אומרים שאנשים לא קונים את 'מה' שאתה עושה. הם קונים את 'למה' אתה עושה את זה... איתן קייזמן לא רצה למכור לנו ספר, הוא רצה לספר לנו את סיפורו האמיתי, ולעשות זאת בצורה מבריקה ומדוייקת להפליא. הוא מצליח לעשות זאת, תוך שהוא לוקח אותנו, הקוראים, יחד אתו לחדר השמור ביותר בבית-החולים - חדר הניתוח. איתן הוא עדיין סטודנט לרפואה בשנתו החמישית, וטרם סיים את הכשרתו. זו אולי הסיבה המרתקת לכך שעל אף שלספר יש כותרת רפואית, גיבורים רפואיים ונוף רפואי, הוא לא מדבר בהכרח על רפואה אלא על החיים בכלל ועל אהבה ונתינה בפרט. כפי שהם נראים דרך עיניו של בחור צעיר הניחן בראייה בוגרת.
פרופסור רפי קרסו שהיה בין הראשונים לקרוא את "יומני חדר ניתוח" כתב עליו: "אני מלמד סטודנטים לרפואה למעלה מארבעים שנה, נפגש איתם בכיתה, ליד מיטת החולה וגם מחוץ למסגרת בית-החולים. איתן הוא זן אחר של סטודנט, שמסוגו טרם פגשתי. בנוסף לתכונות 'הסטודנט לרפואה המצוי' הוא ניתן בפתיחות יוצת דופן, ברגישות עצומה ובראייה מיוחדת. כל אלו חוברים ליכולת כתיבה מעניינת, זורמת שמעבירה חוויות אלו בכתב ומאפשרת לי ולך, הקורא להיכנס לעולמו הפנימי, נאישי, הרגיש - ללא מסכות, ללא התייפייפות וללא מחסומים. נהנתי להיכנס לתחושותיו ולצעוד איתו לתוך חדרי הניתוח שלו. הם חדרי הניתוח שלו כי הוא היה בהם, הוא חווה אותם, והוא מפליא לתאר את העובר עליו. הוא המרכז והשאר מציאות, ולנו הוא נותן הצצה אמיתית לעולם מופלא וקסום זה של סטודנט לרפואה, ושל רופא בעתיד ... והשאר - מציאות".
איתן החליט לפתוח ולסיים את הספר עם אותו המשפט: "מהו אוקיינוס, אם לא אוסף של טיפות", כי היה לו חשוב לשתף אותנו בסיפור שלו. יומני חדר ניתוח השאיר אותנו עם חיוך רגוע על הפנים. אנחנו בידיים טובות...