1
אומרים שסופת הוריקן אי-אפשר לתכנן מראש.
ניסנדרו קרוואליו דווקא היה מסוגל לכך. הוא היה יכול לחולל מהומה שלמה בעזרת חיוך פשוט. ואחרי עשור שלם של תכנונים, וחודשים של עמל על ארגון הסופה עצמה, הוא כבר היה מוכן לשחרר את ההוריקן שברא.
זאוס, אני מגיע להתמודד איתך, ואני אחריב את עולמך. בדיוק כמו שאתה הרסת לי את החיים.
בבראזאטה שבזנזיבר, מקום המפגש הראוותני של סוף השבוע הזה במסגרת הכינוס הרבע-שנתי של מועדון קיו-וירטוס, היה חם ולח כל כך שחולצתו הלבנה הרפויה פשוט נדבקה לגופו כמו שכבה נוספת של עור, ולחות הצטברה מתחת למסכה שלו. ולמרות זאת הוא צעד במרץ חסר רחמים בדוחק של כל שאר המיליארדרים, מרוכז כולו ב-'קטנטונת' שלו – כרטיס הכניסה שלו אל המאורה של זאוס – ברונטית שהתנשאה לגובה של מטר ושישים, ולבשה שמלה אדומה מתפירה עילית שנועדה למשוך את העין ולהתמזג בקהל, בעת ובעונה אחת.
הכלל היה: אתם יכולים להביט אך לא לשלוח יד.
כאילו שניסנדרו ציית מעולם לכללים. כללים נועדו לשוטים משעממים, נהגה אמו להגיד, אם כי קולה כבר הפך להד קלוש מהעבר הרחוק.
כמה וכמה מקבלי פנים התחרו על תשומת לבו, והוא העניק להם מנוד ראש חטוף, או אמר "ערב טוב" בקצרה, ולא יותר מזה. שיחות הן כמו שריפות – הן נוטות לגווע ולהיעלם אם מונעים מהן את החמצן שהן זקוקות לו.
התקדמותו ההחלטית לא נעצרה לרגע מאז שעוד היה ניסנדרו סנטוס, נער מבוהל בן שבע-עשרה שעלה על אוניית מסע בריו והסתתר במכולה המטונפת כדי להגיע לניו-יורק. התקדמותו לא נעצרה כשהוא ברא לעצמו זהות חדשה שתבטיח לו אנונימיות ותרחיק אותו מחייו הקודמים בתור ניסנדרו קרוואליו שמכר את גאוותו ברחובות של ברוקלין, ואז קנה אותה בחזרה כשעבד בפרך באתרי בנייה, רק כדי לשים קורת גג מעל ראשו.
התקדמותו לא סטתה ממסלולה גם אחרי שהוא קנה את הנכס הראשון שלו, ועוד אחד אחריו, אחרי שנים נוראות שנמשכו בלי סוף, עד שהוא הרוויח די כסף להביא את סבו מברזיל כדי שיהיה לצידו.
מטרה ברורה ונחישות חסרת פשרות העניקו לו לבסוף עוצמה וממון שאין להם שיעור – עד שהוא הצליח לקבל לבסוף הזמנה נחשקת להיות חבר במועדון קיו-וירטוס, כשכל כוונתו היתה בעצם רק להסתנן לתוכו כדי להחריבו מבפנים.
והנה הוא במפגש של המועדון. וזוהי רק ההתחלה.
תוכנית שלקח לה עשר שנים להבשיל. לכתוב מחדש את דפי ההיסטוריה כדי להשיב את האימפריה של משפחת סנטוס – המורשת של משפחתו שנלקחה ממנו ביחד עם הוריו – אל שלמותה וגדולתה.
ניק בלם את המחשבות הללו באותה נחרצות שבה הוא עשה כל דבר אחר. אחרת כל גוש הזעם היוקד הזה שבער בתוכו ואיכל את קרביו במשך זמן רב כל כך, כמו איזו ישות חיה ונושמת, עוד יתפוצץ וישרוף את כל מה שיהיה בנתיבו.
"הי, ניק, מה החיפזון?"
קולו של נרסיסו ניפץ את בועת הנחישות שלו, והפעם הוא כן פנה וראה את ידידו, מגונדר בטוקסידו שנתפר בהזמנה, רק בלי הז'קט, כשהוא נשען על הבר הראשי עם כוס ויסקי סקוטי בידו, והחצי העליון של פניו מכוסה במסכה מוזהבת שנראתה כמו משהו שהולך עם זר עלי דפנה.
ניק הרגיש את טבעת הפלדה המהודקת סביב חזהו משתחררת קצת, וחיוך עלה בזוויות שפתיו. "הריעו כולכם לקיסר נרסיסו. דיוס, מאין הם ממציאים את הדברים האלה?"
"אין לי שום מושג, אבל הערב אני מרגיש על גג העולם."
הוא התגבר על הדחף לגלגל עיניים. "ברור שאתה מרגיש ככה. מה עם אבן הריחיים שעל צווארך?"
נרסיסו גיחך לנוכח הציניות הבוטה של חברו, וחיוכו הגיע אל עיניו אשר ניבטו מבעד לחורי המסכה המוזהבת.
מסכות מחרידות שנועדו להעניק להם קצת אנונימיות, אבל הצליחו רק לעצבן את ניק במידה שלא תיאמן בכלל – בדיוק כמו כל דבר אחר שקשור אל מועדון קיו-וירטוס.
מועדון של ג'נטלמנים שנועד לעילית בלבד. רב מוניטין, מפואר מאוד. מועדון שהחברות בו היא אחד הדברים הנחשקים ביותר בעולם. והוא מנוהל על ידי רמאי ורוצח מנוול.
אירוני, הוא חשב, איך גברים בוגרים מולטי-מיליארדרים מוכנים למכור את נשמתם כדי להפוך לחברים במועדון קיו-וירטוס, וממש ששים להעניק את כל קשרי העסקים שלהם, את אמונם המלא, את שמם הטוב, את המוניטין שלהם – למי שאינו אלא פושע עלוב.
אך לא לאורך זמן. לא אחרי שניק יסיים לחשוף את האמת המרה, וימחץ את זאוס תחת סוליית נעלו כמו איזה רמש.
"היא יפהפייה כמו תמיד. בוא, תצטרף אלי לסיבוב קטן של הגלגל. אני רוצה להחליף איתך כמה מילים בשקט."
קוצר הרוח שמילא את ניק כאילו שרט את פנים גופו בציפורני פלדה, אך הוא התגבר על הדחף לסרב להזמנה. זמן רב מדי חלף מאז שהוא ראה לאחרונה את חברו, ובעצם גם הוא היה מעוניין להחליף איתו כמה מילים.
"בוא נתפוס לעצמנו איזה שולחן פרטי," אמר ניק, ובלי לבזבז אף רגע, פשוט הוביל את נרסיסו אל שולחן פרטי בחלקו האחורי של חדר הרולטה המפואר.
תוך דקות, שניהם קיבלו כוסות משקה ואת מלוא תשומת לבו של קרוּפייה שהיה לבוש בחליפת מדים אדומה של משרת. "רבותי, שימו בבקשה את ההימורים שלכם."
ניק השליך ז'יטון של חמשת אלפים דולר לעבר המספרים שעל השולחן, בלי להקדיש לכך תשומת לב רבה במיוחד, והמתין שנרסיסו יחליט על ההימור שלו.
"עשרים אלף דולר על שבע-עשרה שחור," אישר הקרופייה בנימה מלאת התרשמות.
ניק שרק חרישית. "אתה מרשה לעצמך להתפרע כשאשתך לא בסביבה, מה?"
"אני מרגיש בר-מזל. זה מה שאבן הריחיים יכולה לגרום לי להרגיש."
אכן, שותפו לפשע היה מושפע עדיין מהתערובת המסוכנת ביותר של רגשות ושפע סקס. ניק היה יכול רק לקוות שההתפכחות הכואבת לא תגיע יותר מדי מהר. הוא לא שש לראות את האורות כבים בעיניו של ידידו. אם כי זה עצוב מאוד אך גם בלתי נמנע.
הגלגל הסתובב כך שהמספרים עליו היטשטשו, וניק נשען אחורה במושבו כדי שיהיה להם שמץ של פרטיות. מאחר שהזמן היה קצר מאוד וסבלנותו הלכה ופחתה, הוא ניגש ישר לעניין. אם הוא היה ממתין עד שנרסיסו יפתח בשיחה, הוא היה יכול לשבת שם במשך כל הלילה.
"תגיד לי משהו, אתה לא חושב שקצת משונה שלעולם איננו זוכים לראות את פניו של איש החידה שמנהל את מועדון קיו-וירטוס? אפילו לא פעם אחת?"
נרסיסו לא טרח להעמיד פנים שהוא אינו יודע על מה ניק מדבר. הוא רק הרים גבה אחת ואמר בקולו המתנגן והעשיר, שבו השתמש בעבר כדי להתחיל עם המוני נשים. "האיש אוהב לשמור על הפרטיות שלו, אז מה? האם זה לא נכון לגבי כולנו?"
"חייבת להיות לכך סיבה משמעותית יותר."
"כמה שאתה חשדן, קרוואליו."
הכדור הלבן צנח לחריץ שסומן בשבע-עשרה שחור, ונהמה מלאת סיפוק מילאה את האוויר. אופייני לגמרי לניק שלא טרח בכלל לבדוק היכן נחת הז'יטון שהוא השליך על השולחן, אבל ברגע זה היה ראשו טרוד בעניינים דחופים יותר, ומעגלי המערבולת של מחשבותיו הלכו ונעשו צרים, ממוקדים יותר ויותר. וכמו תמיד, מי שעמד במרכזם היה אותו האיש. זאוס.
"אולי הוא לא ראוי לבוא בחברת אנשים בני תרבות," הציע נרסיסו. "העלית בדעתך את האפשרות הזאת? השמועה טוענת שהאיש קשור למאפיה היוונית. יכול להיות שהוא מלא צלקות של ירי ודקירות. אולי הוא אילם בכלל. אולי ביישן. למען האמת, במהלך החודשים האחרונים, מאז הכינוס האחרון של חברי המועדון, פלטה חרושת השמועות לאוויר העולם כל מיני עלילות מגוחכות לחלוטין בקשר אליו.
הו, הוא שמע את התיאוריות. מובן שהוא שמע אותן. הלא הוא עצמו עמד מאחורי רובן.
"לא מטריד אותך שקיו-וירטוס יכול להיות קשור לעניינים בלתי כשרים?" הוא שאל וקולו היה שיא התמימות, נוסף לשמץ הדאגה המתבקש. "אולי זה מדאיג במידה מסויימת, כמובן. שמתי לב שכמה מהחברים נעדרים הפעם."
מדהים מה שכמה לחישות של "שמעת ש..." באוזניים הנכונות יכולות להשיג. ספק הוא כלי רב עוצמה – דליק, הרסני – וניק שש להדליק את הבערה הזאת, ואז לשבת בנחת ולראות איך הדליקה מתפשטת לה כמו שריפה בשדה קוצים.
נרסיסו משך בכתפיו, כאילו המחשבה על חברות במועדון שבסיסו מושחת מבחינה מוסרית לא מפריעה לו כלל.
"יכול להיות שבהתחלה המועדון לא היה הדבר הכי טהור בעולם, אבל אפילו אבא שלי וכל החברים שלו אומרים שעכשיו העסק כבר נקי לחלוטין. אתה ואני מכירים באופן אישי כמה מהחברים, וכל אחד מהם הרוויח את המיליארדים שלו בעסקים שנערכו בהסכמה הדדית והביאו תועלת לכל הצדדים שהיו מעורבים בהם, כך שאני לא מאמין שיש איזו אמת בסיפורים הללו. שמועות הן לא יותר ממעשיות ילדותיות אשר נובעות רק מקנאה, או שהמקור שלהן הוא מישהו בעל איזה מניע נסתר."
אמת ויציב. אך העובדה שלניק היו שפע של מניעים נסתרים היתה משהו שהוא לא התכוון לחלוק עם אף אחד.
"ובכל זאת, הייתי רוצה לפגוש אותו." מה שהוא רצה בעצם, הוא הבין, היה איזשהו גיבוי למקרה שמשהו ישתבש הערב. אם הוא פשוט ייעלם מעל פני האדמה, הוא רצה שלנרסיסו יהיה מושג לאן הוא הולך.
"למה? מה יש לך מזאוס הזה?"
להחריב לו את החיים לגמרי. לגרום לו לסבול כמו שהוריו של ניק סבלו – כמו שהוא וסבא שלו סבלו.
האיש הזקן הזה, שאותו הוא כה אהב, היה בן המשפחה היחידי שעוד נותר לו. האיש שהציק לו ולחץ עליו לעמוד זקוף, האיש שתמך בו וסייע לו ללמוד איך לצעוד שוב על רגליו בשעה שכל רצונו של ניק היה לשכב ולמות ביחד עם הוריו.
"יש משהו שהיית רוצה להגיד לי, ניק?"
כן, הוא ממש נרתע מעוצמת התדהמה של ההבנה שמילאה אותו, עד שהוא חש את סריג המשי המוזהב חודר את חולצתו ומגרד את עורו. הבעיה היתה שהוא לא רצה לגרור את נרסיסו אל לב סופת ההוריקן שהוא עצמו ברא.
"לא ממש."
חברו הנהן בפה קפוץ ובפנים ספקניות. "ואיך בדיוק אתה מתכוון לפגוש את זאוס המסתורי, המתבודד הידוע לשמצה?"
ניק לקח עוד לגימה של וודקה, ומבטו סב לעבר הקטנטונת שאחריה הוא חיזר מאז שהוא הגיע לשם בערב הקודם. הנה היא עומדת שם, בפתח האולם, בלי להפריע – כמו תמיד, במרחק של הינף יד ממנו. הוא שלח רק הצצה קצרה לעבר עיניה האדישות, עטורות הריסים הארוכים, וחשב לעצמו, קלי קלות.
טיול חצות רומנטי אחד לאורך שפת הים, והוא הצליח להשיג את טביעת האגודל שלה מעל כוס השמפניה שממנה היא לגמה. חיבוק קצר של ידו סביב מותניה, והוא 'פילח' את כרטיס הגישה האלקטרוני מתוך תיק היד האדום שלה. מה שהיה נחוץ כעת הוא רק עוד הבטחה אחת של פיתוי בסוויטה הפרטית שלה, הבטחה שהוא לא יקיים, והיא כבר תעזוב אותו.
נרסיסו עקב אחר מבטו ופלט נשיפה קולנית. "הייתי צריך לנחש שאיזו אישה תהיה מעורבת בזה. אני מת על הסגנון שלך, קרוואליו, אף-על-פי שהוודקה הזאת שאתה נוהג לשתות מחקה לך כנראה את כל המוח."
ניק צחק, נישא על גלי התערובת המשכרת של ציפייה והתרגשות שהלהיטה את דמו. אלא שאז הוא שב ופגש את המבט של חברו, והשמחה גוועה בתוכו מיד.
מה יחשבו נרסיסו וריזארד על חברם המשותף כשניק ימשוך את השטיח של מועדון קיו-וירטוס מתחת לרגליהם? כשהוא ייקח מהם את האפשרויות להתחכך בכל הגברים העשירים ביותר בעולם וליצור היכרויות ואפשרויות לרקוח את העסקאות שעליהן נבנה הונם הענקי? הם בוודאי יבינו, לא? נרסיסו הוא הדבר הקרוב ביותר שהיה לו מעולם כחבר ממש, וריזארד הוא איש טוב. ברור שמבחינה מסויימת הוא עושה להם טובה – כי הוא יודע למה זאוס הזה מסוגל, בעוד שלהם אין שום מושג.
"אם כבר מדברים על שמועות," מלמל נרסיסו בנימה שגרמה לקרביו של ניק להתכווץ לגוש מרוב חשש. "שמעתי שגולדסמית' הציע לך הצעה."
הוא כמעט נחנק מהוודקה שלו. "איך זה נודע לך?"
נרסיסו הסתכל עליו כאילו צמח לו לפתע ראש נוסף. "אתה באמת חושב שגולדסמית' היה יכול לשמור בסוד אפילו לשנייה את האפשרות שניסנדרו קרוואליו, איש הנדל"ן הכי משפיע בעולם, יהפוך לחתנו? הוא סיפר לאבא שלי. ואבא שלי סיפר לי. ואני אמרתי לו שגולדסמית' שוגה באשליות."
ניק בלם אנחה של קוצר רוח. זה היה הנושא האחרון שהוא היה רוצה לדבר עליו. אלא שהשתיקה שלו הגבירה את המתח, גרמה למצחו להיחרש קמטים ולפיו ללבוש חיוך של זעף.
"אל תגיד לי שאתה באמת שוקל להתחתן עם אלואיזה גולדסמית'."
לא. אולי. "כן, אני עדיין שוקל את זה."
"לא יכול להיות שאתה רציני, ניק!"
"תנמיך את הקול שלך! רק כיוון שאתה הסתנוורת מקצת סקס טוב ומרגשות – אה, סליחה, התכוונתי להגיד, רק כיוון שאתה מצאת אושר נצחי," הוא הפטיר בלא מעט סרקזם גלוי, "זה לא אומר שאני צריך לחתום בעצמי על גזר דין המוות שלי. נישואים ממניע עסקי יכולים להיות מושלמים עבורי."
"אתה קהה חושים כמו שאני הייתי. יעזור לך האלוהים אם תפגוש אישה די חזקה כדי לרסק לך את הברכיים ולהפיל אותך ארצה לרגליה."
"אם זה יקרה אי פעם, ידידי, אני אקנה לך חזיר מזהב."
נרסיסו נד בראשו, "אלואיזה גולדסמית'? אתה לא שפוי?"
"מה שאני כן, בעצם, זה מאחר לפגישה." הוא רוקן את שארית המשקה שלו תוך שהוא מתרומם במהירות לעמידה, וחבטת ברכיו העיפה את כיסאו אחורה בקול חריקה רועש.
"למה אתה בכלל שוקל דבר כזה? היא עכברונת הכפר, והיא תשעמם אותך תוך שבוע."
בדיוק. הוא לא יוכל להתאהב בה בשום פנים, אבל תהיה לו אישה מתוקה, עדינה ומתחשבת שתהיה האמא של ילדיו. ובאשר לשאלה מדוע – יש רק סיבה אחת לכך שניק יצעד לעבר מזבח הכנסייה בגיל עשרים ותשע. המטרה הסופית בתוכנית הגדולה שלו.
יהלומי סנטוס.
התופעה העסקית שנבנתה במשך דורות על גבי דורות: אהבתו הגדולה של אבי-סבו, גאוות חייו של האָבוֹ שלו, המורשת שגולדסמית' יסכים להעביר לידיו של ניק רק בצירוף ידה של בתו.
הוא לא היה מאוהב ברעיון, אבל הוא הבטיח שישקול את ההצעה בזמן שיחולל את סופת ההוריקן הנקמנית שתהרוס את זאוס. אז הוא אכן ישקול את זה. ולו רק כדי שסבו יזכה לשוב ולראות את יהלומי סנטוס שבים למקומם הראוי. הלא זה המינימום שהוא יכול לעשות למען האיש הזקן.
"אני אודה לך עכשיו, אם תוכל לסלוח לי. ממתין לי מפגש עם עונג."
העונג של מימוש הנקמה שלו.
פרטי. הכניסה אסורה.
כשהדם בעורקיו פועם בגלל התערובת המשכרת של התרגשות ולהיטות, ניק העביר את הכרטיס המגנטי, שהושג בגניבה, בחריץ של מנגנון האבטחה שעל הדלת. למרות שהוא שנא את הימים ההם של תחילת דרכו בניו-יורק, בעת שהוא התהלך בצד הפחות בטוח של החיים כשנאלץ לרדת לרחובות של ברוקלין, יצא לו לפגוש שם לא מעט טיפוסים מעניינים, אם כי גם מפוקפקים ומסוכנים קמעה, והם הסכימו ללמד אותו איזה טריק או שניים.
ובכל זאת, לבו הלם בכוח בחזהו עד שהאמצעי לזיהוי טביעת האצבע הבהב באור ירוק, והוא מצא את עצמו עומד בתוך קודש הקודשים של חדריו של זאוס.
פנסים מפורזלים בסגנון מרוקאי הטילו צללים משונים לאורך המסדרון וצבעו את הטיח של הקירות במין גוון של ברונזה. הרצפה היתה המשך של הפסיפס העדין והמורכב של רצפת המלון כולו, אלא שכאן, במאורה של זאוס, הגוונים שלה היו עשירים הרבה יותר – ענבר עמוק, ברונזה וזהב, כאילו הרצפה הפכה לזהב בנגיעת ידו של המלך מידאס. והנגיעה הזאת הפכה לזהב כל ידית של דלת, כל משטח מתכת וכל אגרטל.
דלתות כפולות, מקושתות, מגולפות בדוגמאות סבוכות, חתמו את קצהו של המסדרון, ובהתקרבו אליהם הגיעו אל אוזניו קולות חרישיים שחמקו כמו עשן דרך החריץ אשר בתחתיתן. מישהו בפנים חולם חלום לא טוב, ואם ניחושו אינו מטעה אותו, הקול היה נשי ללא ספק.
פילגש? רעיה? האיש היה כה מתבודד ומסתורי, כה מרושע, שניק לא היה מופתע ללמוד שהוא מחזיק הרמון שלם בחדריו.
בזהירות רבה, ניק הניח את ידו על ידית הדלת המוזהבת, וגיחך לעצמו כשהידית נכנעה ללחץ הקליל שלו. זה היה פשוט יותר מדי קל.
כשהדלת נסגרה מאחורי גבו, הוא החניק שריקת התפעלות לנוכח הממדים והידורו של המקום.
קירות חומים-צהבהבים שבהם נפערו חלונות עטורים בתריסי סבכה, שאפשרו לאור המרצד של הנברשת המפוארת לעבור מחדר אחד למשנהו ולנצנץ על כל המשטחים המוזהבים באופן שהיה כמעט פרובוקטיבי. אבל היה זה ריח הקטורת המסחרר שהעניק לאווירה במקום תחושה סוריאליסטית בהחלט, כשהוא מלהיט את דמו בכמה מעלות חום נוספות ומושך את מבטו לעבר המיטה.
מדרגות פסיפס הובילו אל במה מוגבהת, שלושה מטרים רבועים לכל הפחות. כל הבמה היתה עטופה באפיריון של משי זהוב עדין מאוד – הווילונות הכבדים היו סגורים מכל ארבעת הצדדים, עם רווח אחד קטן מאוד בצד הקרוב אליו. הזמנה ברורה להציץ פנימה, מבחינתו של ניק.
ניק חלץ את נעליו ליד הדלת, ובגרביו צעד חרש והתקרב אל הבמה, כשלבו פועם בהתרגשות מעצם היותו במקום שבו הוא לא אמור להיות, והוא קצת מקווה וקצת חושש להיתפס.
הבזק אור הברק הפתאומי אשר הבליח ברחבי החדר, כשבעקבותיו מגיע קול הרעם המתגלגל, לא הועיל בכלל לשלוות לבו אשר קפץ לו לגרון.
שפע של כרים רכים ושכבות על גבי שכבות של משי לבן משובח ביותר, הקיפו את דמותה הדוממת של אישה שנחה אפופה צללים אפלוליים.
הוא שב והתבונן, המתין כדי לוודא שהיא ממשיכה לישון, והעווה פנים בכעס על תחושת צמרמורת מחשמלת שחלפה מתחת לעורו. אילו היה טיפוס חשדן המאמין לכל ההבלים הברזילאים, הוא עוד היה חושב שאלה אבותיו המנסים להגיד לו למהר ולהסתלק מהמקום. ממש.
ניק התנער כדי לצאת מתוך הטראנס המשונה הזה, והסתובב ברחבי החדר העצום והמפואר כשהוא חולף בין ספות רכות מדי, עם ריפוד בצבע עשיר של קקאו, צמחי שרך ענקיים שהתנשאו מתוך עציצי ברונזה גדולים, ואמבט מצועצע של ברונזה, שניצב בחדר הרחצה על גבי במה נוספת.
האפקט המצטבר היה מדהים, אבל היה גם משהו מאוד ביתי בהרגשה של המקום – כאילו האורח השוהה בו נמצא בעצם בביתו, והוא החליט להתחרות בשֵיחים של נסיכויות הנפט בהפגנת העושר שלו.
לבסוף, בקצה המרוחק ביותר של החדר, תפילותיו נענו. שולחן כתיבה רחב ידיים, מצופה בעור, ועל גביו פזורים קלסרים ומסמכים מסחריים.
התקווה התעוררה בו, והוא רחרח בזהירות את האוויר, בעוד שהחשש מהדק את זנבו המרושע סביב צלעותיו. לא מחשש פן ייתפס – אלא יותר מחשש פן לא יגלה לעולם את האמת. לא ימצא לעולם את מה שהוא מבקש. לא יגיע לעולם להתייצב פנים אל פנים מול זאוס עצמו. או שמא הוא יכול לומר מול אנטוניו מֶריסי.
אה, כן, אנטוניו מריסי – הידוע יותר כזאוס. שמו האמיתי היה נסתר מניק במשך שנים רבות, כאילו כל ניסיון לקשר את האלוהות הכבירה של זאוס אל אדם בשר ודם, שאותו ניתן גם להרוס, הוא משימה בלתי אפשרית. אבל לניק היו חברים במקומות הגבוהים והנמוכים ביותר, וכל דבר ניתן להשיג לבסוף, תמורת המחיר הנכון.
זה היה מתסכל ומענה לחיות בהמתנה סבלנית עד שיתגלו לו אינטרסים מסחריים נוספים של מריסי, מעבר למועדון קיו-וירטוס. וזה לא היה פשוט בכלל בהתחשב בכך שהאינטרסים האלה היו קבורים מתחת לשלל שמות שאולים. אך ניק הצליח לעלות על המסלול עסקיו של מריסי בתוך כמה שבועות, מה שאפשר לו להכניס את תוכניתו לפעולה. לפגוע קצת בחשבונות הבנק של האיש. להעיב במקצת על המוניטין שלו. לראות את קריסתה של האימפריה של מריסי, בתנאי שגם ניק יזכה לראות אותה בקריסתה. לראות את האיש האחראי ישירות למותם של הוריו, נמק בגיהינום.
בהיעמדו מאחורי השולחן, הוא חילץ את עצמו במאמץ מתוך מעמקי שנאתו ולהט זעמו, כדי לרפרף במהירות בין הדפים של הקלסר אשר היה מונח בראש הערימה.
תאגיד מֶרפִּיָיה.
מרפייה? החברה הגדולה ביותר בשוק הסחורות העולמי.
ארוס אינטרנציונל.
את זה הוא ניחש בקלות בזכות שפע ההקשרים מהמיתולוגיה היוונית אשר סבבו את המועדון ובגלל אזכור חטוף של השם מריסי בתצהירים של החברה. לאור זאת הוא הכפיש את שמה של החברה בשוק המניות עם כל מיני שמועות שהוא החל להפיץ לפני כשבועיים.
אחת אפס לקרוואליו.
אופיון – חברת ספנות יוונית.
חברת הנפט רוקמן.
אלוהים אדירים...
עסקים בהיקף של מיליארדים רבים. כל אחת מהחברות הללו עומדת בפני עצמה. האיש לא היה סתם עשיר – סביר להניח שהוא מהאנשים העשירים ביותר בעולם, עם מיליונים על גבי מיליונים שמפוזרים במגוון רחב עד מאוד של נכסים פיננסיים.
הנזקים שניק הצליח לגרום לו לא יהיו יותר מטיפה קטנה בים.
ניק התמודד בתחושת הייאוש שהתעוררה בתוכו, עד שתיק מסמכים נוסף לכד לפתע את עיניו.
קרוואליו?
ידו נורתה קדימה, ואז קפאה לשמע קול חד שהצליח לפלח את זעמו.
"אני במקומך לא הייתי עושה את זה. ידיים למעלה, תתרחק מהשולחן, ואל תניע אפילו שריר, או שאני דופקת לך כדור בראש."
נתפסת. בדיוק כשזה התחיל כבר להיות קצת מעניין. ובכל זאת, שפתיו נמתחו במרירות לשמע הקול הנשי העמוק, הסקסי.
ניק שלח את ידיו למעלה באדישות מחוצפת שהיתה מתאימה לתלמיד תיכון שנתפס בקלקלתו, וכדי להקל את האווירה סובב את פלג גופו העליון כדי לפנות אליה.
"רגע, רגע, קֶרִידָה, בואי לא נריב – "
קול השחרור המיומן של נצרת האקדח גרם לו לשקול שנית את צעדיו. ובמהירות. זה היה צליל שהדהד במוחו והשיב אותו בבת אחת שלוש-עשרה שנים אחורה. אפילו גבו התאבן כאילו בציפייה לקליע שיפלח את עמוד השדרה שלו. יגזול ממנו את כל חלומות נעוריו. יסיים את חייו כפי שהוא הכיר אותם.
"אל תזוז ממקומך. אני לא נתתי לך רשות לזוז."
רעד חלף בבשרו לשמע הנימה הצוננת והמצווה, כאילו מישהו ממש ערך על גופו חיפוש, לא רק הצליף בו בלשונו.
"מה שתגידי," הוא אמר בהנמיכו את קולו באוקטבה אחת או שתיים, כשהוא מצפה אותו במעטה של פיתוי. "אם כי אני הייתי מעדיף לנהל את הפגישה הזאת פנים אל פנים. ובעיקר אם את באמת כל כך יפה כמו שהקול שלך מעיד."
אולי היתה זאת ההתנשפות הכמעט בלתי נשמעת שנפלטה מפיה, או הנקישה חסרת הסבלנות של עקביה הדקיקים על רצפת העץ, אבל ניק היה מוכן להישבע שהיא גלגלה עיניים.
"מי אתה, ואיך הצלחת להיכנס אל תוך הסוויטה שלי?"
לפתע היכתה בו בבת אחת המחשבה שכל הסיטואציה הזאת בעצם מעוררת גיחוך. האם הוא באמת מניח לאישה לשלוט בו?
בהעבירו את משקל גופו מרגל לרגל, הוא עמד להסתובב. "אני הולך לפנות עכשיו, כדי שנוכל לנהל את השיחה הזאת כמו שני אנשים בוגרים –"
קול חד כמו צליפה של שוט פילח את האוויר, ופיו של ניק נפער בתדהמה כשהבין שזה היה קולו של קליע שנורה מאקדח עם משתיק-קול, וחור הופיע בערך מטר מעל לראשו בציור השמן שבו נראה זאב טורף.
כמה אירוני. לוֹבּיסוֹמֶם, המילה הפורטוגזית לאדם-זאב. השם השאול שהוא השתמש בו במועדון קיו-וירטוס.
אות מבשר רעות? הוא בהחלט קיווה שלא.
ריח אבק השריפה התעקל במעלה נחיריו, והוא הרגיש איך העבר מתנגש עם ההווה, גורם לבטנו להתכווץ בשמץ של בחילה. זיעה זלגה במורד גבו, והוא נאלץ לכחכח חרש בגרונו, רק כדי להיות מסוגל לדבר.
"את צלפית טובה, קרידה." השאלה היתה למה היא לא מאפשרת לו להסתובב ולהביט בה.
"הכי טובה שיש, אני יכולה להבטיח לך. ועכשיו תגיד לי בבקשה שזכיתי במלוא תשומת הלב שלך, ושאתה עומד להתנהג יפה."
ניק הרגיש באופן ברור שהוא אינו עומד לנצח בוויכוח הזה. והקול הזה שלה... דיוס, היא היתה יכולה לקרוא לו קטעים מהספרות הכי משעממת בעולם, והוא עדיין היה נעשה קשה ומיוזע רק מהאופן שבו היא מלטפת את כל התנועות ואת כל העיצורים שחולפים על שפתיה.
"אני אתנהג למופת, אני מבטיח. שבועת צופים."
לא שהוא היה חבר בצופים אי פעם. לשמע הרעיון שיצטרף, אמו הרימה גבה אחת, מטופחת למופת, בהבעה של גועל, ואמרה לו שהרעיון הזה פשוט בלתי נסבל ושהיא מעדיפה לקחת אותו לקאונטרי-קלאב להצטרף אליה למשחק פוקר.
כמה הוא אהב את האישה הזאת.
בהתעלמו מהכאב שהציף את לבו, הוא התאמץ להישמע ידידותי ועליז. "אם כי, אם שיתוף פעולה הוא מה שאת מקווה לקבל, אני אהיה הרבה יותר ידידותי בלי האקדח הזה שמכוון לראש שלי על ידי צלפית מעולה."
"צרות ודאי אינן זרות לך אם אתה מסוגל לזהות צליל של אקדחים טעונים המכוונים לראש שלך. איך זה שזה לא מפתיע אותי בכלל?"
"אני מניח שאני פשוט כזה טיפוס."
"גנב? פושע? לא שפוי?"
דיוס! למה כולם קוראים לו לא שפוי היום?
"לא מוערך נכונה, זה התיאור שאני הייתי מעדיף. או אולי רק אניגמטי, כמו המאהב שלך, או שמא זה הבוס שלך בעצם."
"ה... בוס שלי?" היא השיבה בנימה מתנשאת שרמזה שאף גבר לא ימשול עליה לעולם.
הפעם הוא כמעט גלגל עיניים. "אוקיי, אז המאהב שלך."
זה כבר זיכה אותו בגיחוך מריר.
"נסה לחשוב שוב, ובזמן שאתה עושה את זה, על מי אתה מדבר בעצם? מי אמור להיות הבוס שלי? את מי אתה מחפש?"
"את זאוס כמובן – את מי אם לא אותו?"
דממה מחרישת אוזניים השתררה בחדר; היעדר כל צליל היה מוחלט כל כך שאוזניו החלו לצלצל. כל צליל של סיכה נופלת היה יכול לחולל התפוצצות אדירה של רעש.
ניק הסתער על הדממה – מאז ומעולם הוא אהב לחולל מהומה גדולה בכל אשר הלך. "אני אמור לפגוש אותו כאן. הערב. אז אם תרצי לרוץ לקרוא לו, אני מאוד אודה לך."
צחוק מתגלגל תפס את מקומה של הדממה. צחוק מהסוג המדבק. הצחוק נשמע חלוד קמעה – כאילו היא לא מרבה להשתמש בו – אבל בכל זאת הוא התפרץ עכשיו, מעושן וסקסי, ומילא את ניק במין תחושה של הנאה צרופה ולוהטת.
מי לכל הרוחות היא יכולה להיות?
"פגישה, אתה אומר? אני לא חושבת. ונדמה לי שאתה מנסה לעבוד על האישה הלא נכונה, בחור. אז תסלח לי אם אני אלך לדרכי עכשיו ואשאיר אותך עם כמה ידידים שלי."
כאילו משום מקום, שלושה בריונים כיוונו פתאום שלושה אקדחים נוספים אל כל מיני חלקים של גופו, והוא נאבק בדחף העז לחפות בידיו על המפשעה שלו מכיוון ש: א. בניגוד לכל הראיות שהוצגו עד כה, הוא עדיין בן אדם אינטליגנטי. ב. למרות החליפות המחוייטות שלהם היו עיני הבריונים הללו עמומות מחיים קשים מאוד ומהגלישה הבלתי נמנעת לעבר הטירוף.
נפלא.
בשם כל הקדושים, למה אקדחים? למה לא סכינים? הוא שנא אקדחים!
"הו, באמת, קרידה, זה לא פייר. שלושה נגד אחד?"
"אני מאחלת לך כל טוב. אם תצליח לשרוד, נשוב וניפגש."
הוא היה מאהב מאז ומעולם, לא לוחם, אבל בכל זאת, החיים ברחובות הזועמים לימדו אותו דברים נוספים, מעבר לפריצה של מנעולים – וטוב שכך מפני שהוא בהחלט עוד לא מיצה לגמרי את ענייניו לערב הזה או עם האישה הזאת.
