“בשבועיים האחרונים אני עצובה מאוד. התוכי שלי, ציפורי, נפטר אחרי 13 שנים שבהן היה חלק בלתי נפרד מחיי. הוא ליווה אותי מתואר ראשון ועד לימודי הדוקטורט, היה לצידי כשהקמתי את העסק שלי, בטוב וברע. ועכשיו, בפעם הראשונה אחרי 13 שנה, אני חווה שממון עמוק, רִיק שקשה למלא. אולי מתוך רצון לעזור לי למצוא נחמה, אחותי הביאה לי את הספר כאב מאת צרויה שלו – ספר שמדבר על כאב במובנים הכי עמוקים שלו, וזה הרגיש לי כמו בחירה נכונה לרגע הזה.

עלילה ודמויות
כאב הוא רומן פסיכולוגי וחברתי שמשרטט את מסעה של איריס, אישה מצליחה בת 40+, אשר לאחר פיגוע שבו נפגעה, מוצאת עצמה סובלת מכאבים כרוניים. הביקור אצל רופא מוביל למפגש בלתי צפוי עם אהוב נעוריה, איתן, וגורם לה להתלבט בין היציבות שבנתה לעצמה – משפחה, עבודה – לבין התשוקה והחיים שהיו יכולים להיות.

הספר עוסק בשאלות של נאמנות, זיכרון וטראומה. הוא מעמיד את איריס מול עבר שמעולם לא נעלם באמת, אלא רק חיכה להזדמנות לצוף מחדש.

שפה וסגנון
שלו כותבת בשפה עשירה ופיוטית, לעיתים כמעט מהפנטת. היא שוזרת את הכאב הפיזי של איריס עם כאב רגשי, כך שהשניים מתמזגים עד שקשה להפריד ביניהם. הכתיבה שלה מאופיינת במשפטים ארוכים וסוחפים, שמכניסים את הקורא עמוק אל תוך תודעת הגיבורה.

נושאים מרכזיים
כאב כזיכרון – הגוף שומר על פציעות העבר, בדיוק כמו שהנפש מחזיקה בזיכרונות.
אהבה מול מחויבות – הדילמה של איריס בין הרגש הישן והבוער לבין החיים שבנתה לעצמה.
טראומה לאומית ואישית – הרומן עוסק בפוסט-טראומה ברמה האישית, אך גם כחלק מהמציאות הישראלית.
מחשבות מסכמות
הקריאה בספר בזמן הזה הרגישה כמו מראה – לאו דווקא בגלל שהכאב של איריס דומה לשלי, אלא בגלל שכאב מצליח לגעת בשבריריות של הקיום האנושי. שלו לא מציעה פתרונות קלים, אלא רק הצצה לתוך נפש שמתמודדת עם אובדן ושינוי. האם זה עזר לי? אני לא בטוחה. אבל זה בהחלט גרם לי להרגיש שאני לא לבד בתוך הכאב הזה.”

“יש לי הערכה רבה לצרויה שלו.
היא עברה הרבה בחיים והציפיות ממנה גבוהות מאוד מין הסתם: אביה מבקר ספרות, אחיה מתמטיקאי וסופר ובן דודה הינו מאיר שלו.
במהלך חייה נפצעה בפיגוע, התחתנה בשנית וכתבה ספרים שבעיני היו בלתי נשכחים ולמרות שקראתי אותם מזמן, תוכנם עדיין מהדהד בי.
כשקראתי את ״חיי אהבה״ בפעם הראשונה הזדעזעתי מהדרך שבה התבטאה. היא הייתה וולגרית בעיני, חסרת מעצורים ובעלת פה מלוכלך.
באותה תקופה, בהיותי חיילת חיפשתי נשים סופרות בעלות קול ייחודי, שורדות.
שרה אנג׳ל הייתה אחת מהן: יפהפייה, חטובה, שנונה אך עם זאת ילדה טובה. התחברה לפושעים, הייתה בכלא וידעה לנתב את דרכה במעשים ומאוחר יותר אף במילים. את ספריה קראתי בעיניים בורקות וברכיים רועדות.
הם ריגשו אותי, חירמנו אותי בתיאורים עסיסיים וגברים נועזים ללא חת.
לא שהתכוונתי לחפש את הפושע הפוטנציאלי ולדבוק בו. איפה? ילדה טובה ובורגנית שכמותי אוהבת לבחון גבולות לא לפרוץ אותם.
ואמנם, אחרי שניים שלושה ספרים כגון: מלאך או שטן ו-חכי לי ר הרגשתי שמיציתי. סיפורי כלא וגברים אלימים עוררו בי לפתע סלידה.
חברה המליצה לי על מישהי אחרת, שלא לכל אחת, שלא בטוח שתאהבי. למעשה, לא נראה שהיא בשבילך (הָשֵׁדָה! דווקא משום כך חטפתי מחנות הספרים את הכרך). לאחר שסיימתי את חיי אהבה, שאלה אותי מה דעתי וקיבלה בתמורה עווית אייכמנית טיפוסית השמורה לפושע מלחמה בתוך תא זכוכית ונראתה מאוכזבת קמעה.
לא אהבת? שאלה. רוב הקריאה זזתי בחוסר מנוחה, דיווחתי.
התיאורים שלה הגעילו אותי, עצבנו אותי, גירדתי צלקות ישנות בידיים והיו לי מצמוצים בלתי פוסקים בעיניים.
לקיתי באיזה משהו, נראה לי.
התאהבת! פסקה.
ותיאמר האמת, צדקה אותה ידידה.
אם תוכן מודפס מסוגל להוציא אותי מדעתי, לחוש מזוהמת מבלי להיות קרובה לזוהמה, לקלל, לסגור את הספר בחבטה על המיטה ולומר: איזה כתיבה בת-זונה! היא אכן עשתה לי את זה.
לכולם אמרתי שהספר עורר בי תחושות קבס ולאחר שסיימתי אותו, השארתיו בבית הוריי והוא נמצא שם עד היום.
לא לקחתיו להולנד או אמריקה ואין לו מקום של כבוד בספרייתי: פרסונה נון גרטה – מה שכל חיי ייחלתי להיות.
את ״כאב״ סיימתי אתמול לאחר שהתלבטתי אם לחזור לצרויה, הנימפה המרדנית שטלטלה את נפשי. לבסוף החלטתי כי אני בשלה מספיק והוא אכן הזכיר לי נשכחות את הכרך הראשון.
הפעם הייתי סלחנית יותר, מבינה הרבה יותר את טבע האישה, רצונותיה, חשקיה וסביבתה.
איריס, מנהלת בבית הספר, אישה ייחודית ונחושה עסוקה בלתת דוגמאות למצוינות בתוך ומחוץ לכתליי בית הספר.
היא מוציאה לפועל תכניות ופרויקטים מסובכים, זוכה לאהדה מהורים ותלמידים אך חייה הפרטיים קורסים מחוסר סיפוק לבעל הרופס, הרכרוכי ותקשורת לקויה עם ילדיה ובפרט הבת הגדולה: עלמה.
מפגש מקרי עם אהובה לשעבר, איתן, פותח פצעים ישנים וחשקים חבויים. היא נפגשת עמו והם משלימים פערים במיטה, בשיחות ארוכות וברצון להתאחד שוב והפעם לתמיד.
אך המציאות מתעתעת בהם שוב ושוב ולא נותנת מנוחה לזוג המתהווה מחדש; עברה הנורא של הגיבורה שב ועולה בצורת כאב חד, דילמות חמורות דורשות החלטות מידיות והאופק לא נראה מבטיח במיוחד.
העלילה כתובה היטב ומעלה שאלות ולבטים, הכתיבה מושחזת, מרתקת ולמרבה הפלא גם רכה ואוהדת.
אני חושבת שהיא הגיעה בספר זה לאיזון מושלם למרות שעדיין דרכה לי על מספר יבלות.
אם אתם מחפשים אומץ על מנת לשחוט כמה פרות קדושות ולצאת לחופש ממה שנכון פוליטית, חפשו את שמה בחנויות המובחרות!”

“היא הייתה שם בשבילו, תמכה בו כשאמו חלתה , כשאמו נפטרה.
היא אהבה אותו, הוא אהב אותה, הוא עזב אותה.
איריס נשואה עם שני ילדים מתבגרים סוחבת את האהבה הישנה ואת פצעיה
הפיזיים והנפשיים שהותיר בה הפיגוע , אותו פיגוע ארור שהרס את גופה.
אחרי שלושים שנה, פוגשת איריס במרפאת הכאב את ד"ר איתן, איתן אהוב ליבה, אהוב נעוריה.
הכול מתעורר מחדש, הגעגועים, הזיכרונות והרגשות .
איריס נקרעת בין האהבה העצומה לבין המשפחה .
כשהיא ואיתן יחד הם הופכים לגוף יחיד , לא מסוגלים להיפרד האחד מהשנייה .
הכול נשכח, מתגמד ונעלם ,רק הרוך והאהבה נמצאים, המגע המלטף שמשכיח את העבר, שמשכיח את הכאב.
איתן מתחנן בפניה שתעזוב את המשפחה ותחזור אליו , לא סתם קיבלנו הזדמנות שניה הוא אומר.
עלמה הבת שלה זקוקה לעזרה שלה, היא חייבת להיות שם, חייבת להציל אותה, מאותו אחד שמנצל אותה.

הרבה פנים לאהבה, לפעמים היא מנותקת מהחיים, כמו עפיפון בלי חוט המרחף לו בשמים , אך לא ננסה לאחוז בו, כדי לא לשמוט דברים אחרים שחשובים יותר.
געגועים למסלול קודם , אך אולי זהו גם מכשול חיינו?
אני מתבוננת מהצד, ושואלת את עצמי מה היא צריכה לעשות לעזאזל?
האם ללכת אחרי התשוקה, האהבה או לבחור במחויבות כלפי המשפחה
למה שהיא תוותר על עצמה? למה לוותר על האהבה, על האהבה שמניעה אותנו , שנותנת לנו אויר לנשימה
אבל, וזה אבל גדול, האם זה שווה ? האם זה נכון לפרק את המשפחה?
הרי להרוס זה דבר הקל ביותר, הבנייה זו העבודה הקשה.
ומה יהיה על הילדים? מה יהיה על הבעל שתמך לאורך כל הדרך, טיפל בה ובילדיה כאשר נפצעה בפיגוע ואהב אותה ללא תנאי

צרויה שלו כותבת נפלא, מתארת את נבכי הנפש, מאפשרת לנו להיכנס ללב הסיפור, ללב הדמויות,
לחוות איתם את הכאב ואת ההתלבטות.
ממליצה .”

“כאב , בשמו הקצר מעורר רתיעה. כי הרי מי רוצה לגעת או לעורר תחושות הגורמות לצער , אי-נוחות, סבל או ליגון, ייתכן אפילו לקדרות. אבל עם סיום קריאת הספר, אני גאה להכריז בזאת כי אכן הספר עוסק בכאב אך אין הוא העיקר אלא משמש כמעטפת ולטעמי הספר עוסק בבחירות הנעשות בחיים. חלקן על ידי הדמויות, וחלקן על ידי הגורל.
בחירות לגבי בן הזוג האהבה, המקצוע. בחירות המשפיעות על גורלינו על ידי הסובבים אותנו (הורים , ידידים, ילדינו).
אהוב ליבה הראשון של איריס נוטש אותה, מותיר אותה עם תהום פעורה וכאב עמוק. היא מחליטה להמשיך בחיים , מתחתנת עם מיקי (עובד בהיי טק) ומקימה בית בישראל. נולדים לה שני ילדים עומר ועלמה. מתמנה למנהלת בית ספר. נדמה כי העבודה צורכת את מרב זמנה ולא נותר לה למשפחה ולבית. החיים בארץ אינם קלים, פיגועים, שכול, חולי חשוך מרפא.

על רקע האירועים הללו צרויה שלו משרטטת ביד אומן את מערכות היחסים בין הדמויות בדיוק כה רב, כך שהרגשתי שאני נשאבת בהנאה לתוך העלילה. מצפה לראות מה יהיו בחירותיה של איריס ושל הסובבים אותה. מערכות היחסים טעונות מאוד רגשית, לעתים המילים פוגעות, משנות את המטען הרגשי וזוללות אנרגיה חיובית. העלילה מכילה סודות, שקרים, בגידות ואהבה. אך האם באמת האהבה הינה אמיתית או שמא היא חלום משאת נפש. ואינה בעלת אחיזה במציאות העכשווית.
טווית האירועים והשיח בין הדמויות מעוררת הערצה.

נהניתי מאוד. מומלץ.”