אַטְלַס מֵבִיא סִפּוּר מֵהַחַיִּים עַל בִּרְיוֹנוּת, הֲצָקוֹת, פְּחָדִים, הִתְמוֹדְדוּיוֹת, וְעַל מַאֲבָק לֹא אַלִּים נֶגֶד אַלִּימוּת.