“1977, היתה שנת הפלאות שלי.
בשנה הזאת הייתי רשמית לבוגר. הגעתי לגיל 18, גמרתי תיכון, התגייסתי לצה״ל ובחרתי בפעם הראשונה בחיי לכנסת ישראל.
1977 היתה גם שנת הפלאות של אריק שרון.
היו אלה הבחירות הראשונות שבהן היה מועמד לכנסת מטעם הליכוד. היתה זאת השנה שבה הקים את הליכוד ותפס מקום מכובד ברשימתו לכנסת, והיתה זאת השנה שבה נבחר ומונה לתפקיד שר הביטחון בממשלת הליכוד.
1977 היתה גם שנה חשובה לצה״ ל, בשנה זאת סיים רב אלוף מרדכי גור את תפקידו ואת תפקיד הרמטכ״ל תפס רפול, שהיה בן פלוגתו של שרון , וחברו לנשק מאז ימי גד׳890.
הספר אריק שרון ראש הממשלה, מספר את ספור יחסיו של שרון עם דב ויסגלס שהיה פרקליטו מאז 1982, והפרקליט שהגן עליו ללא הצלחה רבה בפני מסקנות ועדת כהן לאירועי סברה ושתילה , וב2002 התמנה לראש לשכתו של שרון בהיותו ראש ממשלה , תפקיד שהוא מילא עד 2005, שבה פרש שרון בטרם עת מתפקידו לאחר ששקע בתרדמת עקב אירוע מוחי.
2002 היתה שנה רעה לישראל, שנה שבה המצב הבטחוני הלך מדחי לדחי עקב פגועי ההתאבדויות של החמאס ואירגוני הטרור האחרים.
היתה זו שנה כלכלית קשה, כתוצאה מהידרדרות המצב הביטחוני, ודריכת המשק הישראלי במקום.
שרון קיבל מדינה במצב קשה. ומבחינה מדינית בין לאומית ישראל לא נהנתה מחיבה גדולה , למרות שהיתה יעד למעשי טרור שזרעו הרס ואימה ברחבי ישראל.
שרון שנבחר לראשות הממשלה ב2001, עמד בפני משימות קשות והקשה מכולן היתה המצב הביטחוני.
שרון כראש ממשלה ב2001 , היה שונה משרון של 1982, ובעיקר בלט השוני בכושר השליטה העצמית שלו. שרון של מלחמת לבנון הראשונה היה אדם מר לב, חם מזג ומתפרץ על כל שטות שנאמרה
בכיוונו . שרון של 2001 , היה אדם מפויס , רך מבט, רגוע ובעל שליטה עצמית מרובה.
מאז שזכה בכס ראש הממשלה, לקח על עצמו את הטיפול בנושא המדיני- בטחוני, כאשר את הנושאים האחרים הוא משאיר לטיפולם של השרים האחרים.
שרון ידע שצה״ל נשחק קשות בעת המאבק בטרור בין 2002-2005, כאשר צרכי הביטחון השותף שאבו את רוב כושרו של הצבא ולא הותירו לצבא זמן ואנרגיה לאימונים ולהכנות למלחמה.
שרון ידע שאין להטיל על צה״ל משימות לחימה קרקעית כנגד צבא בלתי סדיר ( מה שנקרא מלחמה א- סימטרית ), ולדעת המחבר , שרון לא היה מבצע פעולה קרקעית בלבנון 2006, אלא משאיר את העבודה לחיל האוויר, כולל פגיעה נרחבת באתרי תשתית דבר שבעבר צה״ל נמנע מלעשות בשל בקשה אמריקנית.
שרון מתח ביקורת קשה על הצבא שלדעתו לא ידע לתת מענה מיידי למעשי הטרור, ושלדעתו הפך להיות כבד ומגושם , ועד שבא עם מענה למעשה טרור ערבי אשר זעזע את ישראל והעולם, התמוסס
זמן התגובה , והחיים חזרו למסלולם, מה שמנע מישראל לתת תגובה הולמת למעשה הנפשע.
הגוף היחידי לדעתו היה חיל האוויר, בזכות התוכניות והמודיעין האיכותי שעמד לרשותו, יכול היה להוציא תגובה הולמת בתוך זמן קצר( ראה בספר עמודים 126-128).
ויסגלס מביא בספרו דוגמאות לרוב ליחסים המיוחדים שנוצרו בין שרון לצה״ל ולחיבה הרבה ששררה בינו לבין חיילי ומפקדי הצבא.
הציבור הישראלי , בתורו, הביע גם הוא את הערכתו הרבה לשרון, וכהוכחה לכך ניתן לראות בניצחון הגדול בבחירות שנערכו ב2005.
נושא נוסף שבו מרחיב הספר הוא נושא היחסים עם ארה״ב ועם ממשל בוש.
בנושא זה ראוי לציין את נושא היחסים שהצליח לפתח ויסגלס עם ראשי הממשל האמריקני ובעיקר עם קונדוליזה רייס היועצת לביטחון לאומי של הממשל, שאיתה היה ויסגלס בקשר רצוף והוא זה שעמד על יישור ההדורים עם הממשל והוא זה שעליו הוטלה המטלה להכין את ביקוריו של ראש הממשלה בארה״ב. ( כשמשווים את היחסים עם הממשל האמריקני כעת לא נותר אלא להתגעגע לימים ההם!).
ויסגלס מתאר בפירוט רק את הארועים שעמדו מאחורי תוכנית ההתנתקות ופרישת שרון וחבריו מהליכוד תוך הקמת מפלגת קדימה.
לא מצאתי בתיאורו ביקורת על תפקודו של שרון בנושא ההתנתקות , לעומת זאת מצאתי תהיות לגבי התנהגותם של בכירים אחדים שמדי פעם התנהגו בצורה תמוהה או בחוסר יושר אישי , בין האישים האלה ניתן למצוא את סילוון שלום, שהיה שר החוץ. ציפי ליבני- שויסגלס מגלה אצלה חוסר יושרה והתנהגות בוטה עד כדי חוסר נימוס. והרמטכ״ל משה יעלון שהתנגדותו להתנתקות נתפסת בעיניו כאופורטוניסטית .
ספרו של ויסגלס הוא ספר טוב. הנקודת הביקורת היחידה שאני מוצא בו היא חוסר אובייקטיביות עד בלי סוף, אבל אומרים גם , כשאוהבים , אין סוף לאהבה, ולדעתי כך צריך לתפוס את יחסי שרון ויועצו המדיני( ראש לישכתו), ואיש סודו הנאמן עד בלי די!
טוביה”
