“במחשבה ראשונה, הסיפור הזה מעלה אסוציאציה לכתמי רורשאך:
אם זה נראה כמו פרפר, דומה לפרפר ומזכיר פרפר אז כנראה שזה פרפר. או עטלף. או זבוב. מקסימום עלה תלתן. מה זה כבר יכול להיות? עם קצת דמיון ומעט אומץ, אפשר לשער שזאת פרוונית שחורה (או בעברית צחה: טרנטולה).

התקציר של הספר מבשר שהוא זכה בפרס האיחוד האירופי לשנת 2010. השופטים ראו בספר אלגוריה על החברה האנושית במאה ה- 21, ואמרו שהוא "אינו רק רומן פסיכולוגי מרתק, אלא גם סיפור אהבה הכולל בתוכו דיכוי, רגש וגם חושניות גלויה".

זהו, זה כל מה שכתוב...משאיר הרבה מקום לדמיון, ואם כך אז אין מנוס מלספר בקצרה שמדובר בשני שומרים, הארי ומישל, השומרים על בניין יוקרתי רב-קומות שהכניסה היחידה אליו עוברת דרך המרתף. מי שמעסיק אותם זאת חברה גדולה ומסתורית בשם "הארגון", והיא זאת שלכאורה דואגת לשלוח להם מדי כמה שבועות משאית עם אספקה דלה: כמה קופסאות שימורים, קמח, שמרים ומים מינרליים.
השומרים מפטרלים במרתף במשמרות, וממלאים את הימים הריקים מתוכן בחשיבות עצמית ובשאיפות להתקדם ליחידת העילית, ואם יתמזל מזלם אולי אף יגיעו לבית הכפר של מר וַן-דֶר-בוּרך-זֶטהובֶן, ארוסתו והחתול הקירח המכוער שלהם, ויפטרלו בשבילי הגן המטופח למשעי במקום להירקב במרתף המסריח. אבל עד שזה יקרה, הם חייבים לשמור על הופעה ייצוגית, ליישר כומתות ולהיות מוכנים בעמדת ירי לכל צרה שלא תבוא.

אבל הצרה לא באה. יתכן מאוד שהיא כבר הייתה אבל פסחה על השניים כי אין להם מושג מה קורה מחוץ למרתף. האם הייתה התקפה גרעינית? אולי וירוס קטלני שהכחיד את רוב האוכולסיה, והם בין השורדים האחרונים? בטוח בגלל זה יש מחסור באוכל והאספקה שלהם עלובה כל-כך. או שזה נהג המשאית? הוא נראה חשוד משהו, נעלי ההתעמלות נקיות מדי...יש מצב שהוא גונב את האוכל שלהם? פה קבור הכלב? זהו עצם העניין? לא, זה עצם של הכלב...היש קשר בין המחסור בסויה לטיפוח פרנויה?

הדיירים עוזבים אחד אחרי השני, הם במנוסה, הם בטוח יודעים משהו. המשרתים עוזבים גם הם. בשביל מה להם להישאר ללא הדיירים? אבל עדיין נשאר דייר אחד בבניין. התפקיד מחייב לשמור עליו מכל משמר. האם הוא חי? אולי הוא כבר מת? זה בטח המבחן ש"הארגון" מציב בפניהם כדי לבדוק את רמת נאמנותם. אין לחדול מלספור את כדורי התחמושת שבמחסן כל שמונה שעות: מדף-מדף, מכפיל בראש, חמש עשרה כפול שלוש. זה הכרחי לאבטחת הבניין.

גם קלאודיה עזבה. חבל. היא הייתה מביאה להם שאריות של אוכל. מאז שהחתול של משפחת אולאנו העונה על השם המבושם שאנל, נחנק מקוביית סוכר (איזה קוקו...), היא אוספת את השאריות. האוכל של קלאודיה הוא בלתי נשכח. האם היא בכלל הביאה אוכל? אולי פעם אחת או פעמיים... להזיל ריר על אוכל דמיוני או על המבשלת עצמה זאת אלגוריה לתשוקה מינית בלתי ממומשת? האם קלאודיה היא אישה בשר-חלב-ודם או רק פרי דמיון של מישל? אולי של הארי? האם פירות דמיון הלכו והתרבו מאז שהפסיקו לשלוח פירות אמיתיים? חוסר סוכר הוא אלגוריה לרפיון שכלי או סתם היפוגליקמיה?
האם היה גם שומר שלישי? לאן הוא נעלם? מה עשו לו? אולי היה רק אחד, והשני - אלטר אגו? כזה שהוא היה רוצה להיות – נועז יותר, שאפתני יותר, אלים יותר, נאמן יותר ל"ארגון".

הבטון של המרתף הוא העולם האמיתי. השומר/ים שקוע/ים בתוכו עד הברכיים. האם זאת ה-אלגוריה על החברה האנושית במאה ה- 21? לכודה בתוך עצמה ואין מוצא? האנשים תקועים בלופ של מחשבות לניפוח המורל כדי לשרוד את חוסר התכלית של מעשיהם? מרגישים שהם מוחזקים בתוך מכלאה ומאחלים לשחרור כדי לעבור למכלאה יותר גדולה או יותר "שווה"?

אני הולכת לאיבוד בין המרתף לקומה 29. אולי הכל היה רק חלום?
במחשבה שניה, כתמי רורשאך הם פיס אוף קייק לעומת התסביך הפרוידיאני המטורלל הזה.”