“דמעות של זעם עמדו בעיני כשסיימתי לקרוא את הספר. לא בגין הסיבה: ששואת יהודי לוב בברגן -בלזן ויהודי צפון אפריקה בכללם ,נשארה עד היום רק במכלאות הפרסומים,הידיעה והתודעה שבהאקדמיה ולא נלמדה ולא נלמדת עד היום במסגרת לימודי השואה בתיכונים.
דמעות הזעם היו בעיקר על המחבר! עד שסוף סוף נכתב ויוצא רומן ראשון בעברית בהוצאה מוכרת וידועה {עם עובד} שמביא לתודעת ציבור הקוראים הממוצע הישראלי הלא האקדמי,שהשואה עברה גם על יהודי לוב וצ.אפריקה -הוא המחבר היה צריך לקחת שני צעדים מחודדים מדי בעלילה ולשים בה את הדגשים על הניכור ,הזרות,האלימות המילולית והפיזית בין היהודים ה-"אשכנזים " שהיו במחנה לבין היהודים ה-"יוּדֶן אַפְרִיקָנֶר- יהודים אפריקנים" שהובאו לשם ב-מאי 44 {כ-870- יהודים לובים בעלי נתינות בריטית שהועברו דרך מחנה הסגר באיטליה- עפי - ההיסטוריון יעקב חג'ג-'לילוף מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב שאף חַלָק עם הסופר את מומחיותו, וידיעותיו באשר לגורלם של יהודי לוב בתקופה המדוברת.לגבי המספר הכולל המשוער מבין סה"כ יהודי צ.אפריקה שנרצחו בשואה אין מספרים מדויקים עד היום הערכה היא שמדובר בכמה מאות}.
נכון, אני כבר מציינת,כי העדויות הללו אמיתיות ומציאותיות. פרימו לוי כתב שבהגיעו למחנה אושוויץ הוא חווה על בשרו את אופן ההתנהגות ,הנבדלות וההתנשאות הזאת מצד יהודי -"אשכנז" שהיו כבר "ותיקים" במחנה ל-"יהודים האיטלקיים" שזה מכבר הגיעו.כך שאין להטיל ספק עובדתי ולו לרגע על מה שכותב סוכרי בספר בנושא הזה.
אלא שלדעתי השאלה העיקרית בהקשר לעלילת הספר היא: היכן סוכרי היה צריך /מחוייב לשים את הדגש ,את החידוד בעלילת הרומן:
-האם על מערכות היחסים בין היהודים במחנה תוך פרשנות בולטת,לא מובלעת לחלוטין,אפילו עד כדי התרסה מצידו,על הַשֹונוֹת של הרקע העדתי,התרבותי,השפה, צבע העור?- ועד לשימוש הקצנה בתכסיס ספרותי-בתיאור מעשה האונס הברוטלי שעוברת סילבנה ע"י שלושה קַפוּאִים הולנדים יהודים-אשכנזים? וכי נאנסה בגלל היותה אשה פְרֶנְקִּית-שחורה? או בשל היותה אשה בכלל ? או בגין היותם קַפוּאִים סדיסטיים יהודים או לא יהודים?.
-או שהיה על סוכרי לשים את הדגש ולחדד את המודעות ברומן בקורותיהם של סילבנה ומשפחת חגג' כמייצגי יהודי -לוב/צ.אפריקה בקיום מציאות היסטורית מטושטשת ומוחבאת עד היום ,שהיו וישנם יהודים מצ.אפריקה שעברו את השואה, את מחנות הריכוז בדיוק כמו היהודים "האשכנזים-האירופאים" ,ובכך היו צריכים מזמן הממסד והחברה הישראלית להכיר,להתייחס ולראותם ככאלו לכל דבר ועניין בתחום הזה.
הַשֹונוֹת והָזַרוּת היו משני הצדדים,כך מציג אותה סוכרי בדו-שיח בהגיעת משפחת חגג' למחנה :
"-וֶלְקָם טוֹ הֵל ,בֶּלֵק ווּמָן!-{ ברוכה הבאה לגיהנום אשה שחורה!...כולנו יהודים פה}- אלה המילים הראשונות ששמעה {סילבנה }בברגן- בלזן,מפיו של גבר בעל פנים ארוכות.וִי אָר אוֹל ג'וּז הִיר...היא הבחינה שבניגוד לה ולשאר יהודי לוב שירדו מהקרונות,האסירים בברגן- בלזן היו לבני- עור.מיד כשנכנסו לתוך המחנה אמרה טוני אחותה: תִמַּא יְהוּד תַאנְיין מַא יְשַבְּהוּלְנַאש -{יש כאן יהודים שלא דומים לנו}.. סוכרי מביא עוד דוגמאות למכביר בספר בנושא הזה.ובכלל יש לציין לטובה שהוא מרבה להשתמש
בדמויות עצמן כמדברות בטקסט עצמו בשפת היום-יום שלהן(ערבית-יהודית-לובית, אנגלית, איטלקית וגרמנית),והביטויים השגורים בפיהן מדגישים בכך עוד יותר את הזרות והפער התרבותי והמנטלי בין היהודים האפריקנים והאירופאים ובינם לבין שוביהם.
לדעתי,מכיוון שסוכרי העדיף כנראה את האפשרות הראשונה - הוא אולי מצליח לנצח בקרב תודעתי יחיד ובודד-בדגש על מחיר הַשֹונוֹת העדתית,התרבותית בקרב יהודי לוב על כל השלכותיה הרלוונטיות עד ימינו בתחומי התרבות,העדתיות -אבל הפסיד במערכה הרחבה יותר-והיא ההזדמנות החד- פעמית אולי לספר את סיפורם של יהודי לוב וצ.אפריקה שעברו את השואה במחנות השמדה באירופה ,חלקם במחנות הסגר בשתי היבשות,או בג'אדו שהיה מחנה לעבודות כפייה ליד טריפולי,לספר את הסיפור כמעט ממקורות ראשוניים סבתו ואמו.
אחרי שפרקתי את תיסכולי,חזרה לכתיבה קצת יותר רציונלית.
הרומן מתמקד בקורותיה של משפחת חג'ג', מנכבדי המשפחות היהודיות שבבנגאזי.משפחת חג'ג',בעלת אזרחות בריטית, שמופרדת משאר יהודי בנגאזי ומועברת לטריפולי,משם לאיטליה ואז לברגן-בלזן שבגרמניה.המשפחה:אב,אם, ושתי האחיות סילבנה הבכורה וטוני הצעירה ממנה ,מתמודדים עם הלא נודע ועם קריסת עולמם הבטוח הישן.
הרומן מתמקד בעיקר בסילבנה חג'ג' -הבת הבכורה.צעירה חכמה ויפהפיה, הנוהגת כבן שמעולם לא היה לאביה, שנאלצת להיפרד מנופי ילדותה בבנגאזי ולהתרחק מהמדבר שהיא כה אהבה וממנו שאבה את כוחותיה, ולמצוא נקודות אחיזה חדשות כדי לשרוד. אולם לא רק המדבר נלקח מסילבנה, שכן במסע הנוראי הזה גם ההיררכיה המשפחתית השתנתה,ובמקום שאבי המשפחה יעניק כדרכו מאז ומעולם ביטחון וכוח למשפחתו,נאלצת סילבנה להחליף את מקומו, לדאוג למשפחתה ולהנהיגה. סילבנה מתבגרת במהלך המסע והופכת לאישה חזקה העומדת מול רוע, התעללות, אונס ,מוות,ייאוש ואכזריות נוראה.
את דמותה של סילבנה האשה הצעירה ביסס סוכרי על דמותה ואישיותה האמיתית של סבתו מצד אמו.ילידת לוב, אישה מזרחית שהפנתה עורף למטבח,שהייתה בעלת חשיבה מופשטת,אישה קרה ולא חמה,שידעה עברית על בוריה וניצולת מחנה הריכוז ברגן-בלזן.
הנאתי מהספר מתחלקת לשני חלקים:
החלק הראשון -בתיאורים שקרו למשפחת חגג' ולסילבנה בבנגאזי ובטריפולי.החלק הסיפורי הזה ריגש וסחף אותי מאוד כיוון ותיאורי הנוף ,הטבע,הערים,הרגשות,הריחות,תיאור חיי הקהילה היהודית בבנגאזי לפני ותוך כדי,והתנהלותה של סילבנה- הצליחו לגרום לי לחוש כקוראת כאילו אני נמצאת שם פיזית ומנטלית.
החלק השני ברומן מתמקד בתיאור קורותיהם של משפחת חגג',ולסילבנה כגיבורה הראשית - במחנה הסגר באיטליה בצִ'יוִיטֶלֶּה- דֵל -טְרוֹנְטוֹ ובעיקר במחנה הריכוז ברגן-בלזן. בחלק הזה פחתו בהרבה תחושותיי בהתחברותי ובהתרגשותי לעלילת הרומן.איכשהו תיאורי הקור, הרעב, העייפות,התנהלות משפחת חגג' בתוככי-עצמה וביחסיהם מול היהודים האחרים במחנה,כל אלו לא הצליחו להעביר אלי תחושת אותנטיות של המחנה והמאורעות.חשתי -כאילו המחבר כותב על עולם זר לו לחלוטין, שהוא אינו מסוגל לחוש אותו ולא חשוב כמה שיתאמץ ריגשית. להבין -כן! לפרשן -כן! אבל לתאר ולהעביר את הריחות ,העליבות,הרעב,הקור,האימה ,הפחד,החייתות של האדם כפי שאנו מכירים מתיאורי ספרי השואה של מחברים אחרים שהיו שם,סוכרי -לא מצליח!
טכניקת הכתיבה של סוכרי ברומן הפריעה לי מאוד לאורך הקריאה בו.סוכרי נוטל על עצמו להיות פרשן על כתיבתו.שמה הקורא עצמו לא יבין את הכתוב או הדקויות והמסרים שהוא רוצה להעביר דרך הרומן ולכן הוא "מאכיל בכפית" כל הזמן.הדברים מגיעים לאבסורד: כשסילבנה רעבה ,צמאה ,רועדת מקור, כועסת ,מהורהרת ,הופכת לחסרת צלם -אנוש ועוד ועוד,סוכרי במקביל כותבאת מחשבותיה, כמי שמתנהלת במצב חשיבתית כל הזמן.
כשמישהו נמצא במחנה ריכוז והוא רעב,קר לו,ומאבד צלם אנוש ,וזאת המציאות ולכתוב שסילבנה נמצאת במצב של חשיבה מתמדת בכל אחד מהמצבים הללו???!!-זה לא אמין!!. ברגעים רבים מדי חשתי שהספר הוא שני ספרים – הספר ופרשנותו. הצורך של הסופר להסביר כל דבר השתלט פעמים רבות מדי על קול המספר, והתעקש לפרש את מה שאי אפשר להסביר וגם לא צריך.
עטיפת הספר הנו צילום הטיילת הידועה והישנה הלוֹנּגוֹ-מֶרְה המזוהה כל כך עם העיר בנגאזי ועליה אותיות נמרחות באדום - jude - ובכך העטיפה אומרת הכל אודות הסיפר ברומן הכואב והמרגש הזה שמומלץ לקרוא על אף מגרעותיו.”
