“רוצה לשחק איתי באדונית ורוכל?

(מתוך: עגנון, כל משפטי הפתיחה)

ארבעה סיפורים קצרים של המאסטרו, מקובצים בספרון צנום שמיועד לתלמידי ספרות בבתי הספר התיכוניים, ולכן הוא התברך גם בהערות שוליים מאירות עיניים. הראשון, הארוך מביניהם, זה ששם הקובץ נקרא עליו הוא שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו, סיפור על אהבת תורה ולימוד תורה, על קנאה ושנאה ונקמה ונטירה והבדלי מעמדות בשטעטל מזרח אירופאי במאה ה-19. הבא אחריו, אגדת הסופר, הוא סיפור קסום, מלא זוך ותום וטוהר, על סופר - כזה שכותב ספרי תורה, תפילין ומזוזות, לא פרוזה - צדיק תמים הולך באורחותיו ועל אשתו התמה, החסודה והעקרה. סיפור שעיקרו האווירה ולא העלילה. הסיפור השלישי, ביער ובעיר, הוא סיפורון שאינו מעלה ואינו מוריד ואין לי כל כך מה להרחיב על אודותיו, אבל הסיפור שחותם את הקובץ, האדונית והרוכל, הוא פיסת אימה עגנונית משובחת, מיזרי פינת חניבעל לקטר עם מעט רוטב ערפדים מלמעלה. אני מניח שקולמוסין כבר נשתברו על ניתוחו של הסיפור, על משמעויותיו הנסתרות ועל רבדיו החבויים, ועל כל רפרור ועל כל ארמז ששתל בו הסופר הגאון, כך שאם אבוא אני הדל להוסיף יהיה זה בבחינת מביא תבן לעפרים, קרח לאסקימוסים וחול לסעודים. ובכל זאת, שמו של הרוכל, יוסף, מרמז לדמות המקראית, אלא שבניגוד ליוסף שהורד למצרים ומצא חן בעיני גבירתו (או אדוניתו) אשת פוטיפר, ומשל ביצרו ולא נענה לפיתויה, הרי שיוסף הרוכל נענה ואף נהנה מחסדיה של האדונית הנוכריה, ובתוך כך פורק מעליו את זהותו היהודית. מה מציל אותו מהצטרפות לשאר הבעלים ברי המינן של זוגתו הערפדית? כמובן, חזרה לזהות היהודית. קריאת שמע שהוא קורא מחוץ לבית (מכיוון שהוא מלא בצלמים ובאיקונות) מצילה אותו מסכינה של הערפדה. אגב, זו הסכין שהוא עצמו מכר לה בתחילת הסיפור. אני מניח שכאן רמז עגנון לכך שאנו, היהודים, נותנים לשונאינו את הנשק שבאמצעותו הם רוצחים אותנו, ומפה לשם באו מחשבות אקטואליות על הרובים שהענקנו בנדיבותנו לרש"פ, ועל הכספים שהעברנו בחסדנו לחמאס והדברים ידועים.

לסיכום: עגנון הוא אהבה ישנה שתמיד כיף לחזור אליה, במיוחד כשמדובר בסיפורים קצרים שנגמעים בתענוג כספל טיי או קהוה. חמישה כוכבים מנצנצים בלילה גליציאני מושלג.”